בין שחור ללבן

פרק ראשון

"אני חייבת לנצל את היום האחרון כבן אדם חופשי" הרהרתי לעצמי בעודי דוחסת את הגרביים שלי למזוודה .

"את יודעת שאם תסדרי את הדברים שלך זה יהיה הרבה יותר קל" אמרה צ'ארלי, והוסיפה בהיסוס"אני יכולה לעזור לך…אם את רוצה?"

העפתי מבט למיטה של צ'רלי, הבגדים שלה היו מקופלים כמו חיילים מסודרים לפי צבע.

 משום מה, הפרט האחרון עלה לי על העצבים. 

"בלטריקס, יש לי זמן פנוי, את בטוחה שאת לא רוצה עזרה?" היא הוסיפה באומץ כשראתה שהתישבתי על המזוודה שלי בניסיון לסגור אותה.

המבט הדאוג שלה עיצבן אותי.

"כחברה, אני ממליצה לך לעוף מפה לפני שאני אתחיל להתאמן על כמה קללות שלמדתי לאחרונה" אמרתי בקול משועמם

צ'רלי יצאה מהחדר באנחה. שש שנים והילדה עדיין מנסה, אני צריכה ללמוד ממנה על מוטיבציה.

למען האמת, המזוודה שלי הייתה שנייה מלהיקרע, אבל אני אמות לפני שאני יעזר בגברת הפרפקציונית.

פתחתי את המזוודה שלי וניסיתי לסדר אותה קצת יותר . ככל שניסיתי לסדר יותר המזוודה שלי לא נסגרה יותר. 

"אוקיי," צחקתי" על הבעיה הזאת כתוב דרו"

יצאתי מהחדר שלי וירדתי לחדר המועדון. כמו שציפיתי, נרקיסה הייתה מסובבת חברים אבל דרו לא הייתה באופק. 

נאנחתי, תמיד יכולתי לסמוך על דרו שתרצה לעזור. נרקיסה זה כבר היה סיפור אחר.

אני ודרו היינו צמד מוזר, דרו תמיד הייתה הילדה הטובה מביננו, הבת המושלמת. ואני הייתי אני, הבת המאכזבת של ההורים שלי. לא החזקתי את זה נגד דרו,

היחס של ההורים שלי לא היה אשמתה. והעובדה שלידה הפערים בינינו היו הרבה יותר נראים לעין לא הייתה בשליטתה.

עם נרקיסה לעומת זאת, זה לא היה כל כך פשוט, אולי העובדה שאני ודרו היינו הרבה יותר קרובות-בגיל וגם במציאות, גרמו לכך.

הבטתי לעבר נרקיסה, מסובבת בחברים כרגיל, שישבה והרצתה על התוכניות שלה לקיץ "דוד שלי הזמין אותי לנסוע איתם ליפן, אבל  אני עדיין לא יודעת…נראה" היא אמרה בקול מהורהר.

צבועה…צחקתי לעצמי במרירות. בחיים לא הייתי  מוציאה את זה מהפה, אבל העובדה שהבלקים לא חשבו אפילו להזמין אותי עדיין כאבה… הם תמיד היו לוקחים את דרו איתם לחופשה.

ועכשיו בטבעיות, זה עבר לנרקיסה. 

דרו, האופטימית מביננו ניסתה לעודד אותי ואמרה שזה בגלל שנרקיסה נמצאת אצל הבלקים יותר והרבה יותר קשורה עליהם.

אבל יש לי הרגשה שהיד של ההורים שלי בעניין.

לפחות אני דרו נהיה ביחד. דרו גומרת השנה את הוגוורטס,ואנחנו נראה אחת את השנייה הרבה פחות.

בדיוק חשבתי עליה, ודרו נכנסה חדר מועדון, החולצה והחצאית שלה מסודרים כתמיד.

                             "דרו,"התקדמתי לעברה בעליזות"אני  חייבת שתעזרי לי לארוז,המזוודה שלי לא נסגרת"

דרו התעלמה ממני והתקדמה לכיוון המעונות

"דרו!"

דרו הסתובבה עלי, היא לא נראתה כמו עצמה, היא הייתה מבולבלת, סעורה. 

