מה אם דמבלדור היה מתפורר לפתע

מה אם דמבלדור היה מתפורר לפתע ללא סיבה?

חלק א'- התליון של סלית'רין

 "כל הדמויות, המקומות, המונחים והרעיונות שמגולמים בעולם בו מתקיים הפאנפיק שלפניכם הם קניינה הרוחני של ג'יי. קיי. רולינג. אין בכוונתי להרוויח מהפאנפיק או מפרסומו כל רווח כלכלי."

זאת הייתה ארוחת בוקר רגילה בהוגוורסט, או לפחות כך היא התחילה.

הארי ישב בשולחן של גריפינדור ונשנש בנחת טוסט, לידו ישבו דין תומאס ושיימוס והתווכחו על משהו, עיניו נדדו על פני האולם ללא מטרה, הם חלפו על פני שולחן המורים לרגע וחזרו אליו מיד, כאשר הארי קלט מה הוא ראה שם.

דמבלדור, שלפני רגע ישב ליד השולחן ואכל, הפך תוך שנייה אחת לערימת אפר.

חלפו כמה שניות ונשמעה צריחה, הארי לא היה היחיד שקלט את זה, תוך כמה שניות הפך האולם לבליל צרחות, אך הארי ישב דומם על כסאו, לא מסוגל לעכל את מה שעיניו ראו, מה קרה לדמבלדור?

הנתק שלו היה מוחלט ומשום כך לקחו לו כמה שניות לקלוט שמישהו מטלטל אותו, זה היה דין "הארי! לא שמעת מה פרופסור מקגונגל אמרה? על כל התלמידים ללכת לחדרי המועדון מיד!"

רון והרמיוני כבר הובילו את תלמידי שנה ראשונה מהאולם, זה היה תפקידם בתור המדריכים, הארי כשל אחריהם, נתמך בדין, שבעצמו לא הלך יציב.

הארי היה כל כך המום ממה שקרה שהרגע הבא שהוא זכר היה כאשר פרופסור מקגונגל נכנסה לחדר המועדון, הפנים שלה היו עצובות ומלאות קמטים, "תלמידים, צר לי לבשר לכם, אך דמבלדור נהרג היום בארוחת הבוקר, אין לנו שמץ של מושג מי הרג אותו ואיך, אך אני מבטיחה לכם שאנו נעשה כל מה שבאפשרי כדי לגלות זאת" אמרה.

"זה היה מאלפוי!" אמר הארי בשקט לרון שישב לידו "אמרתי לך ולהרמיוני שהוא אוכל מוות, בטח וולדמורט לימד אותו איזה לחש והוא תקף אתו את דמבלדור בהפתעה."

"מר פוטר, אני מבקשת לא לדבר יחד אתי" אמרה פרופסור מקגונגל "וכפי שאמרתי, אתם מתבקשים להישאר בחדר המועדון עד להודעה חדשה, הארוחות יובאו לכם לפה, אם נצטרך לכך. תודה רבה."

שעתיים אחר כך, הארי ישב ובהה באוויר חדר המועדון כאשר הרמיוני התפרצה לשם נסערת "הארי! תראה! צדקת!" אמרה בלחישה, חסרת נשימה.

היא החזיקה בידה את מפת הקונדסים פועלת, ועל המפה ראו בבירור את הנקודה של מאלפוי מתגנבת ברחבי הטירה "הוא הולך לחדר הנחיצות" אמר הארי מיד.

"כן. ואני חושבת שכדאי שתצא אחריו עם הגלימה ותברר מה הוא באמת עושה שם." אמרה הרמיוני. "אם תצטרך, כשהוא יפתח את הדלת אל תיתן לה להיסגר ותיכנס אחריו, גם אם תיאלץ להתגלות אליו כדי שזה יקרה.", היא שלפה מגלימתה את גלימת ההיעלמות ומסרה אותה להארי "רק תמהר, שתגיע לשם לפניו."

הארי הנהן, התעטף בגלימה, המתין שהרמיוני תפתח את דלת הכניסה למועדון וחמק ממנו, גם אם אחד מהתלמידים האחרים שם לב שהוא עוזב, אף אחד לא עצר בעדו.

