על ספת הפסיכולוג

רולינג יקרה. נכון הספר הזה שכתבת, הארי פוטר נראלי, אז שכחת לכתוב שם שכל הזכויות שמורות לי ואת משתמשת בדמויות שמופיעות בפאפניק שכתבתי. אשמח שתעבירי לי את הכסף בהקדם, תודה.

"אתה מבין?" אמר הארי וחייך לדוד ורנון את החיוך הכי חם שהוא הצליח להעלות על פניו "אני מרגיש שאתה לא סופר אותי ממטר, לא רואה אותי ולא מתייחס אלי בכלל..."
ורנון פיהק והעביר דף בעיתון.
"אתה רואה!" ניסה הארי "אתה בכלל שם לב שאני קיים?"
"בטח!" חייך ורנון
"באמת?" קרא הארי בשמחה.
"ברור! עד מחר אני גומר לספק את כל הסחורה!" טרק ורנון את הטלפון
"אוף, למה אתה מתעלם ממני?" נאנח הארי "אני פשוט אלך..."
כשהארי היה בחדר הוא תהה לעצמו אם היה חכם לבוא לפגישה הזאת כשהוא עטוף בגלימת ההעלמות.
לפתע הוא שמע קול קפצוצים, הוא הסתובב וראה יצור לא מזוהה מקפץ במיטתו.
"הארי פוטר" פער דובי את עיניו "אני כל כך מתרגש."
"שלום, אני גם מתרגש לפגוש אותך, שנים חיכיתי לרגע הזה" הנהן הארי "רק... מי אתה בעצם?"
"קוראים לי דובי, אני גמדון בית ואני בכלל לא ראוי לדבר עם הארי פוטר האגדי או להסתכל בפנים המדהימימים שלו" דובי כמעט התעלף
"טוב, אם אתה אומר. סבבה, אל תדבר איתו" התיישב הארי על המיטה ועילעל בגליון האחרון של הנביא היומי.
"אבל אני חייב לדבר איתך!" קרא דובי "אני צריך להציל את החיימים שלך"
"אוקי" פיהק הארי "כשתחליט אם לדבר איתי או לא תגיד לי."
"הארי פוטר בסכנה. בסכנה גדולה. אסור שהארי פוטר יחזור להוגוורטס" רעד דובי.
"וואו. אתה ממש חרדתי, דובי, קח נשימה עמוקה ותירגע, אתה לוקח דברים קשה מידי." אמר הארי אך דובי ירד מהמיטה והתחיל לדפוק את הראש בארון.
"דובי רע! דובי רע!" הוא צעק ונתן לעצמו עוד כאפה.
"כן, אני מניח שאתה באמת לוקח דברים קשה מידי" אמר הארי ונאנח "טוב, כדאי שתפסיק לפני שדוד ורנון יתפוס אותך, ולא, אני לא הולך להגן עליך."
"אוי, הארי פוטר כל כך טוב לדובי. כל מה שמספרימים על הארי פוטר נכון, דובי לא ראוי לנשום את אותו האוויר שהארי פוטר נושם."
"טוב, זה מאד מחמיא לי שאתה ככה מעריץ אותי. האמת שאתה צודק, אני באמת מיוחד ואחלה גבר וקוסם מהמדרגה הראשונה" נעמד הארי.
דובי כמעט בכה מהתרגשות "אוי, הארי פוטר כל כך צנוע ועניו אבל אסור להארי פוטר ללכת להוגוורטס. יש מזימה. מזימה סודית ואפלה." הוא לחש בפחד והתחיל לדפוק את הראש במנורה "דובי רע! דובי רע! דובי רע!"
הארי הבין מה עליו לעשות, הוא התיישב בנוחות על המיטה, הניח רגל על רגל וסידר את משקפיו "דובי, יש משהו שתרצה לספר לי?"
"כן. דובי רע!"
"חוץ מזה שדובי רע ולהארי פוטר הקדוש אסור ללכת להוגוורטס. יש עוד משהו? איך מתייחסים אליך בבית?" אמר הארי בקול עמוק.
"כל הזמן מרביצים לדובי, כי אדונילי של דובי תמיד כועס עליו. וגם הילדימים של אדונילי לא אוהבים את דובי. כי דובי הוא גמדון בית, עבד עבדימים. ודובי לא אוהב לקבל מכות..." צעק דובי והתחיל להכות את עצמו "דובי רע! דובי רע! דובי אומר דברים רעים על אדונילי!"
"דבר ראשון" כחכח הארי בגרונו "אתה צריך להבין-אין דובי רע יש דובי שרע לו."
"באמת?" דמעות עלו בעיניו של דובי "אז הארי פוטר לא כועס שדובי לקח לו את המכתבימים של החברימים שלו?"
"לקחת לי את המכתבים של חברים שלי?" האדים הארי "דובי רע! דובי רע!"
"אבל דובי חשב שאם להארי פוטר לא יהיו חברימים אז הארי פוטר לא יחזור להוגוורטס" אמר דובי בקול רועד
אך הארי צעק "אני לא מבין, לנשום את האוויר שלי אתה לא יכול אבל לקחת את המכתבים שלי אתה כן? זה נשמע לך הגיוני?"
דוד ורנון נכנס בטריקת דלת אל החדר "תשמור על השקט, הבנת? או שאני אחזיר אותך למקום שממנו הגעת!"
הארי היישיר אליו מבט "סוף סוף אתה מתייחס אלי, דוד ורנון"
"אני אחזיר אותך למקום ממנו הגעת גמדון בית מסריח שכמוך! אני לא רוצה שום גמדונים קסומים בבית שלי!" טרק ורנון את הדלת והותיר את הארי אובד עצות...

הפרק הקודם		הפרק הבא