איך הגעתי להוגוורסט

היי, אני שוהם דהן, ואני תלמידת שנה רביעית בהוגוורסט, בית סלית'רין. ו... אני גרה בצפון הארץ. בישראל. 

איך הגעתי להוגוורסט? 

בשביל זה אני אצטרך להתחיל מההתחלה... 

הכל התחיל בטיול בת המצווה שלי ללונדון. העיר הזו תמיד הקסימה אותי, והיא גרמה לי להרגיש כאילו אני נמצאת בספר, כמו הארי פוטר או נוורמור. אני ואמא שלי, טיילנו ברחובות התוססים, עד שהגענו למקום שאני קוראת לו: "שדרת הארי פוטר" למה? כי זו שדרה שלמה, שכמעט כל מה שיש בה קשור להארי פוטר. ולא היו שם רק פריטים עם העתקים של הארי פוטר, אלה גם חנות מדים רשמיים של הוגוורסט ואפילו, חנות שרביטים! הרגשתי כאילו הגעתי לסמטת דיאגון...

בהתחלה אמא שלי חשבה שהחנויות ימכרו פריטים במחיר גבוה, אבל ממש לא! בהתחלה זה היה נדמה לי מוזר... אבל "עצמתי עיניים". 

חזרנו לבית המלון מוצפות בשקיות מלאות בפריטי הארי פוטר וישר הלכתי לישון. 

התעוררתי בשעה שבע בבוקר, כי הרגשתי שמשהו מדגדג את האף שלי.

צרחתי כמו משוגעת. 

אמא שלי רצה אלי מבוהלת. "מה קרה??!!" היא צעקה. 

"משהו נחת לי על האף!!" עניתי. 

אימי נאנחה וחזרה לחדר האמבטיה. הצצתי מתחת למיטה שלי וראיתי משהו. 

מכתב. מקלף. עטוף בסרט אדום. 

פתחתי אותו, וישר זיהיתי שהוא היה כתוב באנגלית. למזלי הרב, אני דוברת אנגלית בצורה מצוינת, כי הרי אי אפשר לדעת מתי תתקבלי לסדרה בהוליווד... 

במכתב היה כתוב:

בית הספר הוגוורסט לכישוף ולקוסמות. 

        מנהלת:מינרווה מקגונגל 

(מורה לשינוי צורה לשעבר ראש בית גריפינדור לשעבר)   

גברת דהן היקרה,  

אנחנו שמחים להודיעך כי נשמר מקום עבורך בבית הספר הוגוורסט לכישוף ולקוסמות.  

מצורפת בזאת רשימת הספרים והציוד הנחוץ. 

שנת הלימודים מתחילה ב-1 לספטמבר. אנא שלחי ינשופך לא יאוחר מה-31 ביולי.  

בכבוד רב, 

מינרווה מקגונגל 

מנהלת   

שתקתי. 

מה? הוגוורסט אמיתי? הכל אמיתי? 

לא האמנתי. בהתחלה חשבתי שזו מתיחה של אמא שלי, אבל ברגע שראיתי את החותמת המקורית, ואת רשימת הציוד, הבנתי. 

קיבלתי הזמנה להוגוורסט. ועכשיו אצטרך לספר לאמא שלי, אם היא תאמין בכלל...  

היו לי כל כך הרבה שאלות, אבל לא היה לי את מי לשאול. הלכתי לסלון בשקט ונתתי לאמא שלי את המכתב. 

"וואו! את הכנת את זה? זה נראה ממש אמיתי!" היא קראה בהתרגשות. 

"כי זה אמיתי". אמרתי. 

"תפתחי." 

היא פתחה אותו וקראה בשקט. 

"מה... אבל ...אין דבר כזה,נכון?"

"מסתבר שיש." 

שתקנו במשך דקה.

"את באמת רוצה ללמוד שם?" 

היא שאלה אותי.

"אני לא יודעת... מצד אחד זה בלונדון ויהיה לי קשה להיפרד מהחברים בישראל, ומצד שני... זה החלום שלי." 

בואי. אימי אמרה תוך כדי שהיא נועלת נעליים. 

לאן 

"לסמטת דיאגון, לקנות ציוד ללימודים." 

המשך יבוא... 

		הפרק הבא