הוא חמק במהירות במעלה גרמי המדרגות ולאורך המסדרונות והגיע אל חדר הנחיצות בדיוק כאשר מאלפוי הגיע לשם, כיוון שבגלל גלימת ההיעלמות הוא יכל לנוע יותר מהר במסדרונות, ולא היה צריך לחשוש שיראו אותו.

מאלפוי עבר על פני הדלת של חדר הנחיצות שלוש פעמים והיא הופיעה, ברגע שהיא צצה הארי דחף את מאלפוי ונכנס פנימה, ישר אל אותו החדר שבו הוא החביא את ספר השיקויים של הנסיך חצוי הדם, הוא תלש מעליו את הגלימה ופנה אל מאלפוי שכבר קם על רגליו "אז לכן באת לפה! כדי להחביא את הדבר שאתו הרגת את דמבלדור, הא!" הוא אמר למאלפוי בתיעוב.

מאלפוי לא טרח להשיב ובמקום זאת רק הטיל לחש שיתוק שהארי חסם, הארי הגיב בלחש אורנדיטיה בעודו מכניס את גלימת ההיעלמות לגלימה שלו.

מאלפוי הטיל עוד לחש והארי הסיט אותו אל ערימת החפצים שלידו, הערימה עלתה באש, הארי הטיל לחש על מאלפוי והוא התחמק ממנו, מאלפוי הטיל עוד לחש על הארי ובזמן שהארי הסיט אותו הוא שילח קללה נוספת שהארי בקושי הצליח לחמוק ממנה, וכך הם המשיכו להטיל זה על זה לחשים וקללות, מסביבם ערימות של חפצים התרסקו, התפוצצו, נשברו ונפגעו מכל הקללות שהם הטילו ולא פגעו.

ואז הארי אמר "קרושיו", מאלפוי צנח על ברכיו צורח מכאבים והארי נהנה מכל רגע, אך מאלפוי הצליח למלמל איזה לחש בין צריחת כאב אחת לחברתה ומהשרביט שלו נורתה אש לכיוון הארי, הארי מעד והקללה שהטיל על מאלפוי פסקה, מאלפוי רק הביט בו ואז ברח מהחדר, הארי ניסה לכבות את האש בעזרת מים שזימן משרביטו, כדי שיוכל לרדוף אחרי מאלפוי, אך המים לא הצליחו לכבות אותה, והאש תקפה את הארי ממש כאילו היא יצור חי, היא לבשה צורות שתקפו את הארי מכול הכיוונים והארי נאלץ לטפס על אחת הערימות כדי לברוח ממנה.

הוא היה לכוד על תל החפצים והאש הקיפה אותו וזחלה לקראתו לאט לאט, כאילו היא מתגרה בו ברשעות, הוא כבר התחיל לחשוב שזה סופו כאשר האש נבקעה באמצעה, רון והרמיוני עמדו שם עם שרביטים שלופים והדפו את האש "הארי, מהר! " צעקה הרמיוני כדי להישמע מעל רחשושי האש "זאת שלהבת שדים! אן לי מושג איך לכבות אותה! אנחנו צריכים לברוח מפה כמה שיותר מהר!"

הארי ירד במהירות מהערימה ושלשתם החלו לרוץ לעבר היציאה, רק כאשר הם היו בחוץ והביטו פנימה הוא קלט שמפת הקונדסאים נפלה לו במהלך הקרב עם מאלפוי ושלהבת השדים הרסה אותה. "אוי לא, עכשיו אין לנו דרך לעקוב אחרי מאלפוי" הוא אמר בייאוש.

"מאלפוי זאת הבעיה הקטנה שלך עכשיו" התנשמה הרמיוני "וולדמורט השתלט על משרד הקסמים המבולבל ממותו של דמבלדור, ועכשיו הוא בדרך לכאן, הוא שלח הודעה לפרופסור סנייפ, או שאנו נסגיר אותך, או שהוא יתקוף את הוגוורסט בכול כוחותיו ויהרוג את כל מי שיהיה בטירה, בין אם הוא מורה ובין אם הוא תלמיד."

