היורשת

תגידו, אתם מכירים את זה שביום בהיר אחד אתם מגלים שאתם קרובי משפחה רחוקים של קוסם שלא חשבתם שקיים?

לא, אה?

אבל לי זה כן קרה.

אז קודם, קצת על עצמי: קוראים לי מאיה, ואני בת 11. אני חיה בבית יתומים באנגליה, לא ידוע לי כלום על המשפחה שלי, חוץ מזה שהם מתו/נהרגו שבועיים אחרי שנולדתי מסיבה לא ידועה לי. 

החיים הם ממש קשת בענן. 

לגבי מראה: יש לי שיער ג'ינג'י אדמדם, ממש קצת נמשים, אף מעוקל קלות ועיניים כחולות שמשדרות רק דבר אחד ונכון: אני אדם שמח. אף על פי שלפעמים קצת קשה לי להיות אופטימית במצבי.

לתאר לכם יום בחיי בצורה הכי לא אופטימית שלי? אוקיי;

כמעט כל הילדים בבית היתומים מציקים ומקניטים אותי, בזמן האחרון גם האוכל לא משהו, כמעט שבוע שאף ילד לא אומץ, והנער שאני אוהבת,אריק, לא שם עלי.

אבל לפחות יש לי את שני החברים הכי טובים שלי; ליילה ודין. ליילה צעירה ממני בכמה חודשים וההורים שלה לא יכלו לטפל בה, אז הם מסרו אותה לסבתא שלה, שלימדה את לילה בבית את כל המקצועות הנחוצים, וגם לנגן בכינור ובצ'לו. אבל כשליילה הייתה בת חמש, גם סבתא שלה הייתה מבוגרת וחלשה מידי בכדי לטפל בה, היא העבירה את הטיפול בה לבית היתומים. כשסבתא של ליילה נפטרה בשיבה טובה, היא הורישה לליילה בית גדול והרבה כסף, אבל הרי ילדה לא יכולה לגור בבית ענקי לבד, ולטפל בכל הכסף הזה לבד, אז שומרים לה אותו עד שתגיע לגיל המתאים. ליילה מאוד חכמה, והיא מתה על מוזיקה ומדעים, במיוחד על אסטרונומיה, ובנוסף לכל זה, היא ממש אלופה בכדורגל. הכרנו ממש כמה ימים אחרי שהיא הגיעה לבית היתומים ומייד הפכנו לחברות הכי טובות. ללילה שיער חום בהיר, עור בצבע קינמון, ועיניים ענבריות. 

ודין הוא פשוט חמוד. אני אומרת את זה לא בקטע של 'אומייגאד איזה חמוד, אני מאוהבת!' אלא יותר בקטע של ילד חמוד כזה שכיף לדבר איתו על דברים. הוא עומד להיות בן שתיים עשרה עוד חודשיים, בעשרים בספטמבר. הוא נמצא בבית היתומים מגיל... שבוע, כשהמנהלת מצאה אותו ליד הדלת של הבית שלה. מה שאני לא מבינה, זה איך אפשר לא לרצות ילד כזה? יש לו שיער חום מתולתל, עיניים חומות כהות וחיוך מלאכי. הוא מאוד גבוה ולובש כל הזמן סוודרים, ודרך אגב הוא מצייר מהמם.

טכנית יש לי עוד חברים, הארי רון והרמיוני, שאולי לא נמצאים פיזית לידי אבל מנהלים שיחות בראש שלי. האהבה האין סופית שלי לספרים המצליחים התחילה כשהמנהלת בית היתומים קנתה לי את הספר הראשון ביום הולדת שמונה, ומאז לא הפסקתי לקרוא. עכשיו אני כבר קוראת שוב שוב את התסריט המלא של "חיות הפלא: הסודות של דמבלדור" ומצפה כבר ללכת לראות את הסרט בקולנוע. לא מזמן נתתי גם לליילה ודין לקרוא את הספרים, וגם הם ממש אהבו אותם.

טוב, בעיקרון היה היום יום סביר למדי, אבל די מבאס שמלא זמן אף אחד לא נכנס לכאן.

עד הרגע הזה. כרגע נכנס אדם שדומה במידה מפחידה לרובאס האגריד, ונשמע שהוא מחפש... אותי?!

הגעתי לכניסה, ואני באמת לא מבינה מה הוא רוצה ממני.

"את זאתי מאיה?" שאל.

"מאיפה אתה יודע את השם שלי?"

"מה זאת אומרת? איך אני לא אדע את השם שלך? את הרי קרובת משפחה של דמבלדור כבודו."

"חח, מצחיק מאוד..."

"זאת לא בדיחה."

"ולמה שאני אאמין לך?"

"למה לא?"

"אוקיי... נגיד שאתה צודק ואני קרובת משפחה של דמבלדור, איך לא קיבלתי ינשוף? "

"היה יותר מידי מסוכן לשלוח לכאן ינשוף, יכול להיות שאיזה ילד אחר היה מוצא אותו..."

"יודע מה? אני אסכים לבוא להוגוורסט, אבל רק אם החברים שלי יבואו איתי."

"זה קצת בעייתי... אולי רק אם גם הם היו צריכים לקבל ינשוף... מה השמות שלהם?"

"ליילה סולאס ודין- שם משפחה לא "ידוע.

"אה כן, הם מופיעים לי פה ברשימה." 

פיותהם של ליילה ודין נפערו לרווחה.

"אז... הולכים להוגוורסט?" שאלתי

"הולכים להוגוורסט!" הם ענו .

בדרך לתחנת הרכבת, להלהלהלהלה

הגענו לתחנת הרכבת טרילילילילי

ובתוך הרכבת דידידידידי...

כולנו, בתוך תא אחד ברכבת, אוספים צפרדעים שוקולד. בקרוב נגיע לבית הספר אז כבר לבשנו גלימות.

אנחנו עוצרים. סוף סוף הגענו. האגריד לוקח אותנו בסירות הקטנות לבית הספר. לא יאמן, זה בדיוק כמו בספרים. אני עדיין לא מאמינה שאני באמת כאן. זו פשוט

התגשמות חלום.

בפרק הבא: טקס המיון.

		הפרק הבא