החיים שאחרי- הארי פוטר

לבסוף הארי שם לב לשקיעה והם ספרו לאחור עד שהשמש נעלמה מעיניהם.

את הארי תקפו מחשבות: 'למה הרשית לה לעשות את זה?' 'זה בסדר לאהוב את זה?' 'זה הולך לפגוע בה להיפרד'. הוא לא ידע מה עליו לעשות.

"על מה אתה חושב?" על אף שהארי לא הסתכל עליה ניתן היה לשמוע חיוך רך בקולה. "כלום." הארי לא רצה לשתף אותה במשהו שיכאיב לה. "אז עדיף שנחזור. כבר חושך."

ושוב הושיט לה את ידו. הפעם כשהיא תפסה את ידו ברכות, זה היה נכון. כאילו ידיהם נועדו להתחבר.

ופעם נוספת התעתקו.

הארי ישב בחדרו, עם תחושת דה-ז'ה-וו. הוא שוב מהרהר, אבל הפעם בהווה ובעתיד. הוא חשב על ג'יני ועליו, הוא חשב על מה היה קורה לולא וולדמורט הרג את הוריו ביום המקולל ההוא. ואז חשב על הוריו, מה היו אומרים אם היה נישא לג'יני בגילו, הוא היה כל כך צעיר. אולי היו שמחים שמצא את אהובתו בגיל כל כך צעיר. ואולי לא. אולי היו כועסים, ואז היה בורח כדי להתחתן איתה. הוא התרכז במחשבות כל כך עמוק  ולא שם לב שדמעות נקוו על פניו. הוא התבייש בהן.

הידיעה הגיעה אליו, אין לו יותר משפחה, (חוץ מהדרסלים. שאותם לא החשיב ולא ינסה למצוא) אין לו יותר אנשים שהכירו את הוריו וחיים כיום או במקום שיוכל לבקרם ולשאול על הוריו.

הדמעות שכבר הספיקו להתייבש על פניו, פגשו דמעות חדשות, על אהוביו, מכריו, הוריו וחבריו, שאיבד בעקבות מעשיו של וולדמורט המזורגג.
הוא התמכר לדמעות.
היצור- הארי אפילו לא יכול לקרוא לו בנאדם- שבגללו, הארי איבד כל כך הרבה, היה כעת קר יותר מכפי שהיה בחייו.

הארי ייבש את פניו פעם נוספת וחזר להרהר; הוא שיער לעצמו, שמשפחת מאלפוי לא מתגעגעת לשלטונו של וולדמורט, אך בניגוד אליהם, דודניתה של נרקיסה, בלטריקס בטח מתגעגעת לעוצמה שבליטה בכוח. היא בטח מצטערת שלא קפצה כמגן אנושי אל מול הקללה של הארי, ובטוח עוד יותר בנכונותה להיות המצטיינת של אדונה. הוא נתקף זעם כשחשב עליה, הרוצחת של סיריוס, זו שגרמה לו לאבד את העתיד הורוד דהוי שראה עימו, זו שגרמה לו לאבד פרטים על עברו.
הוא החליט, החלטה נועזת. את התכנונים לביצוע ההחלטה,
קטעה הרמיוני: "הארי אם לא תבוא אני יפעיל עליך לחש זימון, וזה לא יהיה נחמד!" עם פרצוף מוזר על פניה, כנראה שמעה עליו משהו מג'יני. זה לא הפתיע אותו.

באנחה, הוא קם מהמיטה ואמר להרמיוני: "מה עשיתי?" שאל בתום. הרמיוני החמיצה את פניה, ואמרה; "הארי, אנחנו קוראים לך כבר שש פעמים מלמטה, ואני לא צוחקת! בוא למטה לפני שאני יתעצבן באמת!" הארי התכווץ. הרמיוני תדע איך לגרום לו כאב רציני. "מצטער, לא שמתי לב" הם ירדו יחדיו למטבח הקטן של הוויזלים. "מה אוכלים?" שאל רון את מולי.
"פטריות מוקפצות, שניצל דגים, וצ'יפס." כמה גבות הורמו, שכן אלו לא היו המאכלים הרגילים בבית משפחת וויזלי:"אבא?" שאל ג'ורג'. "אבא"  ענתה מולי בהסכמה.
כל מקורביהם של הוויזלים הכירו את אהבתו של ארתור וויזלי לאורח חייהם של המוגלגים.
"למה הוא מתעקש להיות כמוהם כל-כך?! האוכל שלם מגעיל והם לא מפותחים!" ג'ורג' היה עצבני מאז שאיבד את אחיו התאום, פרד, בקרב על הוגוורטס. ומולי הבינה. היא נתנה לו להתפרץ. היא פרצה בבכי בלילות על בנה. הארי ידע זאת.
ארתור נכנס בדלת עם ברכת 'צהריים טובים לכולם', הרגילה שלו- פנים חצי ממורמרים. כולם היו עדיין אבלים על פרד שכן היה זה עוד קרע טרי בבשרם.

כולם אכלו בשקט וללא הערות את האוכל.

לאחר שאכלו את הפטריות השרופות, הצ'יפסים הלא מוכנים ואת הדגים,- שדווקא יצאו בסדר- וכמובן אחרי שמולי התנצלה אישית בפני כל אחד מיושבי השולחן- חוץ מארתור-  אט אט פרשו כולם לחדרם.

כשהגיע לחדרו נשכב בשנית על המיטה, וחזר למחשבותיו על מה שנכון לעשות ועל מה שהוא רוצה לעשות.

לאחרונה הארי חשב הרבה- בעיקר עליו ועל ג'יני. הוא ידע, פשוט ידע שאם יראה אותה שוב זה יהיה עם חבר על ידה. ג'יני הרי הייתה מושכת, מהפנטת, כמו שאש תמשוך אדם שחי בסביבת קרחונים אליה. 'לא' חשב הארי. 'יותר מזה!' היא תמשוך גברים, אחד אחד כמו סירנה לאי שלה.

הארי פשוט ידע. ידע שלא יוכל לעשות עם זה כלום.

הדלת של חדרו נפתחה. ובפתח, היא עמדה, ועל פניה הבעת פנים רצינית, מעשית.

הפרק הקודם		הפרק הבא