"אסור לנו לתת לו לעשות זאת! אנחנו חייבים לברוח מפה כמה שיותר מהר כדי שלא תהייה לו סיבה לתקוף את הטירה."

"כן, פרופסור מקגונגל מארגנת את הכול כרגע, כל התלמידים מפונים אל היער בהשגחת האגריד, פרופסור ווקטור ופרופסור סלגהורן, וכל שאר המורים מתכוננים לקרב, למקרה שוולדמורט בכל מקרה יחליט לתקוף, עכשיו רק צריך שאתה תתעתק מפה בהקדם האפשרי."

"אבל אי אפשר להתעתק משטח הוגוורסט?!"

"כן, אבל ברגע שנעבור את השער נוכל להתעתק לבית של סיריוס, אז אנו צריכים למהר, כבר ארזתי את כל החפצים שלנו."

הם רצו על פני המדשאות והגיעו אל השערים, הרמיוני הניפה את שרביטה והשערים נפתחו, היה נדמה להארי שהוא שמע רשרוש מבין השיחים, אך כאשר הוא הסתכל לשם הוא לא ראה כלום.

הם חצו את השערים וניסו להתעתק, אך לא הצליחו.

"בוודאי לא ציפית שאתן לך להתחמק בכזאת קלות" נשמע קול מלחשש מהמשך השביל, ואז כעשרה דמויות הסירו את לחש ההנגזה שלהם, תשע מהן היו מכוסות ברדסים שחורים, אך הפנים של העשירי היו חשופות, זה היה וולדמורט.

"אנדליקטוס" קרא הארי ברגע שהוא קלט שזה וולדמורט, אך וולדמורט רק נפנף את הלחש הצידה.

"למרבה מזלך אין לי זמן להתעכב, כיוון שחסידיי עוד לא כבשו לגמרי את משרד הקסמים, אז אני אעשה את זה מהר, אבדה קדברה! אבדה קדברה! אבדה קדברה!"

הארי הצליח להתחמק משני קרני אור ירוקות, אך השלישית פגעה בו ישר בחזה, הדבר האחרון שהוא ראה בשנייה לפני שהקרן פגעה בו זה את נוויל קופץ מבין השיחים ומשרביטו בוקעת קרן אור ירוקה.

הארי חש תחתיו רצפה קרה, אך היה לו חמים ונעים.

הוא פקח לאט את עיניו ומצא את עצמו באולם ענק וריק, על גופו היו הבגדים שהוא לבש בשעת מותו.

לפתע הוא שמע קול יללה דקה, כאילו מישהו חווה ייסורים קשים, הוא התרומם לאט על רגליו, ובחן את האולם בעיון, זה היה אולם גדול מאוד שדמה מעט לתחנת רכבת, בגלל שלצד אחד הקירות עברה מסילת רכבת שנכנסה מחור בקיר אחד ויצאה מחור בקיר השני.

אך הצד השני של האולם דמה מאוד לאודיטוריום, או איצטדיון, והיה מלא בשורות של ספסלי צופים ריקים, או ליתר דיוק, כמעט ריקים, כי על אחד מהם ישבה דמות מזוקנת לבושה גלימת ארגמן.

"פרופסור דמבלדור" אמר הארי.

"אכן, אכן, הארי" שלח אליו דמבלדור חיוך מעל משקפי החצי סהר שלו "ברוך הבא אל תחנת המעבר, מכאן ממשיכים המת-"

דבריו נקטעו על ידי צרחת ייסורים נוספת שבאה מכיוון רגליו של דמבלדור, כשהארי התקרב הוא יכל לראות שם דמות חצי אנושית חצי נחשית מעוותת לחלוטין, הוא ראה כזאת דמות רק פעם אחת בחייו, בלילה שבו זנב תולע הקים חזרה לתחיה את וולדמורט, כך היה נראה וולדמורט לפני שגופו שב אליו.

"מה זה הדבר הזה?" שאל הארי בגועל.

היצור פלט צרחת ייסורים נוספת.

