פרופסור רידל- המורה להתגוננות

פרופסור רידל- המורה להתגוננות

חלק א'- המורה להתגוננות מפני כוחות האופל

הערה: כל חישובי הגילים שבפאנפיק זה הינם מותאמים לסיפור כדי לעודד את זרימתו ואינם תואמים לגילים שבסדרה המקורית של הארי פוטר

כל העולם שעליו מבוסס הפאנפיק הזה הינו שייך לג'יי קי רולינג.

"אני מסכים לכך."

"תודה רבה, אדוני."

"אך כמובן יש בכך תנאי."

"זה לא היה בלתי צפוי, אדוני. מהו התנאי?"

"אני ארצה שתישבע לי בנדר כובל שלשה דברים, ואז העבודה שלך."

"הנדר הכובל, אדוני? זה באמת נצרך?"

"כן. אני לא טיפש, טום, וכבר הגיעו אלי כמה שמועות לגבי מעלליך מחוץ להוגוורסט, ולכן, אם ברצונך לקבל את המשרה הזאת תצטרך לנדור לי בנדר כובל."

"אני מוכן לכך, אדוני, אך איפה תמצא קוסם שיסכים להודות שהוא יודע לכשף נדר כובל?"

"אל תדאג לגבי זה, טום, הכול כבר מסודר."

"לאן פוקס הלך, אדוני, אם יורשה לי לשאול?

"יורשה לך. הוא הלך לקרוא לפרופסור סלגהורן, אשר ידוע לי זה זמן מה שהוא יודע לבצע נדר כובל, אם אין לך התנגדות, נבצע עכשיו את הנדר הכובל."

"אין לי התנגדות, אדוני."

"מעולה. הו, שלום הוראס, הואל בבקשה לסגור אחריך את הדלת. אני ממש שמח שיכולת לבוא בהתראה של רגע."

"מאוד הופתעתי לקבל בקשה ממך לבוא בכול המהירות למשרדך, דמבלדור, אז אין פלא שבאתי מיד לברר מה בדיוק קרה."

"תודה רבה, הוראס. אני זקוק לכך שתבצע נדר כובל ביני לבין מר רידל הצעיר, אם זה לא קשה לך."

"אתה בטוח בכך, דמבלדור? לבצע נדר כובל? אתה הרי יודע כמה זה מסוכן."

"ובכל זאת, הוראס, אשמח אם תוכל לשים את שרביטך ביני לבין מר רידל הצעיר ולבצע את הנדר הכובל. תודה לך. ועכשיו, טום, האם אתה נשבע לא לעזוב את משרת ההוראה באמצע שנה?"

"אני נשבע, אדוני."

"האם אתה נשבע לא לגייס תלמידים בהוגורסט לתומכיך כל עוד הם עדיין לומדים בהוגוורסט?"

"אני נשבע, אדוני."

"האם אתה נשבע לשמוע לכל הוראותיי הקשורות להוגוורסט כל עוד אתה מלמד בהוגוורסט?

"האאאמממממ...אני נשבע, אדוני."

"טוב מאוד. אתה משוחרר, הוראס, היית לי לעזר רב, תודה רבה. ועכשיו, טום, תן לי רק להסב את תשומת ליבך לשבועה הראשונה שנשבעת לי. השבועה הייתה שלא תעזוב את המשרה שלך באמצע שנת הלימודים, וכדאי לך לקחת בחשבון שזה כולל גם עזיבה בעל כורחך, כך שאם ההילאים יבואו לאסור אותך באמצע השנה, ומשום כך אני אצטרך למצוא מורה אחר למשרה, הרי שאתה תמות. אני יודע שכלל לא חשבת על זה כאשר נשבעת את השבועה הזאת, אך אין מה לעשות, ואני הייתי מייעץ לך להפסיק את הפעילות של תומכיך, כדי שתוכל להיות בטוח שלא תמות. וכעת בוא נעבור לצד היותר טכני של המשרה שלך, טום."

כמה חודשים לאחר מכן, מיד לאחר טקס המיון.

