הארי פוטר והחיים הנורמליים?

היי, אז חשבתי לגמור אם הפאנפיק הזה ולאכול תה ועגיות אם סיריוס, רמוס ועוד כמה חברל'ך באיזה חלום. בסופו של דבר היה לי משעמם מדי לא לעשות כלום אז המשכתי לכתוב. סתם, רציתי להלחיץ אתכם וכנראה זה לא עבד אבל שיהיה.

אז הנה לכם פרק ב' לפאנפיק תיקראו ותיהנו. אשמח לתגובות ופידבקים על כתיבה, קריאה ורעיונות להמשכים.

אם מישהו רוצה הוא יכול לשלוח לי פרק בינשוף או איך שזה עובד פה ואז אני יעלה את אותו פרק או יעשה שינויים ואז אעלה, אך בין כה וכה הוא יקבל קרדיט לאותו פרק.

וכמובן, זכויות יוצרים לג'יי.קיי רולינג ולהארי פוטר. אם קראתם עד כאן קבלו ציון לשבח על סבלנות. בעצם אין פה צל"שים ואני עוד תלמיד. אז קבלו צל"ש דמיוני על סבלנות.

וקרדיט לrjl על הרעיון של החלום, אם יש אישור יש מצב אני אוסיף חלום כזה לפאנפיק הזה באיזשהו קטע בעתיד.

 בנוגע להצעות, תציעו עד שאעלה את הפרק הבא בנוגע למה שיהיה בפרק הבא. ובפרק הבא תציעו לעוד שני פרקים מעכשיו וכן הלאה.טוב, אני יפסיק לחפור. סתםםם. טוב, נו עכשיו באמת. רגע, עוד לא. עכשיו!. זהו, יופי. קריאה נעימה?

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

פרק ב':

"בוקר טוב" אמרה לילי.

"בוקר טוב" ענה הארי למרות שזה נשמע יותר כמו "ממממממ".

"קום כבר, קיבלת את המכתב מהוגוורטס! היום נלך להוגסמיד!" אמרה לו אימו בנימה נלהבת ומתלהבת.

"ני אםםם" ענה לה שוב והתחיל להתמתח במיטתו בהתלהבות גם כן.
כל חייו סיפרו לו על הוגוורטס. הבית ספר לקוסמות, הטוב ביותר, שובר השיאים. הוא ידע שאימו ואביו למדו שם. הם חפרו לו על הבית ספר הזה יותר פעמים משדיברו על סיריוס האדיר. וזה היה לא מעט. כל כך הרבה הוא שמע על הבית ספר הזה. כל כך הרבה ספרים הוא קרא בשביל הבית ספר הזה ועליו. וסוף סוף הוא הולך להיכנס אליו ולראות את הדברים במו עיניו. ואשכרה ללמוד שם.

ברגע שהארי סוף סוף הצליח לקום מהמיטה הוא שם את משקפיו על עניו, והלך לשטוף פנים. בדרכו למטבח הוא עבר במצחתרון, מכונה שמעריץ הביא להם מכיוון שהגיבור הוא הסנדק שלו. לא שזה עניין מישהו עכשיו. זה עניין אותם רק בשנה הראשונה לאחר מותו של סדריק, ואז הוא היה תינוק. בכל מקרה היה להם מצחתרון שבו הוא היה עובר בכל בוקר. המכונה הייתה מצחצחת שיניים בדרך קסם.נפריד בין עיקר לטפל, לאחר שהוא שטף את ידיו הוא הסתובב לכיוון השולחן וראה את אימו יושבת בכיסא מצד ימין, ומשמאלה ינשוף בצבע חום עם פסים אפורים באיזור הראש והכנפיים.

הארי ניגש, וישב לידה במה שמכונה "ראש השולחן" או "זנב השולחן", זה תכלס אותו דבר אבל שיהיה.

אימו של הארי לקחה את המכתב מהינשוף והחלה לקרוא אותו:

"מר הארי פוטר היקר

 אנו שמחים להודיעך כי נשמר מקום עבורך בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.

מצורפת בזאת רשימת הספרים והציוד הנחוץ.

 שנת הלימודים מתחילה ב1 בספטמבר. אנא שלח/י ינשופך לא יאוחר מה-31 ביולי.

וזהו יש פה רשימת ספרים ועוד כמה דברים שנלך לקנות לך לבית הספר היום יותר מאוחר."

הארי כבר ידע שהוא יתקבל, אך בכל זאת זה לא מנע את ה"ייייששש!!" הרועש כמו טרקטור שבלע מכסחת דשא והיא איכשהו עוד פועלת.

בעודו צועק, אימו, לילי, לקחה את תנשמתה כחולת הזקן בעלת הנוצות הלבנות והנקודות השחורות, ושלחה אותה עם מכתב אישור מתאים להוגוורטס.

לאחר עוד כמה "ישששים" רועשים הארי עלה לחדרו על מנת להתארגן לנסיעה. סידר את השיער, כי עוד היה לו שיער בוקר. אירגן לעצמו תיק קסום מהארון של התיקים, וכולי.

בעודו מתארגן, אימו נזכרה שבעלה, ג'יימס, עוד בלשכת הקוסמים ועל כן אמרה "הארי, אבא שלך עוד עובד נחכה שהוא יחזור ואז נצא."

