הדור הבא

השקט
כל הילדים בשולחן האפלפאף קפצו בבהלה ואפילו לטס, האחראי ללימוד חיות הפלא, נבהל בעצמו. שיערות הזקן השחור והמבריק שלו סמרו, ופתאום, הוא כבר לא היה נראה כה חסון וגבוה, אלא יותר מכווץ ומצומק.
הנערה נראתה בערך בת גילי. עורה היה בצבע חיוור כל כך, שהוא נראה כמעט ירקרק.
עיניה היו אפורות כאילו שערת ברקים שלמה השתוללה עמוק בתוכן, ועל כל אפה היו נמשים. היא לבשה ג׳ינס קרוע וחולצה שחורה עם עין אדומה באמצעה. העין נראתה כל כך אמיתית שהיה אפשר לחשוב שמישהו הוציא לאדם אחר עין, צבע את האישון באדום והדביק על החולצה (וזה קצת הלחיץ אותי).
הבטתי לעבר סקורפיוס ונלסון ושניהם נראו מפוחדים. לפחות אני לא היחיד שפחדן עכשיו.
הנערה פתחה את פיה כדי להגיד משהו ואז סגרה אותו בעצב ונופפה בידה. חצי מהתלמידים לפחות נרתעו לאחור, אבל לי זה הרגיש כאילו אסרו עליה לומר את מה שרצתה, וזה היה מלחיץ עוד יותר. ״טוב..״ אמר נוויל ״זאת סוזי, הבת של נסלה וגרי סלנדר.״
התחילו לחשושים בכל האולם. "הם ככל הנראה לא אנשים טובים במיוחד" חשבתי.
״מי הם?״ שאלתי את הוגו ״נו באמת אלבוס!״ הוגו הגיב כלא מאמין ״הם תומכים של וולדמורט! וכשהבן שלהם גילה את זה לכולם, הם התעללו בו ובאחותו בעזרת קללת קרושיאטוס! אומרים שאחיה לא שרד אבל אין הוכחות לכך, כי לא נמצאה גופתו. כולם דיברו על זה!״
‏פתאום הרגשתי שאני כבר לא מפחד מסוזי, אלא מעריך אותה. איך ילדה בגילי עברה כאלו ייסורים והיא עדיין בחיים?! היא בטח.. ״אוקיי״ אמר נוויל וקטע את מחשבותיי
״אז אני בטוח שכולכם (או לפחות רובכם) שמעתם על הוריה של סוזי ועל אחיה. קללת קרושיאטוס היא באמת קללה נוראית שרק הקוסמים בעלי כוח הרצון החזק ביותר יכולים לשרוד. לולא שיימוס פיניגן, אחד מההילאים הטובים ביותר של משרד הקסמים לא היה מתערב, היא לא הייתה שורדת ואני בטוח שגם אף אחד מאיתנו לא״ כל האולם הנהן בראש אחד להסכמה ״אבל״ אמר נוויל באומללות ״ אף אחד לא היה שורד כאלו עינוים ללא פגע״
נזכרתי שהוריו של נוויל היו הילאים, ושאוכלי מוות התעללו בהם באותה קללה, עד שהם לא היו יכולים לדבר או לזוז. ״כל המרפאים הטובים ביותר ניסו ככל יכולתם, אבל ללא הצלחה. לצערנו אין בכוחה של סוזי לדבר״
האולם היה שקט ולא שמעו צליל מלבד המגפיים של סוזי שצעדו במהירות לעבר שולחן המורים. כשהגיעה לשולחן נעמדה מול המנהל נוויל, לקחה את הכוס שלו והטיחה אותה בחוזקה על הרצפה.
בעקבות המעשה נשמע קול צורם של זכוכית, אך נוויל לא הזיז עף-עף.
״קחו את הנערה לחדרה בבקשה״ הורה לאלוואר השרת
אלוואר לקח את ידה והתחיל ללכת לכיוון היציאה בדיוק כשנוויל אמר ״נבדוק מהו ביתך סוזי, מחר״ והדלת נסגרה.
האוכל התחיל להופיע על השולחנות שוב וסופי, ראש בית האפלפאף והמורה לשיקויים, הודיעה שאנחנו יכולים לאכול. אבל נראה לי שאף אחד לא היה מסוגל להכניס דבר לפיו. סופי הסתכלה על כולם וחיכתה. ראיתי שהיא דואגת לנו, אז התחלתי באי רצון להרים את המזלג שלי ולקחת ביס מהעוף המתובל. אהבתי את סופי. היא הייתה אישה מלאה, שערה היה בלונדיני ועיניה חומות כמו שוקולד, והיא תמיד אבל תמיד הייתה נחמדה אליי (טוב, היא האפלפאף). קירבתי את המזלג לפי והרגשתי בחילה איומה כשנזכרתי בעין האדומה שעל חולצתה של סוזי. הייתי בטוח שאני עומד להקיא, כשלפתע קטע אותי נוויל.
״אלבוס פוטר וסקורפיוס מאלפוי״ אמר ואני קפאתי במקומי
״כן?״ השבתי בחשש והסתכלתי על סקורפיוס, שהיה לחוץ בדיוק כמותי
"תפגשו אותי במשרדי אחרי הארוחה״ ״אבל..״ אמרה פרופסור אנה ונוויל קטע אותה ״אני מוותר להם על הטקס, אבל אל תדאגו, אתם תגיעו בזמן לנשף״
"הלך עלינו" לחש סקורפיוס

