הכי אמיתי שיש

הארי ישב בחדר המועדון של גריפינדור בערב קר. הוא היה כועס ומאוכזב על זה שרון והרמיוני נסעו להוגסמיד והשאירו אותו שם. למרות שזו לא הייתה אשמתם, זו הייתה אשמתו שהוא לא היה יכול לשלוט בעצמו ובכעס שלו. אבל, כשהוא חשב על הדברים לעומק, לא כל כך עניין אותו לבלות זמן עם רון והרמיוני, כי הוא היה משוכנע שהוא יראה אותות מוות שוב, והרמיוני תצחק עליו, ורון ידאג. זה הדבר היחיד שחסר על הלב שלו עכשיו. ודרך אגב, הלב שלו? שייך למישהו. כן, כן, הלב של הארי שייך למישהו ולא למישהי. תאמינו או לא אבל הלב של הארי היה כל כולו של דראקו מאלפוי. זה שבהתחלה כינה אותו ״ראש צלקת״ ו״פוטר המסריח״.. הבריון הסליתריני שתמיד השפיל אותי ואת חבריו, שתמיד דחף את המטאטא שלו במשחק הקווידיץ׳. אז איך הארי הצליח לפתח כלפיו רגשות? הכל התחיל באימון קווידיץ׳, שבוע לפני הנסיעה להוגסמיד. הארי הגיע קצת יותר מוקדם, זה בגלל שהוא לא עצם עין כל אותו הלילה. ודראקו גם הגיע מוקדם, אבל זה בגלל שהוא רצה להתאמן בקווידיץ׳. הוא אף פעם לא היה ממש טוב בזה, הוא הצטרף לנברחת כדי להתקרב להארי, הוא כעס על עצמו בגלל זה, אבל איך הוא יכול לכעוס כשאבא שלו כל כך גאה שהבן שלו שהוא אף פעם לא אהב הוא שחקן קווידיץ׳? ״פוטר?״ הלב של הארי קפץ לקריאה המבהילה הזאת של אויבו. ״מאלפוי?״ הוא הגיב בביישנות. ״מה אתה עושה כן, גולם? השעה שש בוקר לך לישון כבר, הארי!״ הוא אמר בטון בטוח, אבל לא שם לב מה הוא פלט.. ״אתה קראת לי הארי עכשיו?״ עיניו של הארי נפתחו, והוא הרגיש כאילו משהו חם יושב לו בבטן ומחכה לצאת. ״מה?״ דראקו עדיין לא הבין. ״אתה קראת לי הארי.״ הארי אמר ולא היה יכול לעצור את החיוכים והסומק על פניו. ״זה השם שלך, ראש צלקת!״ הוא השתמש בכינוי כמגננה. ״תמשיך להכחיש את זה, דראקו.״ הארי אמר. ״אתה קראת לי דראקו!״ הוא חייך חיוך גדול, אבל כשהארי הסיט את מבטו אליו הוא הפנה את עינוי לרצפה ושיחק באצבעותיו. ״זה לא חייב להיות ככה, אתה יודע?״ דראקו אמר להפתעו של הארי, בכנות. ״זה?.. על מה אתה מדבר?״ הארי התקרב אליו מעט. ״על הקשר שלנו.״ דראקו אמר והסתכל עמוק בעיניו. ״אנחנו אויבים מושבעים, לא נמאס לך מזה לפעמים? כי לי ממש נמאס! אני רוצה להכיר את הארי האמיתי, לא את ׳הארי פוטר המפורסם׳!״ הארי התרגש לדבריו של דראקו וחייך חיוך רגוע. ״כן.. גם אני רוצה להכיר את דראקו, ולא את הבריון מסליתרין.״ זה נראה לשניה כאילו הזמן נעצר. ״ח-חברים?״ דראקו הושיט את ידו להארי. הארי לחץ אותה והרגיש את דפיקות ליבו של דראקו דרך ידו הקרה. ״חברים.״ הוא התסכל לתוך עיניו של דראקו. בלי הודעה מוקדמת דראקו החזיק את שתי ידיו של הארי, והארי לא התנגד לו. ״טוב לדעת את זה, הארי.״ הם הביטו אחד בשני חמש דקות שלמות.

״מעניין איך דראקו מבלה בהוגסמיד, הדוויג.״ הארי אמר ופנה לתנשמת שלו. לפתע, דלת המועדון נפתחה. ודראקו עמד שם. הארי הרגיש איך הלב שלו עומד להתפוצץ. ״הארי.״ דראקו הסמיק. ״דראקו.״ הארי חייך. ״אני התגעגעתי אלייך.״ הארי הרגיש איך החיים שלו עוברים מול עיניו כשדראקו אמר את המשפט הזה. ״באת כל הדרך מהוגסמיד?״ הארי שאל וקיווה שתשובתו תהיה ״כן, הארי. הכל בשבילך, אהובי.״ 

אך במקום זה, דראקו אמר ״בשביל מה יש חברים?״ הארי התקרב אליו, ודראקו מהכיס משהו שנראה כמו ממצד והושיט להארי. ״בש-בשבילי?״ למה עכשיו הוא חייב לגמגם? זה עצבן אותו כל כך. ״ברור.״ דראקו אמר. ״לא הייתי נותן לקראב, גויל, או פנסי אחד.״ הוא צחקק. ״אבל היא החברה שלך, לא?״ הארי שאל בטון כמעט מבואס. ״לא היא לא.״ דראקו הופתע. ״אז אתה.. כאילו יש שמועות שאתה..״ אוקיי, הוא חייב להגיד את זה, לא משנה כמה זה יכאב. ״שאתה מאוהב בה.״ הוא אמר וזה לא היה קל. ״היא הייתה מתה! כשאני מתאהב, אני כן קונה ממתק!״ הוא הרגע הבין מה הוא עשה. הארי עמד בהלם, אל מול דראקו המסמיק והנבוך.

-שלום!! אז בפאנפיק הזה רציתי משהו קצת יותר בוגר, נסיתי את סגנון הכתיבה של הספרים. 3>-  ~תגובותתתת!!!~

		הפרק הבא