פרופסור מקרו הזעפן אסף את מצנפת המיון והשרפרף והוציא אותם מהאולם.

"רק כמה מילים לפני הארוחה," דמבלדור נעמד. "אני מתכבד להציג בפניכם את המורה החדש להתגוננות מפני כוחות האופל- פרופסור טום רידל."

מחיאות כפיים ספורות נשמעו ברחבי האולם, פרופסור רידל קם על רגליו וקד לעבר התלמידים, המחיאות כפיים גברו לכמה שניות ואז נדמו.

דמבלדור המשיך בדבריו. "לאור זה שלבית סלית'רין אין כעת ראש בית, אחרי הפרישה של פרופסור רונטרבר, הרי שפרופסור רידל יהיה הראש בית החדש שלכם, אני בהחלט מקווה שתקבלו אותו כמו שצריך. בתאבון."

הצלחות התמלאו באורח פלא במאכלים שונים ומגוונים, והכוסות התמלאו במיצים, והתלמידים הסתערו על האוכל.

דמבלדור חייך והתיישב כדי לאכול בעצמו.

"שכחת להזכיר בריאיון שאני אהיה ראש בית סלית'רין, אדוני."

"הו, באמת? מה חבל, אבל אני בטוח שאתה תצליח מאוד בתפקיד הזה."

"ממתי אתה סומך עלי במשהו, אדוני? אתה הכרחת אותי להישבע בנדר הכובל."

"אני סומך עליך בגלל שהסכמת להישבע את הנדר הכובל, טום. זה היה מבחן שנועד לבדוק מהי המטרה האמיתית שלך, האם להעביר את הידע לדורות הבאים, או לגייס כמה שיותר תומכים מבין תלמידי הוגוורסט. צלעות?"

"תודה, אדוני. אך איני רואה איך המבחן הזה מוכיח משהו, הרי אני עדיין יכול לגייס אותם ברגע שיעזבו את הוגוורסט?"

"כמובן, טום, אך אין לך לאן לגייס אותם, וזה היה המבחן. כרוב כבוש?"

"לא תודה, אדוני."

"וכמובן שבמהלך השנה הראשונה תהייה עליך השגחה מרחוק. אני אשגיח עליך בעצמי."

"זה רק מראה שכל מה שאמרת לפני זה לגבי המבחן לא היה שווה כלום, כי אתה עדיין לא סומך עליי. שוקיים, אדוני?"

"אתה יכול להפסיק לקרוא לי 'אדוני', טום, אתה כבר לא תלמיד. אתה יכול לקרוא לי אלבוס אם אתה רוצה."

"תודה, אדוני, כלומר, אלבוס."

"ואם רק תוכל להעביר אלי את הקנקן ההוא. הו, תודה רבה, טום."

עברו בדיוק חמש עשרה שנים מאז שפרופסור רידל הוצג לפני התלמידים לראשונה, והוא בקושי הזדקן בהן, הוא עדיין היה נראה כבן שלושים, אף אחד לא ידע למה, חוץ מפרופסור רידל עצמו.

גם הפעם היה מדובר בטקס המיון, אך דברים השתנו במהלך חמש עשרה השנים שחלפו, פרופסור מקרו פרש זה מכבר, ואת מקומו תפסה פרופסור מקגונגל, וגם הצוות הספיק להתחלף מאז כמעט כולו. האגריד מונה לשומר הקרקעות והמפתחות של הוגוורסט, האח סנספר הוחלף על יד מדאם פומפרי, פרופסור אלפרדו הרואה, המורה לגילוי עתידות, פרש ולא הוחלף, והיו עוד שינויים לא מעטים בהרכב הצוות של הוגוורסט.

פרופסור רידל ישב משועמם ליד שולחן המורים כאשר פרופסור מקגונגל קראה לכל אחד מהתלמידים החדשים לגשת אל השרפרף, לחבוש את מצנפת המיון ולהתמיין לבית שיהפוך למשפחתו, הוא גילה עניין רק כאשר אחד מהתלמידים מוין לסלית'רין, כיוון שזה בכל זאת היה הבית שהוא האחראי עליו.

