אנדי שוב

בס"ד

כן, זה ההמשך של אנדי. לא, לא הודענו שזה עומד לצאת. הפתעה!

עוד לא קראתם את אנדי הראשון? עצרו הכל מיד ואל תמשיכו לקרוא! אנדי הראשון מחכה לכם בפורום: https://hportal.co.il/index.php?showtopic=167940

הסיבה שזה כאן בפרופיל שלי, ולא במערכת הפאנפיקים, היא שבניגוד לאנדי הראשון, את "אנדי שוב" אני כותב לבד, בלי איתמר. אל תדאגו, זה באישורו והסכמתו המלאה של איתמר, שמתפקד פה כקורא בטא, והוא אפילו הציע כמה רעיונות ששורבבו פה ושם בסיפור הזה, אבל הוא בחר שלא להשתתף יותר מזה בתהליך היצירה של הפאנפיק. מה שאומר שכן, זה המשך רשמי וקאנוני לגמרי לאנדי. אז צפו לסגנון דומה אבל שונה בהשוואה לאנדי הראשון, במיוחד כשכל "חידת אנדי" נפתרה כבר, כך שהעלילה תיקח כיוונים שונים ממה שהכרתם באנדי הראשון. אל תדאגו, אני עדיין לא מפסיק להתעלל בהארי המסכן.

אז כן, זה על תקן ויתור זכויות. לעצמי, לאיתמר, גם לרולינג. והאמת, אם כבר לכתוב מאה פאנפיקים, אני חושב שזה יותר מראוי לבחור שהפאנפיק המאה שלי יהיה דווקא ההמשך של אנדי, אחד מהפאנפיקים שיותר הצליחו פה. אז מאה פאנפיקים שמחים לי!

וכן, בגלל שזה במערכת ולא בפורום, אין תוכן עניינים או לוגו. התגובות שלכם פשוט יהיו תגובות כאן לכל פרק. אין גם התחייבות לראשון ב20:00 או משהו כי מלחמה ובלאגנים ולכו תדעו מה יקרה, אבל במקום זה תוכלו להירשם לעדכונים – ככה יגיע אליכם ינשוף בכל פעם שאפרסם פרק חדש.

אז קדימה, מוכנים לקפוץ למים?

המסדרון הארוך היה מכוער ומאיים. מכוער כי, ובכן, אף אחד לא דאג להשקיע בעיצוב כזה או אחר מלבד קירות הבטון העירומים (והקרובים מדי זה לזה) שהקיפו את הארי, ומאיים בגלל הסיבה שבה הארי צעד בו בנוקשות ויראת כבוד. כי בסוף המסדרון הזה, ידע הארי היטב, נמצא הצעד הראשון בדרך למסע שעתיד לו. איחולי ההצלחה של רון, הטיפים של הרמיוני והתייפחויותיה הנרגשות של גברת וויזלי עוד היו טריים במוחו, והם כלל לא הקלו על המועקה שעטפה אותו בחיבוק דוב חונק. ברגע כזה, נחמתו הגדולה ביותר הייתה ג'יני, שמחכה לו כשישוב הביתה, מבלי לדעת כמה היא תצטרך לחכות.

לבסוף המסדרון הזה הסתיים, והארי נעמד מול פקידת קבלה מבוגרת ושמנמנה שהביטה בו דרך עיני הנץ שלה – עיניים כה חדות שגם המשקפיים העבים שלבשה לא הצליחו לעצור את חוסר הנוחות שעלה בהארי כתוצאה ממבטה המצמית.

"שם?" היא נהמה לעברו.

שם? זה היה מבלבל. בכל שנותיו בעולם הקוסמים, מעולם לא שאלו לשמו. כנראה משום שהיה מוכר כל כך, אם לא בזכות קלסתר פניו אז בהחלט בזכות צלקת הברק המפורסמת. זה ללא ספק היה שינוי מרענן.

"שם?!" היא קראה לעברו בשנית, בעוד עט הנוצה שלה מטפטף דיו על גליון קלף שהיה פרוס בפניה. "בלעת את הלשון, תגיד לי?"

הארי מיהר להתעשת. "אהמ, הארי. פוטר."

האישה הורידה את עיניה אל גיליון הקלף. "פוטר… פוטר… פוטר…" היא מלמלה.

