קטניפ

פרולוג

אני נצמדת לשמיכה, טומנת את ראשי בכרית, פיטה הלך לקנות מעט חלב בכירה, אני רציתי ללכת, אך הוא לא נתן לי- הגשם שוצף בחוץ ופיטה יודע מה מזכירים לי ברקים, הוא העדיף שאחכה לו בבית, יחד עם פרים הקטנה עם עיניה הכחולות שתמיד מנבאות עתיד טוב יותר. אך גם בבית קשה לי לעמוד בברקים המבזיקים, ברעמים המהדהדים, אני נזכרת בלילה ההוא, שבו הכול השתבש, הלילה שגזר מוות על מחוז שתים עשרה, בלי משים אני רועדת ופרים הקטנה יחד איתי.

עוד רעם מרעיד אותי, הרעש מעיר גם את סינה הקטן, קול הבכי של הילדון בן החמש תמיד נוגע לליבי, אבל הפעם אני לא מסוגלת לקום, הברק המבזיק מצמיד אותי חזרה למיטה, אני עוצמת עיניים ומייד פוקחת אותן חזרה, החושך שבעיניים עצומות מפחיד אותי עוד יותר, הבזקים של אירועי הלילה ההוא מהדהדים בראשי, ברק פוגע בעץ, מחשמל את שדה הכוח, פיטה נחטף, הכול באשמתי, כמה סבל גרמתי לאנשים, דמעה בודדת צונחת על הכר, כבר לא נותרו לי דמעות מעבר לכך.

כל דלת נפתחת מקים אותי מהמיטה, פיטה. אני רצה לכיוון הדלת מחבקת את סינה בידי האחת, אוחזת ביד פרים בידי השנייה, פיטה סוגר את הדלת ומנשק אותי, אנחנו מתנתקים לאחר כמה שניות, אני לא פנויה לנשיקות כרגע, כל נשיקה כזו מזכירה לי כמה עונה פיטה בגלל אהבתו אליי, פיטה מניח את החלב במקרר ומתיישב ליד האח החשמלית, אני צונחת צמוד אליו, מחבקת, ידי מלטפות את הצלקת הארוכה שעל ידו, מזכרת מהמלחמה, הכול באשמתי.

"הכול בסדר, קטניס?" פיטה שואל בשקט, אני פותחת את הפה כמה פעמים, אך לא מצליחה להוציא את מה שנעוץ לי בלב, רגשות אשמה לא קלים לפריקה אף פעם, בטח לא עכשיו.

"אני בסדר, רק קצת עייפה, הברקים לא נותנים לי לישון, מזכירים לי מה גרמתי בליל הברקים ההוא" פיטה נושך את החלק הפנימי של הלחי שלו, עשיתי טעות כשדיברתי, פיטה סובל מרגשות אשמה בדיוק כמוני.

"קטניס" קולו קצת עייף "את יודעת שאת לא אשמה, את עשית את המעשה הנכון, תראי מה גרמת! תראי כמה אנשים חיים היום בעולם טוב יותר בזכותך!" הוא מנסה לשכנע לשווא.

"ותראה כמה אנשים לא חיים בכלל באשמתי" אני ממלמלת בשקט, הלחישה נשמעת היטב בחדר ופיטה משפיל עיניים.

"די, את יודעת שאת לא אשמה, הטוב גובר על הרוע שבסיפור" מילות הנחמה שלו כאילו חלפו מעליי.

"אני יודעת כבר מזמן, אך הלוואי שגם הייתי מרגישה כך"

		הפרק הבא