"אוואנס, לילי" הכריזה פרופסור מקגונגל.

רידל מצא את עצמו בוהה בילדה שניגשה לשרפרף, היא נראתה נערה חכמה, מהסוג של הנערות שיכולות לעשות הרבה צרות למורים שלהן, ובכל זאת לקבל את הציון המרבי בכל המבחנים, והכי גרוע היה, שלפי המבטים ששלחה סביב כל הזמן היה ברור שהיא בת מוגליגים. רידל נשף בבוז, הוא מעולם לא סבל בני מוגליגים, לא בתור תלמיד בהוגוורסט, וגם לא בתור מורה בהוגוורסט.

במהלך הטקס רק שלושה תלמידים נוספים משכו את תשומת ליבו, שלשתם היו שייכים למשפחות קוסמים ותיקות, אלו היו ג'יימס פוטר, סיריוס בלק וסוורוס סנייפ, למרבה צערו רק אחד מהם התקבל לסלית'רין, ודווקא לא בלק, שהיה היחיד מבניהם שהגיע ממשפחה טהורת דם, אלא סנייפ, שאם הוא זכר נכון היה בן לנישואי תערובת- טהור דם ובת מוגליגים.

דמבלדור נעמד, נשא כמה דברים לא חשובים והתיישב חזרה.

"נו, טום, מה דעתך על התלמידים החדשים שלנו?"

"אני חושב שאני כבר יכול לזהות ארבעה מתוכם שפרופסור סלגהורן ייבחר לקבוצה ה'מובחרת' שלו."

"כן, גם אני כבר שמתי עין על כמה מהם, ביחוד על זאת ששמה לילי משהו."

"לילי אוואנס?"

"זהו בדיוק, פשוט ברח לי שם המשפחה שלה. ואם כבר מדברים על פרופסור סלגהורן, הוא פנה אלי אתמול זאת השנה הרביעית ברצף בבקשה להסיר אותך מראשות בית סלית'רין, הוא טוען שאתה מפנק אותם מדי ובכך מכשיל אותם."

"אינני חושב שזה מה שפרופסור סלגהורן התלונן עליו, אדוני, ביחוד בגלל שאני זוכר איך הוא פינק אותנו כאשר למדתי אני בהוגוורסט."

"זה מה שהוא טען, טום, אך אני בהחלט מסכים אתך שזה קצת לא מתקבל על הדעת שזה יפריע לו, אז מה אתה חושב, מהי הסיבה האמיתית שהוא התלונן?"

"איני יודע, אדוני, אך אני בטוח שאם תשאל אותו, הוא יספר לך."

"נו, טוב. כרוב כבוש?"

"חשבתי שלאחר חמש עשרה שנה שאנו יושבים זה לצד זה בארוחות פתיחת השנה אתה כבר תדע שאינני אוהב כרוב כבוש, אדוני."

"אכן, אכן, אך מה לעשות שאני כבר מזדקן והזיכרון שלי אינו צלול כמו שהוא היה פעם, טום"

"אם אתה אומר, אדוני."

"דרך אגב, טום, שמעת את החדשות האחרונות על חבריך לשנה?"

"לא, אדוני."

"מתברר שנוט הובא למשפט לפני יומיים באשמת עינוי מוגליג לכיף, אני חייב לציין שזה לא נראה טוב."

"מה לא נראה טוב, אדוני?"

"שמתוך הקבוצה שהקמת לפני שנהיית מורה פה בהוגוורסט, כולם חוץ משניים הובאו למשפט, ומתוך אלו שהובאו למשפט רק אחד לא נגזר דינו לאזקבאן. זה בהחלט לא נראה טוב."

"אני מסכים אתך, אדוני."

אחת עשרה שנים לאחר מכן.

"צהריים טובים, טום, מה מביא אותך למשרדי בימי סוף שנה אלו?"

"באתי להודיע על התפטרותי, אדוני, בהתאם לנדר הכובל שנדרתי לפני כעשרים ושש שנה."