"זה שביב מהנשמה של וולדמורט" השיב לו דמבלדור בנחת. "כשוולדמורט ירה בך את הקללה ההורגת לראשונה, כשהיית בן שנה, הקללה חזרה אליו והפרידה את נשמתו מגופו, אך נשמתו הייתה כבר כה פגועה ששביב ממנה לא הצטרף אל השאר, אלא נכנס לתוכך, ומאז הוא נמצא בך, אך עכשיו, כאשר הקללה ההורגת שוב פגעה בך, היא פגעה בעצם בשתי נשמות, הנשמה שלך והנשמה הזאת, אבל לקללה ההורגת יש מגבלה, היא יכולה להרוג בכל פעם רק נשמה אחת, כך שעכשיו אחד מכם צריך למות."

"אז למה הוא צורח ככה" שאל הארי לאחר שהיצור צרח עוד צריחה כזאת.

"אה, אני לא נותן לו למות, כי הבחירה צריכה להיות שלך, אתה הוא בעל הגוף, האם תיתן לשביב הנשמה הזה למות כפי שהוא כל כך רוצה, או שתבחר למות בעצמך, ובכך תכריח אותו לחזור לחיים שהוא כל כך שונא?" שאל דמבלדור במבט מהורהר.

"אני חושב שאתן לו למות, כי אני עוד צריך להרוג את מאלפוי כנקמה על זה שהרג אותך, ועוד לא השמדתי את כל ההורוקרוקסים של וולדמורט."

"הבחירה היא בידיך." אמר דמבלדור והעביר את ידו מעל היצור, היצור התנשם ואז התפוגג, ממסילת הרכבת נשמע קול צפירה של רכבת. "כשתרגיש מוכן, תחזור לשם"

"מה אעשה בלעדיך? איך אני אמשיך מכאן?"

"כבר עשית הרבה, השמדת שניים מההורוקרוקסים של וולדמורט לפני זמן קצר, אינני יודע אילו."

"מה???"

"בזמן ששכבת, אני בחנתי את שביב הנשמה של וולדמורט, וגיליתי על פיו שרק שלשה שביבי נשמה של וולדמורט עדיין קיימים, אחד מהם זה וולדמורט עצמו, מה שאומר שנותרו רק עוד שני הורוקרוקסים להשמיד, יפה מאוד הארי, עשיתי נכון כשבחרתי בך."

"למה לא בחרת לסמוך עלי גם קודם??"  נפלטה טרוניה מפיו של הארי.

"מה זאת אומרת, הארי?"

"הרי הזהרתי אותך ממאלפוי, ואתה בכל זאת לא שמעת לי, ובגלל זה אתה מת עכשיו!"

"הו לא, לא דראקו הוא זה שהרג אותי, זה גם לא אף אחד ממי שהיה באותו הזמן בהוגוורסט, האמת היא הרבה יותר מסובכת מכל מה שתוכל לחשוב עליו, אך כל מה שאוכל לומר לך לגבי זה, זה שאפשר לומר שגרינדלוולד ניצח אותי בסופו של דבר, אך אל לך לחפש ממנו נקמה, כי המסלול שלך חשוב מזה, עליך להביס את וולדמורט."

"אז אתה לא מתכוון לספר לי איך מתת?"

"לא." הודיע דמבלדור בקול פסקני.

"אז אני מניח שאני יכול לחזור עכשיו, כדבריך." רטן הארי.

"רק משהו אחד קטן לפני, החרב של גריפינדור יכולה להרוס הורוקרוקסים, ולא מוטל עליה לחש נגד זימון." אמר דמבלדור וקרץ אל הארי.

כשהארי פקח את עיניו הוא מצא את עצמו שוכב על קרקע היער ומעליו רכונים רון והרמיוני.

"הארי, אתה חי!" קראה הרמיוני בהפתעה.

"כן, טוב לראות שוב גם אותך, הרמיוני" השיב הארי בחצי חיוך והתרומם על רגליו, הם היו באותו המקום שבו וולדמורט הפתיע אותם, מולם היו קבוצה של אוכלי מוות מכונסים סביב וולדמורט שהתרומם גם הוא מהקרקע, בין הארי לוולדמורט עמד נוויל, מחזיק בידו את השרביט שלוף, ולרגליו הגויה של נגיני.