"מה?" היא שאלה במהירות

"לא שמעת אותי? אני צריכה שתעזרי לי לארוז!" קראתי בעצבנות.

 "אני מתנצלת,"היא אמרה בקול בכלל לא מתנצל."אני לא יכולה"בלי לחכות לתשובה היא עלתה לחדר שלה.

"מה לעזאזל אני אמורה לעשות עכשיו?" מילמלתי ביאוש,השעה  התאחרה ועוד חצי שעה יהיה סעודת הסיום ואז משם נלך לרכבת. המזוודה שלי הייתה צריכה להיות ארוזה כבר!

הסתכלתי סביב וכמעט התייאשתי ופניתי לנרקיסה ואז ראיתי על הספה בפינה את צ'רלי יושבת וקוראת את הנביא היומי.

"צ'רלי," פניתי על הבלונדינית בקול מתוק, "את זוכרת שהצאת לי עזרה"

צ'רלי הפילה את העיתון שלה,"את…יודעת איך קוראים לי?" היא מלמלה בהתרגשות

"מסתבר" אמרתי בנחמדות. רציתי לקרוע את החיוך הדבילי מהפרצוף שלה, אבל עוד הייתי צריכה אותה.

"בכיף אני שמחה לעזור! שנעלה עכשיו?" היא שאלה בעליזות והתחילה להתקדם כיוון המדרגות.

"אוי לא," קראתי בזעזוע "אנחנו לא עולות, אבל אני שמחה לתת לך הזדמנות לעזור לי" אמרתי בעליזות ובלי לחכות לתגובה יצאתי מהחדר מועדון.

עליתי בעליזות  לחדר האוכל, עוד 10 דקות תתחיל סעודת סיום,.

"בלה חכי שניה" שמעתי קול קורא מאחורי.

הסתובבתי, נרקיסה רצה לכיווני, התלתלים הבלונדינים שלה קופצים מאחוריה.

"מה?" שאלתי בחוסר סבלנות.

"הכל טוב? מה עשית שגרם לחברה שלך לבכות?" היא שאלה.

"איזה חברה?"

"אה שכחתי, את לא אוהבת בנות וחושבת שהם בזבוז זמן. אבל לא פלא שאף אחד לא אוהב אותך, את לא נותנת לאנשים להתקרב עליך" היא המשיכה להרצות לי.

בקושי עצרתי את עצמי מלהוציא את השרביט שלי.

"אחותי היקרה ששכחה שהיא הרבה יותר קטנה וטיפשה ממני, על מי את עובדת. את הבאת את כמעט כל סלית'רין לסף בכי. אז בבקשה, לכי תמצאי מישהו אחר לעצבן" עניתי לה בארסיות.

נרקיסה חייכה אלי חיוך מתוק " ההבדל ביננו זה שאותי אף אחד לא יפליל" 

"את הדבר הכי צבוע שפגשתי" עניתי לה בעצבנות. נרקיסה התחילה לענות לי אבל פתאום היא חייכה למישהו מאחורי

"הי נרקיסה, הי בל" גלגלתי עיניים. 

" מי זה בל?" אמרתי בבלבול.

שש שנים, ועדיין כל פעם אנחנו עושים את זה.

" אני מפריע לכם?" לוציוס מאלפוי שאל.

"לא זה בסדר, יש לי חופשה שלמה לריב עם 'אחותי היקרה'" עניתי לו.

נכנסנו ביחד לחדר אוכל והתיישבנו בשולחן של סלית'רין. כצפוי, החדר קושט בצבעי ירוק כסף.

האווירה בשולחן הסילת'רנים הייתה מרוממת במיוחד, אחרי מה שקרה שנה שעברה,  כולם שמחו לחזור להיות המנצחים.

היה לי מזל שהייתי חלק ממשפחת בלק המפורסמת, אם לא, כבר מזמן היו קורעים אותי לגזרים שהרסתי את הסיכוי שלנו לנצח שנה שעברה. פה ושם עוד קיבלתי לחישות,

אבל דברים כאלו כבר שנים שלא פגעו בי.