"אני חייב להודות שציפיתי שתתפטר כבר שנה שעברה, היה בלתי אפשרי לא לשים לב לאהבה שהתפתחה בינך לבין לילי אוואנס, טום."

"זה היה כזה ברור, אדוני?"

"לא במהלך שנות לימודיה כאן, אך מאז שהיא סיימה את לימודיה זה נעשה ברור יותר ויותר."

"זה קצת מעליב, אדוני, כיוון שאני ניסיתי להסתיר את זה ככל האפשר."

"זה מה שעשה את זה לכל כך ברור, טום, ניסיונות ההסתרה הכה ברורים שלך."

"אני לא אתווכח עמך על זה, אדוני, כי יש לך ניסיון רב משלי לגבי דברים אלו."

"אכן, טום, הרי בין גיל ארבעים ושבע לגיל שמונים ושתיים מפרידות כמה שנים טובות."

"כן, אדוני, כולנו מזדקנים לאיטנו."

"חוץ ממך, טום. אתה עדיין נראה כבן שלושים ושלוש. אם הייתי רואה אותך ברחוב לא הייתי נותן לך יותר מכך."

"זה מחמיא לי מאוד, אדוני, אך אני חושב שאתה מגזים."

"אני לא אלחץ עליך לספר לי, אך אם תרצה לגלות לי באחד הימים את סוד צעירותך, אני בהחלט אשמח."

"כן, אדוני."

"ולפני שתלך, טום, הייתי רוצה להראות לך משהו. אציו הגיגית."

"זאת הגיגית אמיתית, אדוני?"

"בהחלט, טום. היא עוברת בירושה בין מנהלי הוגוורסט זה מאות שנים."

"אף פעם לא ראיתי אחת כזאת באמתי, אדוני, רק שמעתי עליהן."

"זאת ההזדמנות שלך להכיר אותה מקרוב, כי מה שאני רוצה להראות לך נמצא בעבר, באחד מזיכרונותיי. כל מה שעליך לעשות זה רק לטבול את פניך בנוזל הכסוף של הזיכרונות שלי ואתה תועבר לשם."

"איפה אנחנו, אדוני?"

"זה אולם בית המשפט הגדול, האירוע שבו אנו נמצאים קרה אתמול, ואם תסתכל לאחור תוכל לראות את אני של אתמול יושב כמה שורות מאחוריך."

הם היו באולם גדול תת קרקעי שישבו בו עשרות קוסמים ומכשפות על מושבים מסביב הקירות ופטפטו ביניהן, במרכז האולם היה שטח עגול גדול ריק שבו הונח כיסא בודד עשוי מתכת שממושבו השתלשלו שלשלות מתכת כבדות, הכיסא היה מופנה אל דוכן מוגבה שבו היו אמורים לשבת השופטים, כרגע הדוכן היה ריק.

הדלת של האולם נפתחה בשקט ודרכה ריחפו שני סוהרסנים עטויים גלימות שחורות, אחד הקוסמים שעמד בצד ודיבר בשקט ובנוקשות עם אישה נמוכה ממנו מעט עזב אותה וצעד לעבר הדוכן.

"זה ברטי קראוץ' " אמר טום שזיהה סופסוף את הקוסם שצעד לעבר הדוכן.

"כן, זה ברטי קראוץ' האב, כעת הוא אחד ההילאים הכי מוצלחים שיש, ויש הסבורים שהוא ייבחר לשר הקסמים הבא, מי שהוא דיבר אתה היא אשתו" ענה לו דמבלדור והתרווח במקומו.

טום הציץ לאחור וראה את הדמבלדור של אתמול מתרווח גם הוא באותה התנועה במקומו, אך לעומת דמבלדור שהיה רגוע ועל פניו ריחף חיוך קטן, הרי שפניו של דמבלדור של אתמול היו דאוגות ועצובות.

"למה אנו רואים זאת, אדוני?"

"חכה. ההצגה עוד לא התחילה."

ברטי קראוץ' התיישב ליד דוכן השופטים יחד עם קוסם ומכשפה נוספים והנהן אל הסוהרסנים.