"אה," הארי גימגם. הוא לא ידע אם הוא לחוץ מגודל המעמד או מגודל האיחור שייגרם לו בגלל העיכוב של האישה הזאת. ובעצם, למה שיאשים אותה? הוא זה שלא הגיע בזמן מלכתחילה.

"פוטר…" היא המשיכה לסרוק את הרשימה.

"תחפשי אולי באות P," הציע הארי.

האישה הרימה את מבטה בפתאומיות. ואם קודם היא נראתה מעט נבזית, עכשיו היא כבר הייתה לגמרי כועסת.

"וואלה יופי," היא נזפה בו, "עוד מתחכם שבא להסגביר לי איך לבצע את העבודה שלי. אתם הגברים, חושבים שאתם יודעים הכל. מה השם שלך?"

הארי נאנח. זה הולך להיות ארוך, מה? "הארי פוטר," הוא אמר בשנית.

הפקידה שוב הורידה את עיניה אל גיליון הקלף. "פוטר… פוטר… פוטר…" היא חזרה למלמל, ואז מצאה אותו. היא סימנה וי קטן לצד שמו שהתנוסס במרכז המגילה, ולדאבונו הוא ראה כי אותו וי קטן הצטרף לשאר סימוני ה־וי של שאר השמות.

האישה נעמדה תוך כדי גרירת הכיסא שלה לאחור ברעש אדיר. "ברוך הבא למכון ההכשרה להילאים," היא דיקלמה, "משרד הקסמים מאחל לך דרך צלחה."

ופתאום היא לא דיקלמה. היא שבה לקולה הנבזי. "ואני מאחלת לך, בנימה אישית," היא גררה את משקפיה מעלה על גשר אפה, "שלא תאחר שוב. זה לא נראה טוב."

לא חלפה שעה, והארי כבר מצא את עצמו בשורה, יחד עם לא מעט קוסמים צעירים נוספים, בתוך צריף מוארך, כאשר מולו שורה זהה של עוד קוסמים צעירים. היה זה צריף צר וארוך שלא הכיל דבר מלבד 10 מיטות קומותיים צבאיות שסודרו בשתי שורות צמודות לקיר. אפילו לוקרים לא היו להם שם, ואיש מהם לא ידע איפה נמצא הציוד האישי שלהם.

ובין שתי השורות, התהלך לו בגאווה אדם שלא נראה מבוגר מהארי ביותר משנה או שנתיים. הוא לבש גלימת קוסמים טלואה בחאקי, ועיניו התכולות והמחשמלות גרמו להארי לחוסר שקט.

 "אני סגן ווינטר, אבל אתם יכולים לקרוא לי אך ורק מפקד המחלקה או המפקד, לא בשום שם אחר! הייתי ברור, נמושות?!"

"כן, מפקד המחלקה!" כולם ענו במקהלה.

סגן ווינטר המשיך במבטו המאיים. "אתם כאן," הוא סינן מתחת לשפמו הבלונדיני הדליל, "כי אתם חושבים שאתם יכולים להיות הילאים."

כל צעד שפסע הרעיד את הרצפה, והארי חשש שהצריף יקרוס עליהם.

"כי אתם חושבים שיש בכם את מה שצריך בשביל ללחום נגד האופל," הוא המשיך, "את הכוח, הידע, החוסן המנטלי, המשמעת!" הוא צעק את המילה האחרונה. "אבל אל תשכחו, בשלב הזה אתם לא יותר מאשר נמושות. חניכים פשוטים."

סגן ווינטר עצר לפאוזה דרמטית, כאילו הוא נותן לדבריו לשקוע בחלל החדר. תוך רגע הוא המשיך בנאומו, כשהוא לא מפסיק להתהלך ביניהם.

"אתם עומדים לעבור מסע ארוך, מפרך, מתיש, שובר, משפיל. לא כולכם תעברו אותו. חלק לא מבוטל מכם יודח במהלך ההכשרה, ואלו מכם שיישארו לא בהכרח ישובצו לתפקיד החלומות שלהם."

הוא שתק לעוד כמה שניות, סורק את כולם במבטו. הארי הרגיש לרגע את דמו קופא בעורקיו כשמפקד המחלקה נעץ בו זוג עיני תכלת כעוסות.

