אם הכל היה אחרת

שיעור שיקויים. הסיוט של כל תלמיד בהוגוורסט.

נ.מ ולרי

ולרי הצליחה לשבור את סנייפ. איך זה קרה? אז ככה: שיעור שיקויים משותף של סלית'רין וגריפינדור. כרגיל, סנייפ מוריד לגריפינדור נקודות בית על כל דבר שלא נראה לו, ואת ולרי זה עצבן.

כשסנייפ הוריד לגריפינדור עוד חמש נקודות בגלל שרון קם לרגע כדי לקחת מרכיב שחסר לו מהרמיוני, (בדיוק באותו הזמן סנייפ הסביר משהו.) בשביל ולרי, זה היה הקש ששבר את גב הנחש. היא נעמדה על רגליה, וקראה אל סנייפ; "היי, מה הבעיה שלך?!"     

"סליחה?" הוא שאל והסתובב לכיוונה.

"למה אתה נטפל לגריפינדור ככה?" "אני לא נטפל לאף אחד, מה לעשות שהאומץ של הגריפינדורים גורם להם לנהוג בחוצפה,פזיזות וחוסר כבוד.". "חוסר כבוד?!" התערבה הלנה "הוא קם לקחת מרכיב לשיקוי שאתה דרשת ממנו להכין! זה רק אומר שהוא משקיע! איך זה חוסר כבוד בדיוק?! סנייפ לא ענה. ולמרבה ההפתעה, למשך כל השיעור, הוא הפסיק להתנהג ככה לגריפינדור, אבל כולם שמו לב למבט הזועם בעיניו. חוצפן. חשבה ואלרי. רק בגלל שהוא ראש בית סלית'רין, הוא חושב שאם גריפינדור וסלית'רין לא מסתדרים כל כך, מותר לו להתנהג כך לגריפינדורים.

בהפסקה, הלנה וולארי ישבו אחת ליד השנייה בחצר, ודיברו.

"סנייפ הזה עולה לי על העצבים." אמרה ואלרי, עדיין עצבנית. "כן, נכון שסנייפ די קטנוני, אבל הוא לא עד כדי כך מרושע." ענתה לה בתשובה הלנה. "מאיפה לך?" "אני פשוט יודעת.". "סנייפ הוא מעצבן, ואין טעם להתווכח על זה. הלי, תעשי לי טובה, ועל תהי אנוכית כמו מאלפוי, שמצדו שסנייפ יוריד לגריפינדור חמשת אלפים נקודות, רק שיתנהג אלינו בסדר.". שם השיחה נגמרה.

נ"מ כללי:

כעבור כמה דקות, הארי, רון והרמיוני הציעו להלנה וולארי לשחק איתם מחבואים, עם טוויסט קטן שהרמיוני המציאה; כל אחד מקבל פתק קטן, ויכול לשלוף אותו במקרה ומוצאים אותו. אבל מותר להשתמש בקלף רק פעם אחת, ברגע שמראים את הקלף, קורעים אותו לחתיכות קטנות. 

הרמיוני היא המחפשת, אז כנראה שהמשחק לא ימשך זמן רב, עם תשומת הלב של הרמיוני לפרטים.

היא נעמדה ליד עץ קרוב, והחלה לספור עד עשרים.

רון רץ להתחבא מאחורי המדרגות. 

הלנה התחבאה באזור הכניסה לטירה.

וואלרי והארי התחבאו מאחורי שיח, מוקפים בצמחייה מכל צד.

"מי שעומד מאחורי ומצדדי הוא קרפדה מתה מהמחסן של סנייפ!" קראה הרמיוני, והחלה בחיפושים.

נ"מ הארי: 

בשיח היה די צפוף. הארי היה כל כך קרוב לואלרי, שהוא היה יכול להרגיש את נשימותיה. עיניה הירוקות היו דרוכות, כמו של מרגלת במשימה חשאית. הארי היה כל כך עסוק באומץ שלה, שרק עכשיו הוא שם לב כמה היא יפה. הוא הסתכל עליה. "הארי? הכל טוב?" היא שאלה. "כן, כן. הכל טוב."

