היער השחור

ברכיי רעדו וגופי זעק למנוחה, ראשי הסתחרר ולא ידעתי להצביע איפה מתחילה הזיעה ונגמרות הדמעות.  ראשי קיבל מכות ללא הרף מענפים רקובים.

אך רגליי ידעו לא לעצור. מעדתי על שמלתי והאדמה התקרבה לפני לפני שיכולתי להבין שגופי נכנע לכח המשיכה ונפלתי על פני. בוץ לח נזל מפני בעודי חוזרת על רגליי- שיודעות שעליהן לברוח.

לקחו לי שתי שניות להבין שאת צעדי העלובים מלווים עוד זוג צעדים נלהבים מאחוריי. קריאות לחשים נואשים נורו ליד גבי והעזו כמעט להפיל אותי בפעם השניה.

רצתי מהר, מהר ככל שרגליי נתנו לי, אבל דבר לא נתן לי לאבד אותם, וצעדיהם גברו בעוד שלי האטו. שרביטי דקר אותי בכל צעד שהעזתי לעשות, שלפתי אותו בלית ברירה, שהרי אני יודעת שאילו ידי לא הייתה שולפת אותו במהירות כזו, 

סופי היה מתחיל עכשיו.

גופי עצר כדי שראשי יוכל התפכח ולהזכר בכל לחש שהוא, הסתובבתי ופני הופנו לתוך החשכה שברחתי ממנה עד עתה, בידיעה מוחלטת שהמוות שלי מסתתר שם, אי שם. "אבדרה כדברה!" גופי רעד לשמע שתי המילים המפחידות ביותר בעולם שיצאו עכשיו מפי המסכן שלא עשה דבר מלבד אנקות כאב ופחד. הצעקה הייתה קרה והתחלתי לעכל את מעשה ידי, טיפשה כזאת, שהרגה אדם.

דמעות חדשות זלגו בקצב מהיר שוב מעיניי, גופי לא נע.

צעדים התקרבו אלי מתוך הערפל, חוייה מפחידה לאדם שחווה את הציטואציה האופן שאינו מקושר לרצח, אבל גופי משותק וקשור לאדמה גם כשדמות מובהקת מתקרבת עלי בריצה.

זה היה גבר במדים. הוא גם בכה. הוא בכה כי חבר שלו מת, אני בכיתי כי הרגתי את החבר שלו.

הוא עצר מולי, אפילו לא ניסה לעצור בעדי מבריחה. לא רציתי לברוח בין כה וכה. 

"אני..." גופי מלמל את המילה היחידה שזכר במילמול עלוב.

"היה ברור" גופו רעד מבכי והוא שלף את שרביטו.

עצמתי את עיניי ושמעתי את גופי חובט בחוזקה על האדמה הרכה.

חשוך לי אפילו יותר. אבל פחד לא ישנה דבר, אז אני לא מפחדת. נראה לי. 

		הפרק הבא