קטניפ

בוקר חדש מאיר עליי ואני פוקחת עיניים באיטיות, השמש שוטפת אותי ואת אותות ליל הברקים שחלף לו, אני מתיישבת ומתבוננת בפיטה, שישן עדיין, ידו מונחת עדיין במקום שבו שכבתי, מחממת.

אני נעמדת ומפנה עוד מבט לשמיים הכחולים, האהובים עליי כל כך, כמראה עינייה של בתי הקטנה, כמראהו של הרוגע המוחלט, אני פוסעת לכיוון הדלת בצעדים חרישיים על מנת לא להעיר את פיטה, אך לפני שאני מספיקה להגיע לדלת, אני מרגישה את ידו על כתפי, הוא מתעורר מכל רחש מאז המשחקים, כמעט כמוני.

לא משנה כמה אנסה להפתיע אותו, לא משנה כמה אהיה שקטה- אוזניו קולטות כל רחש גם בזמן השינה, כמה חבל שחושיו התחדדו בגלל מספר רב של חוויות מתישות שהכריחו אותו לשנות את טבעו, עוד צביטה בלב, כל הסבל באשמתי.

"היי, ישנת טוב?" הוא לוחש לי, קולו מסגיר את הסיוטים שעבר בלילה, אני מחייכת אליו חיוך אמיתי, בזכותו הלילות שלי כמעט תמיד שקטים, גם כשהסיוטים מופיעים- הוא שם כדי לתמוך, אילו אני הייתי משפיעה אליו כמו שהוא משפיע עלי.

"אני בסדר, אני אהיה בסדר" אני אומרת בקול חזק יותר, מנסה לשדר ביטחון.

"רוצה לצאת לטיול? מזמן לא יצאנו רק שנינו, לבד" הציע פיטה, אני מהנהנת ללא מילים והוא ללא אומר יוצא מהחדר ומתארגן בזריזות ליציאה, עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה שהסכמתי לצאת לטיול- הוא מעולם לא פספס הזדמנות לכך.

כעבור כחמש דקות כבר היינו בחוץ, פוסעים בקלילות לעבר מחוז שתים עשרה, יוצאים משכונת המנצחים ומתקרבים לחיים האמיתיים של מחוז שתים עשרה- דמות מאובקת פוסעת לעברנו בשביל המקביל, פיטה ואני מתעלמים ממנה, מזמן כבר לא היה לנו זמן רק אנחנו, לא רציתי לבזבז את הזמן היקר על אנשים בלתי מזוהים.

"רוצה אולי ללכת ליער? מזמן לא הלכנו לבריכה של אבא שלך, זה מקום כל כך יפה ואני בטוח שלא תתחרטי" נימת קולו היית מתחננת כמעט, כמה רצה לשמח אותי, הנהנתי שוב.

"בוא" אני אומרת לפיטה ומתחילה להתקדם במהירות, פיטה פולט אנחה משועשעת ומאיץ את צעדיו, לפוסע מאחורי, מאז הפעם הראשונה שטיילנו ביער יחד- הוא הבין שזוהי הממלכה שלי בלבד, כאן זה אני והטבע, אני והזיכרונות.

"בוא" אני מפתיעה את פיטה ומושיטה לו יד, אומנם תמיד שמרתי את הרגעים ביער לעצמי, אך הפעם אני מרגישה אחרת, הפעם אני רוצה אותו לידי.

"אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגעתי לבריכה הזו" לחשתי "אבא שלי לקח אתי, שחינו, ליקטנו שורשי קטניס, זה היה כל כך קסום" פיטה לוחץ אותי לבד וממשיך לשתוק, אני מעריכה את השקט, כשהזכרונות מציפים אותי אני צריכה להתייחד איתם.

"היי" קול שבא מאחור מקפיץ אותי ואני מסתובבת אליו במהירות, למרות שהיער נפתח להנאת כל תושבי מחוז שתים עשרה- אף אחד לא מכיר את המקום הזה, מי זה יכול להיות? 

קשה לי לזהות את הבא, הוא מאובק כולו, ניכר שהגיע מדרך ארוכה, פרצופו מחייך אליי ממעמקי הזיכרון, מנשק אותי

"גייל?"

הפרק הקודם