המשפחות שלנו

השיחים היו ירוקים, השמיים היו בצבע תכלת, והכל היה נראה פשוט מושלם. ״יפה פה, נכון?״ הוא הסתכל עליה. ״כן..״ היא ענתה בחיוך מאוזן לאוזן. הוא התיישב, גם היא. ״היית רוצה חצר כזאת גם בבית שלך, ליליאן?״ הוא ציחקק. ״תפסיק כבר!״ חיוכו של ג׳יימס ירד. ״מה? על מה את מדברת?״

״על זה שאתה תמיד מציק לי, מקניט אותי, וקורא לי בשמות.״ הוא שתק. ״למה אתה תמיד עושה ממני צחוק?״

״כדי להצחיק אותך..״

״ולמה אתה תמיד מקניט אותי?״ 

״את באמת לא רואה את זה?״ הוא שאל בטון רך. ״לא, ג׳יימס. אני לא רואה את זה.״

״את יודעת מה אומרים על ילדים בגן שמושכים לבנות בצמות?״ הוא צחקק. ״לא..״ היא ענתה. הוא גלגל את עיניו. ״אני מחבב אותך, סתומה.״ הוא אמר כאילו כלום. ״מחבב אותי? מ-מחבב אותי?״ היא נעמדה. ״אם אתה מחבב אותי, תן לי הרגשה שאני מיוחדת. להציק לי לא נותן לי הרגשה שאני מיוחדת, זה נותן לי הרגשה מעצבנת.״ הוא נעמד והתקרב אליה כל כך, עד שהיא הייתה יכולה לראות את האישונים שלו בבירור. הוא היה גבוה ממנה בחצי ראש, אם לא יותר.. מה שגרם לה קצת לאבד משקל ולהסמיק. ״טוב,״ הוא אמר והלך לשיחים שהיו בקצה השני של הגינה. הוא לקח את השכפטל שהיה מונח לידם, והתחיל להשקות אותם. היא רצה לכיוונו. ״מה טוב? מה טוב, ג׳יימס?״ היא שאלה בטון לחוץ. ״סתם טוב.״ הוא ענה באדישות. ״מה העניין?״ היא שאלה, הוא יצר איתה קשר עין. ״העניין שלי? את.״ הוא ענה. ׳זה.. אה.. היה אמור להיות.. כלומר, זה היה פלירטוט? מה קרה פה..׳ היא חשבה. ״בואי תעזרי לי להשקות במקום סתם לעמוד שם,״ הוא אמר והושיט לה את השפכטל השני שהיה מונח לידו. היא התיישבה והוא לימד אותה איך להשקות. ״נו, אז איך סוורמוס?״ הוא שאל. ״מי? אה.. סוורוס.. בסדר, נראה לי.״ ״יופי.״ הוא ענה והמשיך להשקות. ״עד כמה התרשמת מהבית שלי עד עכשיו?״ הוא שאל.

״מאוד התרשמתי..״ היא ענתה בחיוך. ״יופי, תסדרי את החדר שלך, מחר אנחנו באים לביקור.״ הוא צחקק.

״אתה תבוא לבית שלי מחר?״ 

״כן.. למה.. מה, את לא רוצה אותי בבית שלך?״ 

״לא.. פשוט.. כאילו, בחיים לא היית בבית שלי.. זה בטוח יהיה לך מוזר.. שלא נדבר על זה שהחדר שלי מבולגן בטירוף..״

״אני לא מפחד מחדרים מבולגנים.. את צריכה לראות את החדר שלי..״  הוא נראה כאילו נורת רעיון נדלקה מעל הראש שלו. ״רוצה לבוא לחדר שלי? אם את חושבת ששלך מבולגן.. את צריכה לראות את שלי..״

״בוא נראה אם זה כל כך מבולגן כמו שאתה מספר.״ הוא אמרה, והם התקדמו לכיוון הדלת שהובילה אל הבית. ״כבר חוזרים!״ ג׳יימס אמר ורץ למעלה, לילי עלתה אחריו. ״לאן אתם הולכים?״ גברת פוטר שאלה. ״אני מראה ללילי את החדר שלי,״ ג׳יימס ענה, וגברת אוונס קרצה ללילי, שגלגלה את עיניה. ״מה קרה ל׳ג׳יימס פוטר הוא חתיכת פוץ והוא כל הזמן מציק לי׳?״ פטוניה עקצה וחיקתה את לילי. ״זה באמת מה שאת אומרת עליי מאחוריי הגב?״ הוא שאל בציחקוק, והיא לא הייתה יכולה להחזיק את החיוך יותר. הוא עלה והיא שוב עלתה אחריו. הם הגיעו לדלת עם מגנטים בצורת אותיות שהרכיבו את השם שלו. הוא פתח את הדלת למראה מזוויע.. הכיסא על הרצפה, שולחן מלא דפים משומשים, בגדים על הרצפה, ומיטה עם המטאטא שלו עליה. ״בסדר, פוטר.. לגמרי ניצחת. החדר שלי לא כזה מבולגן.״ 

״לעשות לך סיור? ליידיז פירסט.״ הוא חייך עם עיניים חולמניות והיא שוב הרגישה את ההרגשה המוזרה בבטן. היא נכנסה, והוא נכנס אחריה. ״זאת המיטה שלי,״ הוא אמר והצביע על המיטה, ״וזה המטאטא שלי,״ הוא אמר והרים את המטאטא שלו. ״למה הבגדים שלך על הרצפה?״ היא ציחקקה. ״ככה יותר קל למצוא אותם,״ הוא חייך. ״לילי, אנחנו הולכים!״ הם שמעו את קולה של גברת אוונס מלמטה. היא יצאה מהחדר, ושניהם ירדו ביחד. ״להתראות, ג׳ינג׳ית.״ הוא אמר בחיוך והלך להיפרד מגברת וממר אוונס. היא הביטה בו. ׳אני.. אני הייתי בחדר של ג׳יימס פוטר.. ממתי הוא כזה מנומס?׳ 

הוא הגניב אליה מבט, היא הסיטה את עיניה, ונעלה נעליים. ״להתראות, אופמיה ופלמונט! מחר אתם באים אלינו, כן?״

״ברור שאנחנו באים אליכם!״

״להתראות, אני לא יכול לחכות למחר..״ מר אוונס נפרד. הם נכנסו למכונית. החיוך עוד היה מרוח על פניה של לילי. ״לא מבין מה את רוצה, ילד מנומס וחמוד.״ מר אוונס פנה ללילי. 

׳נכון.. רגע! אוי ואבוי.. אני מתחילה להתאהב בג׳יימס..׳ היא כבשה את פניה בידייה.

הפרק הקודם		הפרק הבא