דמבלדור  התחיל להרצות את אותו הרצאה שהוא מרצה כמה שנים, חוץ מבני שנה ראשונה, אף אחד לא הקשיב בשלב הזה כולנו ידענו את ההרצאות שלו בעל פה.

"בטח דרו היחידה מהשנה שלה שמקשיבה"  לחשתי ללוציוס.

"היא עוד תוריד לך נקודות!, מזל שאני מדריך והיא לא יכולה להוריד לי, אבל יהרגו אותך באמת אם עוד פעם נפסיד בגללך את האליפות" סנט לוציוס.

שתינו צחקנו, למרות שהיא הייתה ראש המדריכים, היא מעולם לא הורידה לאף סלית'רני נקודות

חיפשתי אותה בשולחן לתדהמתי ראיתי את אמנדה יושבת לבד. אמנדה ודרו תמיד היו ביחד. ובמיוחד בסעודה האחרונה שלהם בהוגוורטס הייתי חושבת שהם ירצו לנצל כל שניה.

"אמנדה" לחשתי בקול. אבל היא התעלמה ממני או לא שמעה.

דמבלדור גמר את ההרצאה המשעממת שלו והתחלתי לאכול.

"אני אתגעגע לזה" נאנח לוציוס בעודו לוקח את החתיכה השלישית שלו מפאי התפוחים.

"אני מקווה שאני ישרוד…לפחות נרקיסה נוסעת אז יהיה שקט ממנה" נאנחתי.

"אין לי כח להתחיל עוד פעם אם  כל הקטע של למי יש הורים יותר מעצבנים,"

"אתה פשוט יודע שאני ינצח" אמרתי במרירות.

לוציוס צחק ונעמד "אני הולך לבדוק מה עם הילד הזה, סנייפ קראו לו? מסתבר שהוא ממש טוב בכוחות האופל" את המילים האחרונות הוא לחש לי באוזן.

"לך תרדוף אחרי ילד בן 13" קראתי אחרי גבו המתרחק.

חזרתי לצלחת שלי והתחלתי לאכול כשפתאום מישהי התיישבה במקום הריק של לוציוס.

"אני צריכה את עזרתך בלטריקס" אמנדה, חברה של דרו אמרה לי בדחיפות.

"אוקיי?" 

הכרתי את אמנדה מאז שהייתי קטנה, שנינו היינו טהורת דם ושיחקנו ביחד הרבה כשהיינו קטנות.

כיום הייתי מדברת איתה לפעמים, בעיקר כשהיא הייתה עם דרו, אבל לא הייתי קרובה עליה במיוחד.

"אני דואגת לדרו, לאחרונה היא לא עצמה, היא מורחקת, ויותר שקטה מכרגיל, שזה אומר משהו.

והיום כשנכנסתי לחדר שלנו היא בכתה לתוך הכרית שלה ולא הסכימה לספר לי למה. אני לא יודעת איפה היא עכשיו ." אמנדה נשמה עמוק. ואני נלחצתי שהיא תתחיל לבכות לי.

"אוקיי תרגעי, אני לא יכולה להתמודד עם בכי עכשיו.בואי נחשוב בהיגיון, ממתי היא התחילה להתנהג ככה?"

אמנדה שתקה ואני התחלתי להתחרט שבכלל החלטתי לעזור לה.

"את זוכרת משהו?" שאלתי שוב.

"תראי, בכמה חודשים האחרונים היא הייתה הרבה יותר שמחה מתמיד והרבה יותר חלמנית. אבל בשבוע האחרון קרה לה משהו נורא, והיא ממש בדיכאון מזה.

היא בקושי אוכלת, היא לא מדברת. וכל לילה אני שומעת אותה בוכה"

העניין היה הרבה יותר רציני משחשבתי "למה לא באת אליי עד עכשיו?" כעסתי עליה "זה נשמע שמשהו עובר עליה"

אמנדה היססה לרגע"אמ… שאלתי את דרו כמה פעמים אם משהו קרה, אבל היא טענה שהיא לחוצה מבחינות"

 הרגשתי אחות רעה, למה לא שמתי לב ?

