הדור הבא

אחרי שאני וסקורפיוס הצלנו את העולם, חזרנו שוב בזמן וקלענו את דלפי באזקבאן, הפכנו מילדים ממוצעים בסלית'ירין לילדים הכי מקובלים! אני ממש לא רגיל לזה, אבל אני דווקא די אוהב את זה. אבא שלי אומר שאני לא אתרגש מזה יותר מידי, אבל איך אפשר בכלל שלא? אני יכול להסתדר ככה..
ועכשיו בואו נחזור למציאות, הלילה שלפני מסיבת חג המולד. ואין לי. שום. בת זוג. לנשף!
כמובן שסקורפיוס בחר את רוז (וכל המעריצות הנוצצות והמתחנפות שלו עדיין ממשיכות לנסות לשכנע), אבל לי, לי אין שום כוונה ללכת לנשף המטופש הזה עם איזו בת! טוב, יכול להיות שדווקא..
״אלבוס!״ אמר סקורפיוס, ״לך לישון! עכשיו שלוש בלילה ואתה צריך להיות ערני למחר!״ הוא עורר אותי ממחשבותיי
״אוקיי״ אמרתי באי-רצון ונשכבתי במיטה. רק שהנחתי את ראשי על הכר הרגשתי כמה אני עייף, ואחרי דקות אחדות עיני נעצמו ונרדמתי.

למחרת בבוקר
״אלבוס! אלבוס! קום! אנחנו נאחר!״ קרא סקורפיוס. פקחתי את עיני וראיתי את סקורפיוס חברי הטוב לבוש חליפה בצבע כחול כהה עם צווארון שחור, שעליו היה רקום סמל של נחש עם כנפיים. סמל משפחת מאלפוי. סמל טיפה מוזר אם תשאלו אותי. שערו היה חלק ומתוח בג׳ל (בצורה שלא אופיינית לו בכלל).
״מה? מה השעה?״ שאלתי בקול תשוש
״שש!״ סקורפיוס אמר ״אין מצב!״ הגבתי
״כן! אני מנסה להעיר אותך כבר רבע שעה!״
קמתי מהמיטה הכי מהר שיכולתי, לקחתי את החליפה השחורה עם העניבה הירוקה שאבא ואני הלכנו לקנות בתחילת השנה לבקשתו של המנהל נוויל. אני אוהב את נוויל , כלומר הוא מנהל מדהים! (מילה שלהכותבתתת) טוב, בואו נצא רגע מהמחשבות שלי.
רצתי הכי מהר שיכולתי לחדרי ההלבשה והחלפתי כמה שיותר מהר לחליפה. כמובן שהעולם עשה לי דווקא וגרם לי להסתבך עם העניבה, ואחרי כמה דקות מייגעות של ניסיונות כושלים החלטתי לוותר ולבקש מהוגו (בן הדוד הקטן והחמוד שלי, שבטוב ליבו יצא סלית׳ריני כמוני, ולהפתעתי, הוא מבין גדול באופנה לדעתם של שאר בית הספר) לעזור לי .
סקורפיוס ואני רצנו לאולם הגדול בדיוק כשנוויל נשא את נאומו. נכנסנו בשקט וניסינו להשתחל אל שולחן בית סלית'רין מבלי שאף אחד ישים לב, אך כמובן ששוב המזל לא שיחק לטובתי היום. לפתע נוויל השתתק וגם כל לחישות ההתרגשות נפסקו. היה שקט מוחלט.
״היי״ צייץ סקורפיוס
״שלום״ נזפה פרופסור אנה, ראש בית רייבנקלו וגם המורה לשינוי צורה. אנה הייתה בשנות השלושים לחייה, ולדעתי היא נראית יחסית טוב לגילה, עם שערה השחור כמו הלילה ועיניה החומות כמו דבש, לא שאכפת לי!
״אאאא ססלי-סליח-חה״ מלמלתי
וכמובן שעכשיו התחילו לחשושים חדשים, או שבעצם אני יכול לומר ריכולים חדשים.
״אני אשמח אם תועילו בטובכם לשבת ליד השולחן שלכם?״ שאל נוויל בחמימות כמו תמיד. אני חושב שאם מישהו שלא הכיר את נוויל היה שומע אותו ברגע הזה, הוא היה בטוח שמדובר בציניות. אבל נוויל אף פעם לא ציני! תאמינו לי! אפילו אבא שלי אמר.
״כן, ברור שכן, אדוני המנהל ״ סקורפיוס צייץ ושנינו רצנו להתיישב על הספסלים.