השיחה
גמרנו את ארוחת הבוקר ובזמן שכל הילדים הלכו לטקס המשעמם שלפני הנשף, אנחנו הלכנו למשרד של נוויל. סקורפיוס אמר את הסיסמא: ״פקפקן הנחש״. גרם המדרגות הופיע ועלינו בו עד לחדר.
החדר היה רחב ידיים ובאמצע החדר היה שולחן. השולחן היה מלא בנירות מבולגנים, מסמכים, ואפילו כדור הזיכרון הישן של נוויל. אפשר לדעת רק מהחדר שנוויל אחד האנשים השכחנים ביותר שאני מכיר (אבל הוא בכל זאת מנהל טוב). לפתע ראיתי שבאחת מפינות החדר הופיעה קערה רדודה, עשויה אבן או מתכת, אני לא ממש בטוח. היא הייתה משובצת אבני-חן בצבע תכלת ומעוטרת בחריטה של סימנים מוזרים. התחלתי ללכת לכיוון הגיגית כדי להסתכל מה יש שם, אבל נוויל עמד בדרכי. ״אתם יודעים״ אמר בקול רך כמו תמיד ״נהוג לדפוק בדלת לפני שנכנסים לחדר של מישהו אחר״ ״סליחה״ מלמל סקורפיוס ״פשוט ממש נלחצנו כי אנחנו לא ממש יודעים מה עשינו״.
על פניו של נוויל הופיעה הבעת אשמה ״אוי לא, לא ממש לא!״ מיהר להגיד, ״הייתי צריך לחשוב שזה מה שתחשבו, אני צריך את עזרתכם״. עכשיו הייתי ממש מבולבל.
״עזרתנו?״ שאלתי ״כן, אני, אני צריך שתשמרו על סוזי״ אמר בלחש ״על סוזי?״
סקורפיוס חזר מבולבל ואני הייתי מבולבל באותה המידה ״כן, אני לא מבקש שתהיו חברים שלה, אבל לפחות תעזרו לה להסתגל!״ אמר בכעס. זה כל כך הפחיד אותי שנוויל כועס. כנראה זה ממש חשוב לו.
״בסדר״ אני וסקורפיוס אמרנו פה אחד
״תודה״ הוא אמר בהקלה ״טוב, אמממ.. כדאי שנלך״ הזכיר סקורפיוס ״הנשף יתחיל עוד מעט״
״נכון! בהחלט כדי שתמהרו לנשף״ אמר נוויל וזה קצת העליב אותי, כי זה הרגיש כאילו הוא מנסה לגרש אותנו. החלטתי להתעלם ולרוץ בעקבות סקורפיוס לאולם הנשפים.

הנשף
כשאני וסקורפיוס הגענו לאולם הנשפים ראינו כבר כל כך הרבה בנות עם שמלות צבעוניות ובנים עם חליפות מהודרות. לרגע חשבתי שאיחרנו, אבל אלוואר השרת עוד סידר דברים אחרונים. באמצע האולם היה עץ עם אורות וקישוטים מהודרים, ומלפניו הייתה במה שבה הופיעו ה'בלאק ג'ק'. (אחת הלהקות הטובות ביותר בעולם הקוסמים). אני וסקורפיוס מתים על בלאק ג'ק! "סקורפיוס, אתה חייב לבוא! יש פה את ה-" ״סליחה אלבוס, אני חייב למצוא את רוז״ סקורפיוס אמר ורץ אל תוך הקהל
"אוקיי" חשבתי לעצמי "עכשיו יש לי זמן איכות , איתי"
הלכתי להביא מיץ תפוזים מהבר והתיישבתי בספסל השיש שהיה בצדו של האולם הבטתי לעבר הזוגות הרוקדים לצליל השירים הכל כך יפים של הלהקה. חיפשתי את רוז וסקורפיוס, אבל לא מצאתי אותם, אז המשכתי ליהנות מהמוסיקה וממיץ התפוזים, וחשבתי על כמה השקיעו בנשף הזה, ועל איך כולם נהנים כל כך, עד שלפתע מחשבותיי נעצרו, כשהרגשתי נגיעה על כתפי. הסתובבתי לאחור באיטיות וראיתי את סוזי עם אותם הבגדים מהבוקר, שבהחלט לא מתאימים לנשף! אבל החלטתי להיות נחמד ולא להזכיר את זה. "היי" אמרתי. שתיקה. סוזי התיישבה לידי והוציאה את השרביט.
בתור אינסטינקט נרתעתי אחורה והוצאתי את השרביט שלי. היא התחילה לצייר על האוויר.
לא היה לי מושג למה, אבל אחרי שנייה בדיוק הבנתי שהיא לא מציירת, היא כותבת. "אל תפחד, זו הדרך שלי לדבר" אחרי שקראתי האותיות נעלמו בגשם של ניצוצות, ואני חייב לציין שזה היה מגניב. ״אה, טוב״ אמרתי. שתיקה מביכה. הייתי חייב להעביר את השקט, אז שאלתי" :את נהנית מהנשף?״ היא התחילה לכתוב שוב באוויר (היא כותבת ממש מהר אני חייב לציין).
"זה בדיוק מה שבאתי לשאול אותך" עצרה לתת לי זמן לקרוא, האותיות נעלמו והיא המשיכה. "תהיתי למה את לא רוקד" ״אני גרוע בלרקוד״ אמרתי, ואני לא יודע למה. בדרך כלל העובדה הזו מביכה אותי, אבל הרגשתי שאני יכול לספר לה הכול ,למרות שהיא זרה ומוזרה (גם שתי מילים של תמר). זה כנראה בגלל העובדה שהיא לא יכולה לדבר. כן, זה בטוח זה. "אני יכולה ללמד אותך, אני ואח שלי תמיד היינו רוקדים יחד" היא כתבה שוב. אני לא חושב שאי פעם אתרגל לניצוצות האלו. ציפיתי שעכשיו היא תבכה כשתיזכר על אח שלה, או שלפחות הבעת הפנים שלה תשתנה, אבל היא נשארה עם אותו מבט, ובאותו רגע עשיתי את הדבר המטופש ביותר בעולם ״את לא עצובה שהוא ….״ אמרתי "מה?" היא שאלה (או יותר נכון כתבה) "הוא מה?" ״הוא…מת״