"אבל המסע הזה לא רק יפרק אתכם," הוא המשיך, "הוא גם מסע מחזק. מחשל. בונה. מעצים. מגבש. אתם תצאו מכאן ממש לא כפי שנכנסתם - תהיו אנשים חדשים לגמרי. תהיו הילאים."

הארי הרגיש את קרביו מתהפכים בתוכו. לרגע הוא נזכר בחששות שהיו לו בגיל אחת עשרה, בטור לקראת המיון. לא היה רגע בחייו בו הזדהה יותר עם הארי הקטן. הארי חשש שהפחד הזה יגבר עליו יותר מאשר גאוות היחידה שתיאר לעצמו שירגיש. הוא לא דמיין את עצמו הילאי מצטיין באותו הרגע, אלא מסולק מהקורס בבושת פנים.

"הביטו סביבכם," ביקש סגן ווינטר, "על האנשים העומדים לידכם."

הארי הגניב מבט לקוסם שעמד לשמאלו - בחור שרירי וחסון עם ראש מגולח שלא הניע שריר, ובוודאי שלא הגניב להארי מבט בחזרה. הארי הביט ימינה - קוסם שדוף השיב לו מבט מבוהל. הוא רעד כמו עלה נידף, וללא ספק נראה צעיר מדי מכדי להשתתף בקורס כזה.

"האנשים האלה יהיו החברים הכי טובים שלכם, אבל גם האויבים המרים ביותר. אתם תגורו יחד, תאכלו יחד, תתאמנו יחד, תלמדו יחד, תיבחנו יחד, תישנו יחד, תתקלחו יחד, תילחמו יחד – אתם עומדים להכיר כאן חברים לחיים, אבל אתם גם עומדים לגלות שאין די תקנים להילאים בשביל שכל החברים יישארו יחד. הביטו שוב באנשים העומדים לידכם, האם עכשיו אלה עדיין חברים?"

הארי שמע נשימה לחוצה מהילדון הרזה לימינו.

סגן ווינטר נעצר מול הארי, והארי כבר ציפה לאיזו הערה נבזית על הצלקת שלו או על הפרסום שלו. אבל מה שמפקד המחלקה אמר הלחיץ את הארי אפילו יותר.

"כל צעד ושעל שלכם נבדק בשבע עיניים. צוות שלם של בוחנים משגיח על כל פיפס שלכם, בכל רגע. כל הגדלת ראש, הצלחה, הצטיינות – נרשמת. אבל גם כל מעידה, כל פשלה. אנחנו עוקבים אחריכם ומתרשמים מכם בכל רגע, אפילו עוד לפני שבאתם לכאן. כך שמי מכם שחשב שיוכל לאחר על היום הראשון, שידע שזה צעד משמעותי בדרך החוצה."

הארי הרגיש שחם לו פתאום. שוב האיחור הזה. הוא לא ידע שזה ירדוף אותו כל כך הרבה.

סגן ווינטר היה כל כך קרוב לפניו של הארי, שהוא הרגיש את הבל פיו החמוץ כשצעק: "נמושות, פתחו שעונים, חמש דקות הייתם על גלימות ב, מדוגמים, ב-n מחוץ לצריף!"

"חמש דקות, מפקד המחלקה!" ענו כולם במקהלה.

"שתק!" התחמקות. גלגול. מכשול! "רדוקטו!" קפיצה. סיבוב. התקלה! אוכל מוות! לחש אילם. החטאה! "פטריפיקוס טוטאלוס!" ניתור. כיפוף. ברכייה. מפגע! הנפת שרביט. "אקספליארמוס!" זינוק. נחיתה. צלילה. הנפת שרביט. בועית קסדה. "לומוס!" גרינדילו? לא. "רידוקולוס!" שחייה. עלייה. זינוק. קור! ייאוש! זיכרון משמח! "אקספקטו פטרונום!"

הארי הוציא את ראשו מהמים, רטוב כהוגן. הוא הכניס אוויר לריאותיו וזינק החוצה מהאגם.

"עבודה טובה, פוטר!" החמיאה המאמנת ג'ונס, "ארבע דקות וחמישים שניות. אפס פסילות. אני חושבת שיש לנו כאן שיא חדש. לך, תצטרף לחברים ש'ך."