הארי הבין שאמא שלו רוצה שזה יהיה משהו משפחתי או משהו בסגנון הזה של האימהות. הוא ידע שזה לא יעזור לסרב, אז הוא אמר "בסדר" בטון עצוב ועגמומי. הטוב שבדבר הוא שיש לו זמן חופשי,הבין הארי פוטר.הוא החליט לנצל זאת ולהמשיך ללמוד עוד קסמים. למרות שכל הלמידה שלו הייתה תיאורית, כי עוד לא היה לו שרביט, הארי חשב שתמיד טוב ללמוד עוד. 

בזמן שהוא לומד, הארי שמע קול משונה מבחוץ. הארי תמיד שמע קולות, אך לעולם לא ראה דברים מעניינים, אז הוא הניח שזה סתם בעייה באוזניים. אבל הפעם הקול היה מעט שונה, הקול היה מעין שאגת דרקון ובכי תינוק מעורבבים. מוזר לתאר זאת אך כך זה היה.כמובן, הוא שוב יתעלם מהקול, או לפחות ניסה. הפעם בשונה משאר הפעמים, הקול המשיך לשאוג בכי ולא משנה כמה הוא ניסה להתעלם, הוא לא הצליח.לא משנה כמה ניסה להגיד למוח שלו שזה לא כלום, זה לא עבד לו.אז הפעם, הוא החליט לחפש את המקור שוב. למרות שהוא כבר מלא פעמים חיפש, הוא חשב שהפעם יהיה משהו שונה. לצערו, שוב הוא לא מצא כלום. רק שהפעם השאגה הבכיינית המשיכה, וזה לא היה כיף. הרעש היה כמו להיות בלול תינוקי דרקונים ומעון תינוקות שאין גננות ומטפלות, איום ונורא. הארי לא סיפר על כך לאף אחד, כי לא רצה להדאיג אף אחד. וגם כי הוא לא חשב שזה ישמע הגיוני, כי אף אחד לא שומע את זה חוץ ממנו ואין לו דרך להוכיח שהוא לא סתם הוזה. לכן הוא החליט לשמור זאת כסוד, כי אם הוריו הדאגנים היו שומעים, הם היו מגדלים לו אוזן חדשה או משהו בסגנון.

בעודו עושה את כל מה שהוא עושה (מנסה לא לצרוח מכאבי האוזניים). אביו הגיע, ואימו אמרה לו: הארי גש נא הלום אביך הגיע ואנו צריכים ללכת להוגסמיד אם נסתכל על זה בצורה יפה, בפועל זה יותר משהו כמו "אבא שלך הגיע! בוא כבר! איך אתה לא מוכן עדיין! איפה ההתלהבות?!" אימו, לילי, צרחה עליו.

"אוי, אני מצטערת. לא התכוונתי לצעוק זה פשוט לחץ" אמרה ונאנחה, היא לא רצתה שהוא ידע בנתיים.

"טוב, בכל מקרה, בוא כבר אנחנו יוצאים"

"כבר יוצאים?" ענה ג'יימס "בלי קפה, משהו"

"לא! קדימה!" צרחה עליו לילי, הפעם מכוונה

"טוב, טוב אז קפה לדרך" ענה גיימ'ס

"בוא כבר!" צרחה לו בתגובה

"טוב, טוב" הוא ענה ובו בזמן הארי הגיע והם יצאו לאוויר העולם [הם יצאו מהדלת למי שלא מבין].

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אז, איך הם יגיעו להוגסמיד? מה יקרה להם בדרך? מה נסגר עם הקולות? מה לילי לא רוצה שהארי ידע? ומי זה יוסי? את כל זה אולי תגלו ואולי לא בפרק הבא של הפאנפיק. [הרוב לא, או שכן, או שלא (תחזרו על זה בראש בלופ)]. 

נ.ב:

תשלחו לי ינשופים אם המשכים ותכתבו רעיונות בתגובות ותגיבו על הכתיבה, פליז פליז פליז. [עיניים בצורת תנשמת, כי זה הארי פוטר ולא יפה להעליב את מקונגל, (בשקט: היא תוריד לי נקודות), מה לא אמרתי כלום. כן, סליתרין הפסידו השנה במשחק הזה, כן.]

כמובן, אם אני משתמש ברעיון של מישהו או בהמשך של מישהו אני נותן קרדיט, אם תביאו פרק שלם אני יגיד קרדיט על הפרק ל        אם תביאו רעיון אז קרדיט על הרעיון ל          במידה ואעשה בפרק\ ברעיון שימוש.

אתם: "מה עוזר לנו קרדיט"

אני: "הוא לא, הוא רק עוזר לכם להרגיש אושר ואופוריה לכמה רגעים. אה ואתם תוכלו להגיד שקיבלתם קרדיט ממני (אל תגידו, ישנאו אתכם)"

אתם:"אז למה לנו לתת לך רעיון\ לכתוב המשך?"

אני: "כי ביקשתי, וכי זה אחלה של דבר לעשות כשאתה עושה גדולים"

אתם: "אה, כן וואלה, רק שם"

אני: "כן, הוא לפני השינה מתחת למיטה"

אתם: "הוא מוזר"

אני: "אני חייזר"

האומנם??? (סתם נסחפתי עם זה, סורי על בלבול המוח, אני מעלה את זה גם כי אין לי כוח למחוק, תמודדו!)

הפרק הקודם		הפרק הבא