קרובתו השנייה של הארי פוטר

נ.מ אופמיה פוטר:

אני ובעלי, פלימונט פוטר מצפים לילד ראשון! מזל שזה רק ילד אחד, ולא שניים, כי לא נוכל להגן על שני ילדים מזה שאין לנקוב בשמו. כבר החלטנו איך נקרא לו. אם זה יהיה בן, נקרא לו גיימס. ואם זאת תהיה בת, נקרא לה אמילי. אוי ואבוי, אני חושבת שהוא רוצה לצאת! אחחחח!

כעבור כמה שעות, בבית החולים:

שכבתי על מיטתי, לידי ישב פלימונט, והחזיק את ידי. הוא תמך בי ועודד אותי. הראו לנו את הילד שלנו והוא היה כזה מקסים ומושלמם😍 "גיימס" לחשתי בגאווה עצומה של אמא בפעם הראשונה. ורק אז שמתי לב שהאחות מחזיקה תינוקת נוספת. "רגע, מה?" שאלתי חלושות. גם פלימונט לא הבין. "נולדה לכם תינוקת נוספת, ויורשה לי להגיד שהיא ממש יפיפייה! " היא אמרה. חיבקתי את הנסיכה הקטנה שלי, אמילי, אבל כבר אז, גם אני, וגם פלימונט הבנו שלא נוכל לטפל בה. הלורד וולדרמורט שונא אותנו, ולא נוכל להגן עליה במשך הרבה זמן. "מה נעשה?" שאל בעלי. ראיתי שגם עליו התחבבה התינוקת המתוקה, עם שיערה הבלונדיני ועיניה הכחולות. היא הייתה ממש דומה לי! חשבתי בגאווה. "אני ממש ממש לא רוצה לעשות את זה, אבל אין לי ברירה. אני ממש לא מעוניינת שיקרה לה משהו... ניאלץ לקחת אותה לבית היתומים" אמרתי. ואת המשפט האחרון לחשתי. "אי אפשר! היא צריכה לגדול עם ההורים שלה, כל עוד הם קיימים!" הוא התנגד. "אני יודעת, אבל אני לא אהיה מוכנה שיקרה לה משהו. ואנחנו נראה לה את אהבתינו, נשלח פתקים, מתנות ותמונות. כשיהיה בטוח יותר ניקח אותה, אבל בינתיים יש לנו את גיימס. ונראה לו את כל האהבה העצומה שאנחנו מרגישים. גם כלפיו, וגם כלפי אמילי". "נצטרך בית יתומים מבודד, מקום שבו אם יקרו מקרים מוזרים, לא כל העולם יגיעו אליו" הוא אמר. הכרתי מקום כזה בדיוק, אבל לא הייתי בטוחה שאני רוצה לשלוח אותה לשם. אין ברירה, חשבתי לעצמי, כשהרמתי את התינוקת היפה,  שכה דומה לי, וקיוויתי שיהיה לה טוב, גם במקום נורא שכזה.

הנחתי אותה על מפתן בית היתומים, בתקווה שאשוב, וייקח אותה חזרה.

כעבור 11 שנים:

נ.מ אמילי פורטר

מי שמכיר אותי, יודע שאני יכולה לישון שעות, על גביי שעות, על גביי שעות. זה בדיוק מה שקרה לי הלילה. בדרך כלל, אני ישנה עמוק, וללא חלומות. זה ממש לא מה שקרה לי עכשיו.

בחלום ראיתי נער צעיר, עם שיער שחור פרוע, ומשקפיים. לידו עמדה נערה ג'ינג'ית יפיפייה.  הם לאט לאט גדלו, והופיע לידם תינוק חמוד כל כך! עם עיניה הירוקות של אמו, ושיערו השחור פרוע של אביו. "את חייבת למצוא אותם, הם הסיכוי היחיד שלך, וגם שלו..." שמעתי קול חכם. התעוררתי לקול צעקות בית היתומים. למי שתהה, כן, אני יתומה. אני גרה בבית יתומים סיוט! הם לא מתחשבים שם בכלל בילדים, מדברים אליהם מגעיל, ומרביצים להם. יש לי כבר לפחות 15 סימנים אדומים בגלל זה! והם גם לא מסכימים לי לגלות לי מי הם ההורים שלי, זה אחד התעלומות שאני מתכוונת לפתור. ראיתי משהוא מביט בי מהחלון.  היה לו בגד מוזר ברמות! הוא נראה כאילו התחפש לכבוד פורים, עם גלימה מוזרה, כובע מחודד ושרביט. האמת היא שזה כבר לא כל כך מוזר לי. מאז שאני זוכרת את עצמי, אנשים מוזרים כאלה באים, ולפעמים גם משאירים מתנות. אבל הם אף פעם לא פגעו בי, אז אני לא חוששת מהם. יצאתי החוצה,  והאיש המוזר נעלם. היה שם תמונה של נער בגילי. זה היה הנער מהחלום שלי! הוא עמד ליד זוג צעיר, שנראה מאושר, אבל כאילו משהו חסר להם. ממש רציתי למצוא אותם, ורציתי גם לברוח מבית היתומים. אני מתכננת את זה כבר מלאאא זמן, ואפשר לעשות את 2 הדברים האלו בבת אחת. היתה לי תוכנית ממש פשוטה. ביום שבו המתרגמים מגיעים (ואגב, המנהלת אף פעם לא משתמשת בכסף בשביל בית היתומים, אלא בשביל עצמה), לצאת מחלון החדר שלי, שלמזלי היה בקומה הראשונה, לקחת איתי כמה פרוסות לחם מגעילות מחדר האוכל, גפרורים, חבלים, ושק"ש, לקחת אופניים מהמחסן ולצאת לעולם. אולי יתרמו לי קצת כסף, יש תחנה, קינג קרוס, אנשים שםמתרימים המון כסף! לאחר מכן אני יחפש לי בית, עם אנשים טובים שיסכימו לארח אותי, ואולי יעזרו לי לגלות את זהות הורי.

האמת, הכל הלך לפי התכנית. טוב, חוץ מדבר אחד. לא ממש הגעתי לשלב שבו אני אחפש בית. אבל לעומת מה שכן מצאתי, זה לא היה משנה.  כשהגעתי לתחנה, תרמו לי 754 דולר. ואז היגיעה משפחה, שהתחילה לקשקש במילים מוזרות ברמות, משהו על מוגלגים, על רציף 9 ושלושה רבעים... נו באמת, אין דברים כאלה! אבל האמת שהסיבה האמיתי שהקשבתי להם.. היתה כי הם היו לבושים בדיוק כמו האנשים המוזרים שראיתי מדי פעם, עם גלימה, ומקל עץ.

		הפרק הבא