הארי עדיין התנשף כשפנה לעבר שאר חבריו למחלקה שסיימו לפניו את מסלול המכשולים. לא היו שם הרבה, וגם – לדבריה של המאמנת ג'ונס – אותם מעטים לא עשו זאת ללא פסילות.

הארי כבר צבר כל כך הרבה חוויות מאז אותה שיחת פתיחה עם מפקד המחלקה. ובכל זאת, השיחה ההיא נדמתה כאילו קרתה אתמול. על כל פנים, כך נראו חייו של הארי עכשיו. מאימון לאימון. ממבחן למבחן. הוא עמד לצד חבריו, מתנשף בדממה, ומחכה שמשהו יקרה.

"שיא חדש, אה, פוטר?" הטיח בו קית' גולבי – אותו חסון מגולח שעמד משמאל להארי בשיחת הפתיחה של מפקד המחלקה –  "בלי פסילות, מה? חנפן מניאק, זה מה שאתה."

הארי המשיך להתנשף, אבל הפעם זה לא היה מהמאמץ. זה היה מייאוש. ההקנטות של קית' וחבריו כבר נמאסו עליו. למעשה, כל המחלקה הזאת נמאסה עליו. הוא הרגיש שמפקד המחלקה נטפל אליו באופן אישי, שחבריו שונאים אותו, והאדם היחיד שאיכשהו חיבב אותו הודח מההכשרה בשלב מאוד מוקדם.

"פשוט תסתום, גולבי," הארי נאנח.

"בואנה, למי אמרת תסתום, אה?" קית' גהר מעליו, "תחזיקו אותי שאני לא אתהפך על הלקקן המסריח הזה!"

לצידו של קית' עמדו עוד שני חניכים. הם החליפו מבטים מובכים.

קית' דחף את הארי. "דבר יפה, אפס," הוא הטיח בו.

הארי דחף אותו בחזרה. "תעזוב אותי כבר!" הוא אמר.

קית' דחף את הארי שוב. "חושב שזה ש'תה מפורסם יעזור'ך פה, אה? לא הבנת שפה אתה סתם זה שמאחר? עאלק שיא חדש, בטח סתם מעריצה. אתה לא שווה כלום, פוטר."

הארי היה אומלל. הוא לא הרגיש כל כך בודד ודחוי מאז שהיה ילד אצל הדארסלים, והוא לא הבין למה אף אחד לא עושה משהו בנדון. לא המפקדים, לא החניכים. אלה באמת הדור הבא של ההילאים? אלה האנשים הכי טובים שמשרד הקסמים הצליח לגייס?

הארי שלף שרביט. "אני מזהיר אותך," הוא אמר לקית', וזה בתגובה רק חייך בזחיחות.

ואז השרביט טס מידו של הארי ונחת בחיקה של המאמנת ג'ונס. "איום בשרביט על חניך – תגובה משמעתית, פוטר," היא ציינה ביבשושיות, "פסילה בתרגיל. הלך השיא."

סגן ווינטר נכנס לכיתת הלימוד בצעדה, וכל החניכים נעמדו והצדיעו. הוא נעמד בקדמת הכיתה ושחרר אותם.

"שבו, נמושות," הוא פקד, והארי ושותפיו התיישבו. כבר לא נותרו מהם הרבה. קית' גולבי הודח כבר לפני שבועיים, ולא נראה שמישהו משבעת החניכים הנותרים היה נינוח במיוחד בימים האחרונים. הארי כבר היה פקעת עצבים, והסידור הזה של לא ליצור שום אינטרקציה חברתית עם הסובבים אותו התאים לו מאוד. הוא תיאר לעצמו שבטח ייכשל בשאלונים הסוציומטריים, אבל לא היה לו אכפת כבר. איך אנשים כמו טונקס עברו את המיונים הקפדניים האלה? איך בכלל מישהו עבר אי פעם? ועוד ווינטר דיבר איתם על מציאת חברים לחיים. איזה שטויות! זה היה סיוט ארוך ומתמשך, והארי התגעגע לחברים האמיתיים שלו. למשפחה החדשה שהוא בונה לעצמו. לג'יני. אוי, כמה שהוא התגעגע לג'יני. היא הייתה ממש חלק ממנו, עד כדי כך שלאחרונה הוא כבר הרגיש שחסר לו איבר אדמוני, שנון ו… ו… הראש שלו כאב. אולי לא כדאי לחשוב על ג'יני.