כעבור רגע הם ראו משהו בשיחים, ונלחצו. הם נרגעו כעבור כמה דקות כשראו שאלה היו רק אחיה של ואלרי, ניקו, והחבר שלו מהפלפאף, וויל. ניקו היה כמו גרסה של ואלרי בתור בן ומבוגר יותר. הוא בדיוק התחיל את שנתו השישית בהוגוורסט, והיו לו אותם עיניים ירוקות מהפנטות, אותו שיער חום ערמוני, אותו עור חיוור ותווי פנים חדים, בדיוק כמו לולארי. וויל, הוא נער בעל שיער שטני בהיר, עיניים בצבע ירוק חום ועור של מישהו שיוצא הרבה לשמש. נמשים כתמתמים היו פזורים על פניו בחינניות. הם כיסו את האזור של אמצע האף, וגם בצדדים ומעל הלחיים. הוא גבוה מניקו, אך רק בכמה סנטימטרים.

הם עקצו אחד את השני בחמידות, אך גם נראו דרוכים. כאילו הם מחפשים משהו. לפתע, עוד מישהו הופיע, ממש לידם. דראקו מאלפוי. מה הוא רוצה הפעם? והוא גם לא היה לבד. בנוסף לקראב וגוייל, עמדו לידו עוד שני תלמידי שנה שישית או חמישית מסלית'רין, שהיו נבזיים למראה. פתאום, אחד התלמידים הבוגרים, בעט ברגלו של וויל, וזה נפל ארצה בקול חבטה רם, ונאנק בקול. 

"עזוב אותו!" צעק ניקו, דחף בכוח את הנער שהפיל את וויל, ועזר לוויל לקום. ואלרי נראתה כאילו בכל רגע היא תזנק מן השיחים כדי לעזור לאחיה והחבר שלו. כשקראב וגוייל ניסו להפיל את אחיה ארצה, היא באמת עשתה את זה, והארי רץ אחריה. 

"עזוב אותם, מאלפוי!" קרא הארי, ונשמע סמכותי ומשכנע להפליא. אבל זה לא עבד על דראקו.

"מה אתה רוצה מהם?" שאלה ואלרי.

"לשני החברים שלי פה משנה שישית יש חשבון פתוח עם שני הדבילים שכאן, והבטחתי שאעזור. להם לסגור אותו." אמר. "איזה חשבון?" שאלה ואלרי. "מר ג'ינג'י- בלונדי-מנומש ואדון תלמיד מצטיין גרמו לכך שחבר טוב של ג'ק ורמבו סולק מבית הספר. בקיצור, או שהם מחזירים אותו לפה, לא משנה באיזו דרך, או שאנחנו נחשוף את הסוד הקטן המשותף שלהם." "תחשוף איזה סוד שאתה רוצה, אנחנו לא מחזירים את הבריון הזה לפה." אמר ניקו. "אתה בטוח?" שאל רמבו. "יותר מאי פעם." אמר ניקו. ובאותו הרגע, קראב, גוייל וג'ק ריתקו את וויל לרצפה. הוא ניסה להחלץ מאחיזתם, אבל קראב וגוייל החזיקו בו חזק, בזמן שג'ק כיווץ את ידו לאגרוף וטפך בה על כף ידו השנייה. ניקו כבר לא נראה בטוח כל כך.

נ"מ כללי:

ניקו נתן אגרוף לרמבו, שעמד מולו. ג'ק הידק את ידו על צווארו של וויל. רמבו החזיר אגרוף לעינו הימנית של ניקו. וויל וולארי צרחו. ואלרי (החזקה מאוד) דחפה את רמבו, והוא נפל ארצה. ג'ק הידק את אחיזתו על צווארו של וויל. הארי דחף את ג'ק, קראב וגוייל מוויל. ודראקו? עמד בצד וצחק, עד שואלרי החטיפה לו סטירה, דחפה אותו ונעצה בו מבט של שנאה גלויה. כעבור רגע, שמעו את קולה של הרמיוני: "ואלרי! הארי! מצאתי אתכם!" אך מן הסתם בשנייה היא הבינה את הסיטואציה, ו...ברחה? אבל היה ברור שהיא תחזור, עם פרופ' מקגונגל או מורה אחר. פתאום הגיעו רון והלנה, שהבינו גם הם מה קורה והצטרפו לקטטה.כעבור כמה שניות בודדות הרמיוני חזרה, אבל לא עם מורה, עם דלי מים!