וולדמורט הניף את שרביטו והתעתק משם, אוכלי המוות התעתקו בעקבותיו.

"מה בדיוק קרה כרגע?" שאל הארי בבלבול.

"אה, ברגע שהקללה של וולדמורט פגעה בך נוויל קפץ מבין השיחים וירה את הקללה ההורגת על נגיני, הקללה פגעה בה ישר בפנים, וכך נהרס עוד הורוקרוקס." השיב רון.

"עלינו לעזוב מהר, לפני שהם יחזרו" אמר נוויל והסתובב אליהם, פניו חיוורות ומזיעות.

"רק רגע" ביקש הארי. "אציו החרב של גריפינדור"

החרב של גריפינדור ריחפה לעברם מכיוון הטירה, הארי תפס אותה והתעתק אל הבית של סיריוס, לאחר כמה שניות רון, הרמיוני ונוויל התעתקו גם הם לשם יחד.

כעבור כמה ימים, נוויל עמד ליד הכיריים וטיגן בייקון, בעוד הארי, רון והרמיוני עברו שוב על המידע שיש להם על ההורוקרוקסים, שלא היה רב, אמנם החרב של גריפינדור הייתה בידיהם, כך שהם יכלו להרוס את ההורוקרוקסים, אך הם לא ידעו איפה ההורוקרוקסים מוחבאים, והם אפילו לא ידעו מה הם שני ההורוקרוקסים האחרונים.

"לפחות נוויל הרג את נגיני," אמר רון. "כך הוא חסך לנו להתעמת עם וולדמורט בעצמנו, אני לא חושב שהיינו שורדים פעמיים קרב אתו."

"כן." הסכים אתו הארי. "רק רגע, נוויל, איך בעצם ידעת שאתה צריך לפגוע קודם בנגיני ולא בוולדמורט עצמו?"

נוויל הסמיק מעל המחבת, "לא ידעתי" הוא הודה. "התכוונתי לפגוע באתם-יודעים-מי בעצמו, אבל הוא מעד ופגעתי בנגיני במקום, כך שהירושה שלי עוד לא הושלמה."

"למה אתה מתכוון?"

"בלילה שבו הארי הביס את אתם-יודעים-מי, אבא שלי נשבע שלא לנוח ולא לשקוט עד שכל תומכיו של אתם-יודעים-מי יהיו בכלא, אך כפי שאתם יודעים, הוא הותקף ואיבד את דעתו, ומאז אני ירשתי את השבועה שלו, לא לנוח ולא לשקוט עד שכל תומכיו של אתם-יודעים-מי יהיו בכלא או ימותו, וזה יקרה רק אחרי שאתם-יודעים-מי ימות, ולכן השלב הראשון של הירושה שלי זה להרוג אותו סופית."

"או-אה, מטרה לא פשוטה בכלל, אלא אם אתה יודע את מקומם של ההורוקרוקסים" אמר רון.

"אני לא יודע אותם, אבל אעשה כל שביכולתי כדי להשמידם!"

"מה שכבר עשית בהחלט הועיל לנו, גם אם לא התכוונת אליו," אמרה הרמיוני "עכשיו וולדמורט בטוח שבכל פעם שהורוקרוקס מושמד הוא מאבד את ההכרה וכל הלחשים שלו מתפוגגים, כי הוא בטוח שמה שקרה שם זה בגלל שנגיני נהרגה, ואם כך, הוא לא יחשוש להורוקרוקסים שלו ואין חשש שהוא יציב עליהם משמר, ובכך אנו נתמודד עם פחות דברים בדרך אליהם."

"טוב שאת כל כך אופטימית, אבל-" אמר רון וקטע את עצמו באמצע, כיוון שקריצ'ר בדיוק נכנס.

כבר כשהם הגיעו הארי ציווה על קריצ'ר לא לעזוב את הבית של סיריוס בלי לקבל רשות מפורשת ממנו, אך הם בכל זאת נזהרו לא לדבר על דברים חשובים כשהוא היה בסביבה, למקרה שהוא בכל זאת יצליח למצוא דרך להעביר מידע אל בלטריקס או נרקיסה, זה העכיר את מצב רוחו של קריצ'ר עוד יותר.