הסוהרסנים יצאו מהאולם, וכעבור כמה שניות חזרו אליו, הפעם הם היו ארבעה סוהרסנים ובאמצע צעד בחור מבוגר בערך בן עשרים וחמש בעל שיער בצבע קש, הוא היה חיוור כל כך שהוא כמעט היה לבן.

הבחור הובל אל הכיסא והוא התיישב עליו, ברגע שהוא ישב על הכיסא, השלשלות זינקו כאילו יש להן חיים משל עצמן וכבלו אותו אל הכיסא.

"שני השופטים האחרים הם אמיליה סטרקנין ומונבז הלני, אך הם רק דמויות משנה במה שהולך להיות כאן הערב, כי הפושע הוא ברטי קראוץ' הבן." אמר דמבלדור איך שברטי קראוץ' החל את המשפט.

"ברטי קראוץ' הבן?"

"אכן כן, טום. מתברר שברטי האב השקיע יותר מדי בעבודה שלו כך שלא נותר לו זמן להשקיע גם במשפחה שלו, והנה התוצאה, בנו היחיד מובא למשפט באולם מלא, ולא על סתם עברות, אלא על פשעים חמורים נגד עולם הקוסמים."

"במה מדובר, אדוני?"

ברקע החל המשפט ורידל האזין לו בחצי אוזן, בעוד שבשאר האוזן הוא האזין לדמבלדור.

"ברטי הצעיר הקים קבוצה של קוסמים ומכשפות מושחתים, הם הסתובבו ברחבי אנגליה ועינו מוגליגים וקוסמים אחרים בשביל הכיף, ללא שום מטרה חוץ מההנאה שבדבר, הם לא התחשבו באף אחד, הם כינו את עצמם 'כת הנהנים'. לקח להילאים זמן לעצור את כולם, אך כעת מובא סוף סוף ברטי הצעיר עצמו לדין, אחרי שרוב תומכיו כבר נעצרו ונשלחו לאזקבאן, משם הם לא יחזרו לענות שוב אנשים אחרים."

"למה רצית שאראה את זה, אדוני?"

"לפני עשרים ושש שנים אתה באת להוגוורסט כדי להתקבל למשרת ההוראה, באותו הזמן יכולתי לראות מה יקרה אם אני אסרב לקבל אותך, גם אם זה יהיה כדי שלא תהרוס את נשמות התלמידים, אתה היית הופך למישהו כמו ברטי הצעיר, עומד בראש כת של אנשים חסרי מצפון אשר מענים אנשים אחרים לכיף, היית נלחם מול משרד הקסמים, וייתכן שגם היית מנצח אותם, אך בסופו של דבר היית מובס על ידי קוסם אחר וכולם היו זוכרים אותך לקללה, לא יכולתי לתת לזה לקרות, ולכן לקחתי את ההימור שאתה תפנה לצד האפל את כל תלמידי הוגוורסט וקיבלתי אותך בכל זאת, שמחתי לראות שההימור השתלם ונהיית מורה לתפארת, אך כעת אתה עומד לעזוב את הוגוורסט ואי אפשר לדעת מה יקרה לך, ולכן אומר לך משהו אחד בלבד, זכור לאן אתה יכול להגיע אם תבחר בצד האפל, ונסה להימנע מלהגיע לשם."

עברו כחמש דקות של דממה ביניהם שהופרה רק על ידי הקול החדגוני של מונבז הלני שקרא את כל סעיפי האישום של ברטי הצעיר.

"נתת לי הרבה חומר למחשבה, אדוני. האם נחזור כעת למשרדך?"

"עדיין לא. יש עוד משהו שהייתי רוצה שתראה לפני שנעזוב."

המשפט התנהל בעצלתיים, ורק לאחר כשעה נקבע הדין, ברטי קראוץ' הבן הורשע בכל הסעיפים ונגזר עליו מאסר עולם באזקבאן, ברטי קראוץ' האב סימן בידו וארבעת הסוהרסנים נכנסו חזרה, הם ליוו את ברטי הבן אל הדלת, ואז, בשנייה האחרונה לפני שהם סגרו אותה, קרן ירוקה נורתה מתוך גלימה של אחד הסוהרסנים ופגעה לברטי האב ישירות בלב, הוא צנח מת על הדוכן, עברו כמה שניות של אלם לפני שכל האולם הפך לבליל רעשים, באותן כמה שניות הסוהרסנים סגרו את הדלת ועזבו.