"נותרתם מעטים," סגן ווינטר פתח בדבריו, "האיכות, האליטה, אבל מבחינתי אתם עדיין נמושות. כי במחלקה שלי התחלתם שבעים ונותרתם שבעה, אבל המחלקה שלי קיבלה רק שש הקצאות. אז עד שלא הוכח אחרת, כולכם עדיין נמושות, עד שלפחות אחד מכם יצטרף לשאר הנמושות שנשרו לאורך השבועות האחרונים. וכדי להחליט מי זה יהיה, יש עוד מבחן אחד אחרון שנותר לכם לעבור – אבחון וניטור דפוסי אנומליה. וכדי לבחון את העירנות המתמדת שלכם, יש שתי דרכים: המבחן הקלאסי, בו תצאו עם הבוחן קולבלעתי לשדה הפתוח ותתרגלו מצבים על יבש, או בחינת הפיילוט החדשה שנבנתה בהתאם לחזון של עין הזעם מודי, שתנוהל גם על ידי הבוחן קולבלעתי. אף אחד לא ניסה את השיטה הזאת עד היום. יש מתנדבים?"

עין הזעם מודי! להארי לא היה מושג כמה חסרו לו שמות מוכרים. אם עין הזעם אחראי לזה, זה בוודאי משהו משוגע. פסיכי לגמרי. אבל להארי לא היה אכפת. הוא הרים את ידו, ושם לב שהוא היחיד שעשה את זה.

לא חלף יום, והארי כבר נלקח למשרד הקסמים, שם הושב בתוך חדר קטנטן ומחניק בתוך מחלקה שלא הכיר. היה שם איזה קוסם מוזר שניסה להסביר את מה שהארי הולך לעבור, אבל נדמה היה שגם הוא לא בדיוק ידע מה עומד לקרות. הוא לא הפסיק להתנצל ולומר שזו הפעם הראשונה שהם עושים את זה. סגן ווינטר, לעומתו, נראה חסר סבלנות אפילו יותר מהארי.

"אז אתה חותם כאן," הסביר הקוסם ההוא, "וזהו."

הארי פזל לעבר סגן ווינטר שישב לצידו – וזה הנהן באישור לעברו ופזל לעבר הדף שהיה מונח מולו על השולחן. ואז הארי הגניב מבט לעבר הקוסם המשונה שישב מולם בצידו השני של השולחן – הוא היה מגולח,  עם גלימה סגולה, שיער אפור ארוך ועיניים שחורות וחסרות הבעה.

"אתה חותם?" הוא שאל, "אתה לא חייב, אתה יודע."

הארי קרא שוב את תוכן ההסכם שנח על השולחן במשרדו של הקוסם הזה:

אני, הארי ג’יימס פוטר, מביע בזאת את הסכמתי המלאה להשתתפות בבחינת הדמיה לאבחון וניטור דפוסי אנומליה, מתוך ידיעה כי ניתנה לי האפשרות לעבור את הבחינה המסורתית במתכונתה הישנה, ובכל זאת בחרתי בהכרה וצלילות הדעת בבחינה הנסיונית בהדמיה.

נתתי את הסכמתי המלאה באופן חופשי ועצמאי לחוות סימולציה בהתאם לרוחו של אלאסטור 'עין הזעם' מודי, בה אבחן על גילוי עירנות מתמדת, חשיבה המצאתית, זיהוי כוחות אופל מתוך הסוואה, פיקוד על אנשי צוות וכיו"ב.

הנני מודע לכך כי במהלך המבחן, כל מחשבותיי תהיינה גלויות בפני צוות הבוחנים בראשות הבוחן הראשי דין קולבלעתי.

בנוסף, אני מכיר בסיכונים הכרוכים בבחינה זו, כגון איבוד הזיכרון לטווח קצר בסיום המבחן, איבוד כושר האבחנה בין דמיון למציאות, התקפי חרדה ועוד, כפי שנמסר לי בע"פ ערב הבחינה.

חתימה: __________

"נו? תחתום! או שאתה רוצה לשדה?" האיץ בו סגן ווינטר, אבל הארי לא הניע שריר. הסיכונים הללו לא נראו שווים את זה בעליל. ואמנם באמת בוחנת כלשהי פירטה בפניו את כל הסיכונים בליל אמש, אבל פתאום ברגע האמת החששות חזרו לכרסם בו.