"אוי... הבושה... הבוצדמית והבוגדי דם ככה ליד השולחן של גבירתילי... מה היא הייתה חושבת..." מלמל קריצ'ר בקול רם "אילו רק הייתי יכול למות... זה היה עדיף על שירותם... אבל אני לא יכול... המשימה האחרונה של אדונילי רגוליוס עדיין לא מולאה... התליון עוד לא הושמד..."

נוויל זקף את ראשו מהמחבת בפתאומיות "קריצ'ר! מה אמרת עכשיו?"

"כלום... כלום... ממש כלום" השיב קריצ'ר ומבט של גועל על פניו ואז הוא מלמל לעצמו שוב בקול רם "הבוגד דם הזה דיבר אל קריצ'ר... ממש כאילו קריצ'ר לא שווה כלום" וחזר ללכת.

"עזוב אותו," אמר רון. "הוא מדבר הרבה שטויות, אתה יכול להתעלם ממנו."

נוויל, בלי להתייחס לרון, עזב את המחבת ותפס בזרועו של קריצ'ר שניסה לחמוק ממנו "עזובותי... עזובותי..."

"הארי, תצווה עליו להפסיק להתנגד ולספר לנו על הקמע שיכול להיות של סלית'רין" אמר נוויל.

"קריצ'ר, תפסיק להתנגד ותספר לנו את כל מה שידוע לך על הקמע הזה שלא הושמד, אה, ואני אוסר עליך להתאבד." ציווה הארי על קריצ'ר.

קריצ'ר טמן את פניו בכפות ידיו "קריצ'ר סיפר את הסוד... קריצ'ר לא מילא גם את ההוראה האחת לפני אחרונה של אדונילי רגוליוס... קריצ'ר לא הצליח להרוס את התליון... קריצ'ר גם לא הצליח לשמור את הסוד... קריצ'ר רע! קריצ'ר רע! קריצ'ר רע!" את המילים האחרונות הוא קרא בעודו מטיח את ראשו ברצפה.

נוויל תפס את קריצ'ר בזרועותיו ומנע ממנו להמשיך את ההטחות "חשבתי שהארי ציווה עליך לדבר, לא?"

קריצ'ר ייבב ואז דיבר ברצף, שלא כהרגלו. "זה היה התליון שאדון האופל החביא במערה, זה היה התליון שקריצ'ר שלף מהקערה בהוראתו של אדונילי רגוליוס, זה היה התליון שאדונילי רגוליוס ציווה על קריצ'ר להשמיד, זה היה התליון שקריצ'ר לא הצליח להשמיד למרות כל מה שהוא עשה, זה היה התליון שהגנב המטונף הזה, מנדנגוס פילצ'ר, גנב מקריצ'ר בלי שהוא יוכל להתנגד לו"

הרמיוני היא הראשונה שפצתה את פיה "הצלחה נוספת, נוויל. זה אכן התליון של סלית'רין, ולפחות עכשיו אנו יודעים אצל מי הוא. קריצ'ר, תוכל ללכת ולהביא לפה את מנדנגוס?"

"כן, בשמחה. אשמח לשים את ידי על הגנב המטונף הזה." אמר קריצ'ר ובפעם הראשונה לא הוסיף מלמול רם על כך שבוצדמית דיברה אליו, הוא הקיש באצבעותיו ונעלם.

עברו יומיים לפני שקריצ'ר הופיע שוב, הוא הופיע באמצע המטבח בדיוק כאשר הם אכלו, ואתו היה מנדנגוס פילצ'ר.

"הו, מנדנגוס." הרים הארי את עיניו מהצלחת. "אני שמח שסוף סוף טרחת להופיע פה, חיכינו לך הרבה זמן."

"אולי תגיד ליצור המטונף הזה להוריד ממני ת'ידים שלו?" אמר מנדנגוס,  ומצא את עצמו כמעט נחנק על ידי קריצ'ר.

"אתה תענה על מה שאדונילי ישאל אותך ולא שום דבר אחר" צווח קריצ'ר בלהט וניער את מנדנגוס.

