אנחנו מסתבכים בצרות(תעמידו פני מופתעים)

"אז…" אמרתי במבוכה לא אופיינית לי גם אני עכשיו והנחתי את העוגה. ירד לי התיאבון וההתלהבות מאוכל כחול למחשבה על אמא שלי כועסת ועל ג'ייסון, שלא יראה לא את חזון וויל וניקו שלו מתגשם ולא את חזון המקדשים שלו מתגשם גם כן. הלב שלי הלם בכעס ופוררו את הקאקייפס לפירורים עכשיו. "מסע חיפושים לאל השאול." אמרתי בקרקור צרוד וחולני עקב כך. נשמעתי אפילו לעצמי עכשיו כאילו שבלעתי עורב. וידעתי שאני כועס. כאילו, ממש כועס. הייתי בהלם ממש שלא נפרצו אף צינור השקייה מסביבינו של הדשא, אבל כנראה שכבר שלטתי בכוחות שלי סוף סוף. ניקו שילב ידיים. ידעתי שהוא לא אהב לדבר על אבא שלו - האדס, שכלא אותו שבעים שנה ויותר במין מלון קסום שתוקע אותך בזמן ואז אחותו ביאנקה נהרגה וניקו נשלח מטעם אביו לאינספור מסעות חיפושים קטלניים אפילו יותר משלי. ככה זה אבות אוהבים. טכנית, ניקו היה כמעט בן מאה, אבל הוא עדיין הרגיש כמו בחור גיי צעיר בן חמש עשרה. "כן. האדס." ניקו ירק את המילים. "הוא. הוא - " "איך הוא?" שאלתי. "איתי?" ניקו שאל וצחק צחוק מר. "איתי הוא בסדר. כבר. אבל אני לא יודע לגבי החבר שלי." הוא פלט צחוק מר היסטרי ושם יד רועדת על המצח. "למה עד שהוא בסדר איתי אני צריך להיות מודאג ביחסי הרומנטיקה שלי עם החבר הראשון שלי?" ניקו שאל, ונהיה ירקרק. הסרתי את ידו המצח שלו בעדינות עכשיו. "אה." אמרתי ברוך. חיבקתי אותו. לא משהו אופייני לי, לעשות עם כל אחד שהוא לא אנבת', אבל ניקו לא היה כל אחד.

ובמיוחד מאז ג'ייסון. "אני בטוח שיהיה בסדר. אחרי הכל, אבא שלך אישר לך שהוא מחבב אותו, לא?" אמרתי בשקט. ניקו רעד כולו. שיניו נקשו, למרות שבכלל לא היה קר והיה אמצע אוגוסט. ידעתי שאנחנו מתקרבים לנושא שניקו הכי שנא בעולם, עכשיו. מתחת ליד שלי, הרגשתי את הלב שלו דופק כמו ציפור כלואה בכלוב. "כ - כן. אני - הוא - " הקול של ניקו נשבר. "אנחנו בסדר. אתה צודק." נתתי לו לבכות עליי עכשיו. מזמן לא ראיתי את הבחור בוכה. "הוא יודע שאני הומו." ניקו אמר לבסוף כשהתיישבנו שוב כמו שני בני אדם. "הוא - הוא בסדר עם זה. אני רק…וויל…" הוא מלמל. "הוא עוד לא פגש אותו," אמרתי, בדיוק כשראיתי את אנבת' ו וויל עצמם מגיעים סוף סוף עכשיו מרחוק רחוק - שני בלונדיניים. שמחתי. "לא, ו - ואני מניח מניח - שזה יהיה מוזר נורא, להיפגש ככה כולנו, ומי - מה?" הוא דרש לדעת למראה הבעת פניי השמחה מדי לקראת מה שצפויים לנו ומה שדיברנו עליו גם עכשיו.

פרעתי לו את השיער עכשיו וקמתי ורצתי לאנבת', והרגשתי כמו ילד קטן שרץ לאמא שלו בגלל שהיא צמחה באחרונה. התחבקנו וטפחתי לוויל על הכתף. גם הוא החזיק בשקיות. הוא חייך אליי חיוך רחב. "היי," אמר וויל. הוא צחק. "גם אנחנו שמחים לראות אותך." הוא אמר. חיבקתי אותו חיבוק ארוך. "בוא. ניקו שם." אמרתי בשקט, וזה הוריד לוויל את החיוך מהפרצוף סוף סוף כשהוא קלט את הטון שלי. "הוא בסדר?" הוא שאל. הנהנתי. "פיזית, כן. נפשית, לא, לא כל כך." הסברתי. וויל בלע רוק בכוח. השקיות נשמטו מעט מידיו השריריות עכשיו. אנבת' נעצה בי מבט זועם עכשיו כזה שנרתעתי בבהלה לאחור והיא נתנה בעדינות יד לוויל. "בוא נזוז." היא אמרה ברוך מפתיע עכשיו לוויל, ויחד צעדנו לדאבל דייט הכי אומלל בעולם.

הפרק הקודם		הפרק הבא