"נו, נמושה!" סגן ווינטר איבד את סבלנותו, אבל הקוסם ההוא שישב מולם הרים את ידו בהרגעה.

"סלח לי, ווינטר. זה המשרד שלי, אלה החוקים שלי," הוא הסביר. "אם הארי מתלבט, הכל בסדר. אני בטוח שנמצא עוד נסיינים אם יתחרט."

סגן ווינטר החוויר קלות. נראה שהוא מכבד את הקוסם הזה. "כמובן, הבוחן קולבלעתי," הוא התנצל.

"אל דאגה, זה מבוסס על חזונו של עין הזעם מודי," הבוחן פנה להארי. "אם אתה נותן בו אמון, אתה יכול להאמין גם בי."

אם עין הזעם עומד מאחורי זה… ולפני שהארי הספיק לחשוב על מה שהוא עושה, הוא כבר ראה שחתם את שמו בסוף הדף.

הבוחן קולבלעתי הבליע חיוך. "נהדר," הוא ספק כפיו, "ברוך הבא לפרוייקט אנד"א. האמן לי, אני מתרגש יותר ממך. רק שהכל ילך כמתוכנן… בוא, נלך למעבדה."

המעבדה המתינה להם בחדר הסמוך – היו שם כמה כיסאות, כמה מסכים (דבר מוגלגי מדי מכדי להיות במשרד הקסמים, לדעתו של הארי), ומיטה.

אדם נוסף, בעל חלוק לבן, קיבל את פניהם בתוך המעבדה. הבוחן חייך לעברו. "ארני, תכיר את הנסיין הראשון שלנו."

אותו ארני נופף לעבר הארי בחביבות, ואז פנה אל סגן ווינטר בקול מאנפף יותר מכפי שהארי ציפה. "אל תדאג, הוא בידיים טובות. תחזור הנה בעוד שלושה ימים, כשזה יסתיים."

ווינטר הנהן, הצדיע לעבר הארי ויצא. עכשיו הארי נתון לחסדי שני הזרים האלה בלבד.

"נו, מתרגש?" אינפף ארני וקפצץ במקומו בהתלהבות. "תהיה בטוח שאני מתרגש, זה כן."

הארי לא ידע אם הוא מתרגש. הוא בעיקר היה סקרן לקראת מה שעתיד לקרות לו.

"שכב במיטה בבקשה," הורה לו הבוחן, והארי עשה כדבריו, תוהה מה זאת בעצם הסימולציה הזאת ומה הם מתכננים לעשות לו. בהינף שרביט קל, אלקטרודות צצו מאי שם ונצמדו לכל גופו.

"מאוד טכנולוגי," העיר הארי. "לא ידעתי שזה אפשרי."

"אה, זה אפשרי מאוד," ארני אנפף, בשעה שהבוחן ניגש להתיישב על אחד הכיסאות וצפה במסך מעל לראשו של הארי.

"והמסך? גם הגיוני?" הקשה הארי, "הרי בהוגוורטס: תולדות כתוב ש–"

"–מי שכתב את הוגוורטס תולדות עשה את זה כששיא הטכנולוגיה היה שפופרות קתודיות," ארני החל לנאום בעודו משחק עם אי אלו מכשירים ברחבי החדר. "ומאז המצאת הטרנזיסטור, קסם ואלקטרוניקה עובדים מצויין יחד, כפי שגיליתי בעצמי. כפי שגם אתה תגלה בעצמך."

דבריו של ארני נשמעו כמו קשקוש מוחלט, והארי כבר החל להתחרט ששאל.

ארני גהר מעל הארי השוכב והקשור, והניף את שרביטו מעליו, ממלמל דבר מה. לא קרה דבר. הארי כבר לא היה בטוח שהוא מעוניין לבצע את הדבר הזה. נכון, הקוסם הסגול הוא הבוחן קולבלעתי הגדול או מה שזה לא יהיה, אבל נראה שהוא נותן יותר מדי אמון בארני הזה ובמשחקים שלו. יכול להיות שזה בעצם המבחן? האם על הארי להתנגד?