"קריצ'ר, תרפה ממנו, הוא לא יוכל לענות לי ככה" אמר הארי וקצה של חיוך הופיע על פניו, קריצ'ר נשף ברוגז והרפה ממנדנגוס. "מנדנגוס, בין הדברים שגנבת מהירושה שלי היה תליון גדול עם האות S, מה עשית אתו?"

"אין לי מושג על מה 'תה מדבר" אמר מנדנגוס, קריצ'ר התנפל עליו שוב, אך הפעם מנדנגוס היה מוכן, הוא שלף את שרביטו והעיף את קריצ'ר לפינת החדר.

"אקספליארמוס" צעקה הרמיוני ותפסה את שרביטו של מנדנגוס בעודו באוויר.

"אתה מתכוון לענות לי, או שאני ארשה לקריצ'ר להתנפל עליך שוב?" שאל הארי בנחת, כאילו לא קרה שום דבר בשניות האחרונות.

"בסדר! בסדר! אני מכרתי אותו לאיזה קוסם ממשרד הקסמים, איזה אחד בשם מקיינטייר, גבוה עם זקן תיש, מרוצה? לא שזה יעזור 'ך, כי המקיינטייר הזה מת כש'תה-יודע-מי השתלט על משרד הקסמים."

"ואיך אתה יודע שהוא מת אז?" שאל נוויל ורכן לעבר מנדנגוס עם מבט חודר.

"'ני אמרתי ש'ני יודע? אני התכוונתי ש'ני חושב." השיב לו מנדנגוס בגיחוך מעצבן.

"ומה אם ניתן לך משהו תמורת המידע הזה? אז אתה כן תדע בטוח?"

"לא 'דע. מה 'תה מציע לי?"

"אני לא אגבה ממך את שאר הירושה שלי שגנבת, אבל רק אם המידע הזה יהיה שווה משהו." השיב הארי במקום נוויל.

"טוב, טוב, האחד הזה, מקיינטייר, כן? הוא רימה 'תי ולקח לי עוד כמה דברים חוץ ממה שמכרתי לו, עד כאן מובן? אז עקבתי אחריו בניסיון לקחת 'תם חזרה, כמו שכל קוסם אחר היה עושה, כן? 'בל בדיוק כש'ני שם עליהם ת'יד שלי פרץ הקרב עם 'כלי המוות, מאוד לא טוב בשבילי, אה? אז 'ני הסתתרתי מאחורה, ו'ני רואה את 'תם-יודעים-מי הורג את מקיינטייר הזה ולוקח ת'תליון הזה, כן? טוב 'ני לא מתחיל עם 'תם-יודעים-מי, אז ברחתי משם בלי התליון הזה, זה כל מה ש'ני יודע, מרוצה?"

"לפחות אנו יודעים היכן הוא." אמרה הרמיוני.

הארי בהה באוויר במבט מהורהר "יש לי תוכנית איך להרוס את התליון, אבל היא מאוד מסוכנת.".

"אז הגיע הזמן שנשתמש בשאר הפליקס פליציס שלך, הארי" ענתה לו הרמיוני.

הארי התעתק אל שדה הבור שנוויל והרמיוני בחרו יומיים לפני כן בשביל התוכנית, הוא שלף מכיסו את הבקבוקון הקטן שהכיל את שארית הפליקס פליציס ושתה אותו בלגימה אחת, הוא היה מוכן לדו-קרב.

חלפו כמה שניות בלבד עד שולדמורט התעתק גם הוא אל השדה, אל עיגול מסומן במרכז השדה, הוא הניף שרביטו ומלמל איזה לחש מסובך שהארי זיהה רק בגלל שהוא מלמל אותו בעצמו לפני כן- הלחש נגד התעתקות.

"אז קיבלת את ההודעה שלי, אה, טום?" חייך הארי והניף את שרביטו בתנוחת הדו-קרב שהוא ראה את פרופסור לוקהרט משתמש בה כשהוא נלחם נגד פרופסור סנייפ.

"אכן, אכן, הארי. שמחתי לראות שקיבלת אומץ ואתה מזמין אותי לדו-קרב, ועוד בשדה שמוטל עליו כישוף נגד התעתקות, אתה ממש רוצה למות, אני רואה, אז מה דעת-"

"הירסיגט" הארי אפילו לא טרח לחכות שוולדמורט יסיים לדבר לפני שהוא ירה את הקללה הראשונה.