ואז, הרמיוני החלה לפעול. היא שפכה מים על רמבו ודחפה אותו הצידה. אבל היא עשתה את זה בדרך של הרמיוני.

נ"מ וויל: 

חתיכת קרב הלך שם. וויל הפיל את ג'ק ארצה, וזה קם מיד. קראב וגוייל ריתקו את וויל ארצה, אך הפעם אף אחד לא שם לב. ג'ק קפץ את אגרופיו ו... זבאנג! ראייתו של וויל התעמעמה. הוא הרגיש בכאב עז בפיו ובראשו, עוד רגע והוא יאבד את ההכרה. ואז, בדיוק ברגע המתאים, הרמיוני שפכה מים על שלושת הבריונים, ויחד עם ואלרי הם הפילו אותם לשיחים הדוקרניים. כשראייתו של וויל חזרה, הוא ראה את ניקו. "אתה מדמם." הוא אמר. "גם אתה, בפנים." אמר וויל.    

לפתע, הרמיוני עיקמה את רגלה ונפלה בצווחה. רון בא לעזרתה.

 אוזניו של וויל עדיין הצטלטלו, אבל הוא היה מסוגל לחשוב שוב. והדבר הראשון שחשב עליו, היה: "איך אף אחד לא שם לב למה שקורה כאן?" ואז, כאילו על פי סימן, הפרופסור מקגונגל הופיעה. כולם עצרו. כולכם. איתי. למשרד. של. דמבלדור. עכשיו. היא רתחה. כולם דממו. "עכשיו!" היא חזרה, הפעם בקול חזק יותר. בדרכם למשרד, היא נזפה בהם: "הרמיוני גריינג'ר, מה זה היה? ממך ציפיתי ליותר, אבל מכולכם אני מאוכזבת. וויל? ואלרי? הלנה? ניקו?! פשוט בושה. כל מי שזקוק לטיפול רפואי, או בערך כולכם, לכו למרפאה, וכשתחזרו לכו למשרד המנהל. הרמיוני, חוששתני שתצטרכי להישאר במרפאה בגלל המצב של רגלך. חברייך יעדכנו אותך לגבי העונש שקבע המנהל. 

נ"מ כללי: 

בחדר המנהל שררה דממה, עד שאלבוס דמבלדור נכנס. הוא התיישב בכיסאו, שאל שאלות על מה שקרה, כולם צרחו אחד על השני ודברו בו זמנית, עד שדמבלדור הרגיע אותם, וקבע שכל אחד ידבר בתורו. דראקו וחבריו בעיקר ישבו בשקט, נבוכים אך זועמים.לבסוף המנהל קרא לכולם לצאת, חוץ מניקו ו-וויל. 

נ"מ ניקו: 

"אז... מה בעצם עשיתם שם, בין השיחים?" שאל דמבלדור. לא היה שמץ של זעם בקולו. "חיפשנו את התיק של וויל." ענה ניקו. "מדוע היה צורך לחפש אותו?". "בגלל שדראקו והחברים שלו זרקו אותו לשם." הפעם וויל ענה. "אני מבין. ושמעתי שהם איימו שגלות סוד כלשהו. אם זה לא אישי מידי, הייתי רוצה לשאול; איזה סוד?" "שאני ו-וויל... אנחנו זוג.". דמבלדור לא ענה. רק חייך. "אני אומר שאין לכם סיבה להסתיר. ואני אומר זאת בתור מישהו שמבין. יש לכם משפחה וחברים שיתמכו בכם ויעזרו לכם להתגבר על הבריונות שאתם עוברים, וחשוב מכל; יש לכם אחד את השני.". ניקו ו-וויל הביטו זה בזה וחייכו. "וכמובן שנחשוב על עונש הולם בשבילם. בשביל כולכם. אבל שזה לא יטריד אתכם. אתם חופשיים לצאת." הוא אמר. 

בדיוק שהם התכוונו לצאת, עצר אותם

"רק רגע!" הוא אמר. "מה?". "תוכלו לקרוא להארי לכאן?"                           

הפרק הקודם		הפרק הבא