וכשהגענו שוב השתתקו כולם. ואז, התחילה המלחמה.
מלחמת הבנות
כל הבנות החלו לדחוף אחת את השנייה ולהפיל בנים לרצפה, וכל זה רק כדי לשבת לידנו!
האמת שדי נהניתי לענות ככה את כל הבנות, אבל סקורפיוס נלחץ מזה ממש!
אני אפילו לא יודע למה, הרי, אין מצב שהוא מעדיף להיות ״לא מקובל״ כמו בשנותיו הראשונות כאן, נכון?
בסוף החלטנו לשבת בין הוגו לנלסון. נלסון אחד החברים החדשים שלי כאן בהווגורטס, האמת. יש לו שיער חום כהה ועיניים ירוקות. ראשו יחסית גדול לעומת הגוף המצומק שלו, והוא די פחדן, אבל הוא יודע הכול בנוגע לחיות אוכלות אדם או כשפים מסוכנים וזה סופר מגניב. הוא די ביישן, אז אף פעם לא יצא לנו ממש לדבר, אבל הוא היה אחד הילדים היחידים שלא הציקו לנו או היו סיבבנו כל היום כשהפכנו מקובלים.
נוויל המשיך את הנאום המש משעמם שלו ואמר שאסור ושאסור ושממש לא מותר ואני כמעט ונרדמתי. כשהסתכלתי על סקורפיוס (כי הרי לא היה לי שום דבר אחר לעשות) ראיתי שהוא שקוע בשיחה. שיחה עם ג׳יזל שישבה מולו. נראה שהוא אפילו נהנה לדבר איתה!
הזדקפתי לרגע כדי לראות עם רוז שמה לב. ואו הו, היא שמה לב!
הבעת פניה הייתה רצחנית, שלא ממש התאימה לשמלתה הכחולה. החלק העליון של השמלה היה הדוק מאוד והוא היה מחובר לשתי כתפיות דקות שחוברו לגב השמלה, מאזור הבטן התחילו לרדת שכבות של בד שיפון בצבע תכלת רך ונעים, ולולא המבט הרצחני והמפחיד שלה שגרם אפילו לי לרעוד, היא הייתה נראית כמו הירח הנוצץ ביותר בכל הזמנים.
הבטתי בה לרגע כדי להתפעל ואז מיהרתי להוריד את מבטי כשעיניה ננעצו בי.
״טוב אז לסיכום״ קרא נוויל ונשמתי לרווחה ״אני מצפה שתשמרו על הכללים ומקווה שתיהנו מהנשף המקסים״
נוויל התיישב והאוכל החל להופיע על השולחנות, עד שפרופסור רוי, שהוא ראש בית סלית׳רין וגם המורה לתורת הצמחים, ואם תשאלו אותי האדם הכי נורא עלי האדמות! (חוץ מג׳יימס אחי, כמובן) עצר אותנו. רוי היה שמנמן בעל פרצוף מצולק, ושיערו היה לבן ודליל. עיניו היו כחולות, אבל לא כחול רגיל. כחול כהה ואפל. הן הזכירו לי עיני דוב שרעב לטרף שעד שיקבל מה שהוא רוצה לא ינוח. הוא פשוט מרשע!
״אוי כמובן״ אמר נוויל והאוכל התחיל להיעלם ״איך יכולתי לשכוח?״
מכל השולחנות התחילו להישמע אנחות אכזבה
״אל תדאגו, בעוד חמש דקות בדיוק נתחיל בסעודה. אבל כרגע, יש לנו עניין חשוב מאוד לסדר״
״מה אתה חושב שזה?״ שאל סקורפיוס
לא הייתי בטוח. במשפט האחרון קולו של נוויל הפך למעט אפל, או אולי מעט מפוחד, וזה ממש הלחיץ אותי. בחיים לא שמעתי אותו מדבר כך! אבל לא רציתי להראות פחדן במיוחד כשהוגו נמצא בסביבה. שלא תבינו לא נכון, אני מת על הוגו! אבל הוא מספר הכול לרוז, ולא רציתי שיספר לה שאני פחדן!
אז פשוט השבתי לסקורפיוס ״אני לא יודע״. ניסיתי להישמע כאילו שלא אכפת לי, אבל סקורפיוס הכיר אותי יותר מידי טוב וישר זיהה שמשהו לא בסדר. ראו את זה לפי הקמטים שהופיעו במצחו. למזלי הוא החליט שלא להגיב, ושנינו שתקנו עד שנשמע קולו של נוויל.
״את יכולה לבוא לכאן סוזי״ אמר בקול לחוץ
ואני, כמו כולם, לא הבנתי על מה או יותר נכון על מי הוא מדבר, עד שלפתע, בקצה של האולם הגדול, ליד השולחן של האפלפאף, הגיחה נערה מין הצללים.

זה הפאנפיק הראשון שלי ואני ממש מקווה שתהנו ממנו:)

(המשך בהמשך)

		הפרק הבא