"הירלאסיגט" וולדמורט חסם את הקללה בקלות וירה קללה משלו "אג'דנה סמת", הארי התחמק ממנה והמשיך לירות קללות משרביטו, הוא התאמן על כך כבר חודש- לירות קללות בעודו מתחמק מקללות של אחרים, ועכשיו, כאשר המזל לצידו, בגלל הפליקס פליציס, זה היה קל מאי פעם.

וולדמורט, שקלט במהירות שהארי מתכוון להילחם בו ברצינות, התחיל להתייחס לזה ברצינות גם הוא ולא הסתפק במשחק בהארי.

הארי וולדמורט ירו קללות זה על זה, התחמקו וחסמו קללות זה של זה והשתמשו בכול יכולותיהם כדי לפגוע פגיעה רצינית במי שמולם, אך בעוד שוולדמורט ניסה להרוג את הארי, הרי שהארי ניסה לפגוע לא בוולדמורט עצמו, אלא בשרשרת שהייתה תלויה על צווארו, השרשרת עם התליון של סלית'רין.

האדמה שתחת רגליהם התבקעה והם המשיכו להילחם, והארי החל לדאוג ברצינות, הדבר היחיד שהציל אותו ממוות כרגע היה הפליקס פליציס, אך הכמות שהוא שתה לא תספיק ליותר משעה וחצי של מזל, הוא היה צריך לפגוע בשרשרת לפני שייגמר לו המזל.

ואז הארי ראה הזדמנות נדירה, הוא שלח לחש בזווית אלכסונית, ובה בעת ירה משרביטו לחש אחר ישר אל וולדמורט, הלחש הראשון פגע בדיוק באחת החוליות של השרשרת והיא נפלה לקרקע.

כעת הגיע החלק הכי חשוב בתוכנית, הארי היה צריך למנוע מוולדמורט להרים את התליון עד שהתגבורת תגיע, ולכן הוא ירה לראשונה בחייו את הקללה ההורגת, משרביטו בקעה הקרן הירוקה ישר אל וולדמורט שבקושי הצליח לחמוק ממנה.

הארי ניצל את הבלבול של וולדמורט, זינק אל התליון, הרים אותו ולחש בלחשננית "היפתח", ברגע שהתליון נפתח הוא השליך אותו אל הקרקע והתנפל חזרה על וולדמורט, אך הפעם וולדמורט היה מוכן לקראתו והצליח להפיל אותו אל הקרקע.

הארי התגלגל וקם במהירות חזרה על רגליו, הוא הספיק לראות קרן ירוקה בוקעת משרביטו של וולדמורט אל רון שהופיע לפתע ליד התליון- ומפספסת אותו.

גיחוך קל עלה על פניו של הארי, וולדמורט כלל לא חשב על זה שגמדוני בית יכולים להתעתק גם אל מקומות שיש בהם כישוף נגד התעתקות, ועל זה הם הסתמכו בתוכנית שלהם, ברגע שהארי פתח את התליון, רון שתה את כפית הפליקס פליציס שהארי הוציא מהבקבוקון קודם לכן, הוא לקח בידו האחת את החרב של גריפינדור, בידו השנייה את אש-המחץ של הארי, ואז קריצ'ר לקח אותו ישר אל התליון.

ברגע שרון הופיע בשדה הוא הנחית את החרב של גריפינדור על התליון בכל כוחו, התליון התנפץ מיד להמון חתיכות קטנות, הוא שמט את אש-המחץ על הקרקע, אחז בקריצ'ר והם התעתקו משם שוב, כל העניין כולו לא לקח יותר מכמה שניות.

"אציו אש-המחץ" קרא הארי.

הוא תפס את המטאטא בעודו מרחף לעברו, זינק עליו והמריא לשמיים, חומק מכמה קללות אחרונות של וולדמורט.

מיד כשהארי יצא מתחום הכישוף נגד ההתעתקות הוא התעתק משם הישר אל הבית של סיריוס.

		הפרק הבא