על פניה הופיע מבט כעוס "הוא לא מת" פסקה. ידעתי שהייתי צריך לשתוק, אבל משהו בי אמר לי להגיב לה. ״אין שום הוכחה שהוא חי״
"ואין שום הוכחה שהוא מת!" היא כתבה בזריזות, והפעם הניצוצות הרגישו לי הרבה יותר חזקים, בולטים. אפילו כועסים. התכוונתי להמשיך להתווכח עד ש..

* סומך עלייך

״היי״ אמר סקורפיוס והתיישב ביני ובין סוזי.
עיניו היו אדומות וראיתי שהוא מתאמץ לא לבכות כשהסתכל עליי.
״אתה לא מאמין מה קרה לי״ ילל ״מה קרה לך?״ השבתי עם חיוך קטן על שפתיי. הייתי כל כך שמח לראות אותו. אם הוא לא היה בא, אני וסוזי היינו ממשיכים לריב. הורדתי מהר את החיוך וקיוויתי שהוא לא הספיק לראות אותו. ״אז ככה״ התחיל ״ראיתי את רוז ו…. היי סוזי״ הוא הביט לעברי כדי להמשיך ושוב פנה לסוזי במבט מבולבל ״רגע, סוזי?!״ הוא הביט אליי ואז אליה ואז פניו חזרו אליי. גיחכתי.
״היי״ היא כתבה, וכשסקורפיוס ראה את האותיות הזוהרות שהופיעו באוויר למגע השרביט של סוזי הוא פלט צרחה ונשען עליי. הבטתי אל סוזי והיא הייתה נראית פגועה (ובצדק אם תשאלו אותי).
״תפסיק!״ איימתי בקול רם, והוא נבהל. ״זו רק הדרך שלה לדבר!"
״או..או..אוקיי!״ גימגם סקורפיוס ראיתי את הפחד בעיניו. "הוא מפחד ממנה! זה כל כך מגוחך!" חשבתי לעצמי, ואז נזכרתי שגם אני עד לפני מספר דקות הבטתי בה בעיניים מבוישות והמעטתי להתקרב אליה.
״אני לא רוצה להעליב או לפגוע פשוט אני צריך לספר לאלבוס משהו קצת אישי ו…" התחיל לגמגם (שוב) סקורפיוס כשסוף סוף הצליח להוציא מילה מפיו.
״ו..?״ סוזי אמרה, כלומר כתבה כלומר, אוף אני צריך להתרגל לזה!
״על אלבוס אני בוטח, כלומר גם עלייך אני בוטח!, יחסית לנערה מפחידה וקריפית שלא מדברת וזה היום הראשון שאני רואה אותה בחיי..״
אוי סקורפיוס, אתה הנער הכי מטומטם שפגשתי בחיים... סוזי נראתה מבוישת, ויכלתי לראות דמעה קטנה מבצבצת מעינה.
״אני חושבת שאני אלך״ כתבה סוזי והלכה בכעס מהספסל, ואני אפילו לא חושב שסקורפיוס שם לב לכך שנעלבה.
״אז מה רצית לומר לי?״ שאלתי את חברי ׳הגאון׳ כשהרגעתי את עצמי לא לתת לו אגרוף
״אז ......

הפרק הקודם		הפרק הבא