"היי! הכל טוב? לוציוס חזר והתיישב ביני לאמנדה

"שמת לב שמשהו שונה אצל דרו לאחרונה?" שאלתי את לוציוס

לוציוס גמר את המיץ דלעת שהוא היה באמצע לשתות וענה "לא,, למה?,"

"היא  ממש מוזרה לאחרונה" ענתה אמנדה וראיתי דמעה אחת זולגת מעיניה. אוי לא, זה אומר שעוד כמה בדרך. 

"אולי זה קשור ללוסטרנג', אולי היא מתחרטת?"  לוציוס שאל את אמנדה.

בחופשה האחרונה דרו התארסה לרגולוס לוסטרנג'. ההורים שלנו היו ידידים, והם החליטו להתחתן שנה הבאה, אחרי שדרו תסיים ללמוד בהוגוורטס. לא כל כך הכרנו את רגולוס

, הוא היה שנתיים מעל דרו בהוגוורטס. הוא היה טיפוס קצת יהיר. אני לא חושבת שדרו מתה עליו. 

 אבל כטוהרי דם, זה היה מאוד מקובל, היינו חייבים להמשיך את המשפחה, ואם הוא לא קרוב משפחה שלך, אז יש לך מזל. אהבה הייתה תוספת נחמדה. אבל רק תוספת.

" יש מצב…," מלמלה אמנדה.

צחקתי במרירות "לא, אין מצב, דרו תמיד תעשה את מה שההורים שלי יאמרו לה. והיא גם תמיד ידעה שזה יבוא, כמה טהורי דם יש שלא קרובי משפחה שלנו?" 

פתאום הרגשתי תפיחה בגב

"בלק, מאלפוי, וקראב. אתם מתכוונים להישאר פה לחופשה?" פרופסור סלגהורן צחק והצביע על האולם, שהיה כמעט ריק למעט כמה פרופסורים

"סליחה פרופסור לא שמנו לב" התנצלה אמנדה. 

קמו והתחלנו ללכת לכיוון היציאה

"חופשה נעימה" קרא הפרופסור הזקן.

"חופשה נעימה" ענו לוציוס ואמנדה בנימוס. אני רק גלגלתי עיניים. אני וסלגהורן שנאנו אחד את השני. 

עלינו על העגלות  שיקחו אותנו לרכבת, כל אחד עסוק במחשבותיו.  כשעלינו לרכבת הצעתי שנתפצל ונחפש את דרו.

נכנסתי לתא הראשון, שלוש רייונקלואים עצרו את השיחה שלהם והביטו בי בתמיהה. טרקתי את הדלת.

ניסיתי את הדלת השנייה

 "הי בת דודה, רוצה צפרדע שוקולד?" 

בן דוד שלי סיריוס הושיט לי צפרדע שוקולד, כשחיוך קונדסאי על פניו, הוא ישב יחד עם שלוש בנים, ואחד מהם היה נראה חולני במקצת, הוא התחיל ללחוש משהו לבן נוסף עם משקפיים

אבל סיריוס רק צחק ואמר: "אל תדאג רומס, היא לא תיקח משהו מגריפינדורי כמוני, אולי חלילה איזה בן מוגלים נגע בזה"

הזעפתי מבט על הארבעה ויצאתי מהתא, לא שוכחת לטרוק את הדלת אחרי.

לא רק שהוא היה גריפינדורי, הוא גם זלזל בכל העקרונות של הקהילה שלנו-המשפחה שלנו. 

ההורים שלי אף פעם לא הבינו איך דודים שלי השאירו אותו בבית. ההורים שלי לא היו נותנים לי לחזור הביתה אם לא הייתי בסלית'רין

פניתי לתא השלישי אבל להפתעתי הוא היה נעול, דפקתי, או יותר נכון בעטתי בדלת,רגע לפני שהתייאשתי

שמעתי מישהי בוכה, הצמדתי את האוזן שלי לדלת, דרו לחשה משהו. לא ממש שמעתי, אבל קלטתי את המילים, בגידה, ההורים שלי, מצטערת

לרגע דרו הגביאה את קולה 

"אנחנו חייבים להיפרד"

הסיפור הוא בשנות השישים/שבעים

תגובות זה תמיד נחמד

		הפרק הבא