עין הזעם מודי שישב בשורה השנייה קפץ ממקומו ומיהר לעבר הדלת, כאשר הוא פתח אותה נכנס סוהרסן לחדר ואמר לו כמה דברים, הוא היסס מעט ובסוף הכריז בקול: "ברטי הבן נמלט, הסוהרסנים שנכנסו בפעם השנייה היו קוסמים מחופשים, עלינו ללכת לצוד אותם שוב!"

"אז זה מה שרצית שאראה, אדוני?"

"כן, טום. ברטי הצעיר נמלט ויחד אתו חמישה מתומכיו, הוא מן הסתם ינסה לגייס גם אותך לכת שלו, כי הוא יודע על העבר שלך, אז כדאי שתהייה מוכן לכך."

"אני אהיה מוכן לכך, אדוני."

"טוב, בוא נחזור למשרד שלי."

זה היה יום החתונה של לילי אוואנס וטום וואנדרולו רידל.

דמבלדור צעד לעבר טום לבוש בגלימה לבנה מהודרת עם קישוטי זהב, טום עצמו לבש גלימה בצבע ירוק מהודר עם ניצוצות כסף עדינים מפוזרים עליה.

"חתונה יפה, הלא כן, טום?"

"בהחלט, אדוני."

"אני בהחלט מאחל לך ולילי חיים מאושרים יחד."

"תודה רבה, אדוני."

"פשוט לא להאמין שזאת הנערה שלפני שתיים עשרה שנים לא חיבבת רק בגלל שהיא בת מוגליגים."

"זה בהחלט הפתיע גם אותי, אדוני. רק כעת אני מבין שהמשפחה אינה חשובה באמת, אלא האדם עצמו. אני בהחלט מאוכזב על כך שרק עכשיו הבנתי את זה, ושעד עכשיו הייתי שקוע בכל הרעיון המטופש של טוהר דם וכל הדברים האלו."

"זה בהחלט משמח אותי לשמוע אותך אומר זאת, טום, זה מראה כמה שהשתנית בהוגוורסט."

"למען האמת, אדוני, אני לא חושב שהתקופה בהוגוורסט היא ששינתה אותי, אלא דווקא האהבה."

"אה, כן, האהבה. הכוח שיכול לגבור על הכול, אפילו על החוכמה. ואם כבר הזכרנו את החוכמה, לא יכולתי שלא לשים לב לעטרת שלילי עונדת."

"כן. ראית נכון. זאת העטרת של רייבנקלו, מצאתי אותה כשנתיים לפני שהתחלתי ללמד בהוגוורסט, ומאז היא הייתה שמורה אצלי, ועכשיו נתתי אותה ללילי כמתנת חתונה, אני מקווה שאינך מתכוון לקחת אותה?"

"הו, לא. ממש לא. אתה זכית בה כדין אם הצלחת לאתר את מקומה, לאחר שמאות שנים, מאז מותה של רוונה רייבנקלו, אף אחד אחר לא הצליח לגלות את מקום מחבואה. אני חושב שכדאי שנעצור כאן את שיחתנו, כי יש עוד שרוצים לדבר אתך."

"טוב, תודה שהגעת לחתונתנו, אדוני. הו, שלום סוורוס, אני שמח לראות שבאת לשמוח אתנו."

"לא יכולתי לוותר על ההזדמנות, פרופסור רידל."

"אני כבר לא פרופסור, סוורוס, אתה יכול לקרוא לי פשוט טום."

"כן, טום."

"רק רגע, סוורוס. הו, מר פיננסר, כמה שאני שמח לראות אותך פה, כבר יצא לך לפגוש את מר סנייפ הצעיר?"

		הפרק הבא