היער השחור

עייני נפתחו וגילו לי חדר מעומעם, ריק כמעט לגמרי, עם מנורה חזקה אחת שמכוונת לעיניי באופן שגורם לי לסגור אותן מהר שוב, אך אני מהססת. ידי היו אזוקות לגב הכיסא ומולי היה שולחן רחב.

עיניי נפקחו בשניה ודמות מטושטשת התקרבה לשולחן, אני מזהה את מבנה הגוף הרחב- שהרי הוא הרג אותי אתמול, האם הוא הרג אותי אתמול?

"הוא מת. הרגת אותו." הוא אמר מבלי ליצור איתי קשר עין.

השרביט שמציקה לי בצעדי.

שולפת את השרביט.

יורה.

"אבדרה קדברה".

צרחות.

זכרוני מאמש חזר אלי בקטעים מציפים. 

"את הרגת אותו." הוא ממשיך לומר

אני רוצה לומר שאני מצטערת. אני לא רציתי להרוג אותו. אני לא רוצחת.

"מאושרת עכשיו?" הוא ממשיך לדבר איתי ללא קשר עין

הם רדפו אחרי. הם רצו להרוג אותי גם.

"את..ת..תם רדפתם אח..ח..חרי" גמגום מצומק עלה מגרוני

הוא צחק. הוא התפקע מצחוק, ואני התחלתי להרגיש את הבכי בעיניי.

"את רצחת אותו! את רוצחת. וזה היה ברור"

עכשיו הבכי שלי בישאו, "סליחה..." אני לוחשת

"יש לך מאסר של 15 שנים," הוא אמר בחומרה, "באזקאבן."

אני מפחדת, אין טעם הסתיר, אבל כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו, זה שהוא לא הרג אותי. הוא לא הרג אותי בכלל.

הפרק הקודם