מאוחר מדי. ארני הסתובב לעבר הבוחן קולבלעתי ושאל, "לקרוא לכולם? אני יכול להתחיל."

הבוחן הניד בראשו. "אין צורך, ארני," הוא אמר. "תקרא להם אחרי שזה יתחיל, חבל שהם יתייבשו פה לחינם. תתחיל עכשיו, אני צופה."

ארני הנהן נמרצות. הוא שוב ניגש להארי, שלף את שרביטו –

"רגע!" הארי זעק, וארני נרתע לאחור. "הכל בסדר, נערי?" הוא שאל.

"לא! ממש לא!" הארי מחה. "המבחן פשוט הולך להתחיל עכשיו?"

ארני הנהן. "שלושה ימים מלאים של מבחן נטו, ממש ברגע שאסיים את הלחש עליך."

"רגע, אבל אני לא צריך להתכונן? אין איזה משהו שאני צריך לדעת לפני? להכין את עצמי?"

ארני וקולבלעתי החליפו מבטים מבולבלים. "לא… לא נראה לי," ארני אמר. "את הכל תגלה עכשיו."

"אני אפילו לא יודע לקראת מה אני בא!" הארי המשיך.

חיוך דקיק עלה על שפתי הבוחן. "אתה חתמת, הארי. ואתה לא צריך לדעת לקראת מה אתה בא, אתה תגלה כך או כך. עכשיו, ארני."

וארני הניף את שרביטו מעל הארי. "לילה טוב," הוא חייך וחשף את שיניו הצהובות. הסקרנות של הארי התחלפה במהרה בחוסר נוחות. "נתראה בקרוב, אם תזכור…"

ועוד לפני שהארי הספיק למחות או בכלל להבין מה קורה עכשיו, החל ארני למלמל את מילות הלחש, וראייתו של הארי מיד התערפלה. הוא פשוט עמד בתוך ענן, כך זה נראה.

ואז תפסה אותו יד ומשכה אותו קדימה. "נו, בוא!" קולו של רון וויזלי לחשש. הוא גרר את הארי אל מחוץ לערפל, והוא מצא את עצמו יורד מכרכרה ללא סוסים.

"מה, פתיחת שנה? סעודה?" הארי שאל בבלבול, מביט בהרמיוני, נוויל ואנדי שירדו מהכרכרה אחריו, וברון שצעד בראש.

"אין זמן," הרמיוני אמרה לו, "עוד מעט זה יתחיל."

מה? מה יתחיל? "הרמיוני, רון, מה קורה?"

"אנחנו חייבים להיות בחדר המועדון כשזה יתחיל, נסביר לך בדרך, בוא," האיץ בו רון. וכך, מבלי לעצור באולם הגדול, הארי מצא את עצמו מוקף בחבריו בדרך למגדל גריפינדור.

"עכשיו אתם יכולים להסביר לי מה קורה?" הוא שאל בעודם עולים גרמי מדרגות אחר גרמי מדרגות.

"עד שחילצנו אותך משם," אנדי הסביר לו, "אנחנו לא הולכים לאבד אותך שוב. הו, והם בהחלט ינסו לחטוף אותך מאיתנו, הארי."

"מי?" שאל הארי, "אני לא יודע מי!"

הרמיוני כבר התנשפה מהריצה במעלה המדרגות, אבל זה לא מנע ממנה לענות לו. "אנחנו… אנחנו גם לא בטוחים, הארי… אבל הם ניסו להשאיר אותך שם, בתוך הדמיה כזאת. אתה זוכר? ועכשיו יצאת משם וחזרת אלינו, למציאות."

"אבל הם לא יוותרו כל כך בקלות, תהיה בטוח," רון המשיך אותה. "אתה מכיר אותם. כולנו מכירים אותם. אנחנו חייבים להחביא אותך כאן, בהוגוורטס, בחדר המועדון, בפעילות שגרתית לגמרי, אבל גם זה לא יעזור…"

הארי לא היה בטוח שהוא מבין מה קורה סביבו. "רגע, תנו לי שנייה," הוא ביקש מהם, "קוסמים כלשהם הכניסו אותי לתוך הדמיה."

"ניסו לכלוא אותך בתוך הדמיה," הרמיוני הדגישה, "בתוך מציאות אחרת, קודרת, נוראית, שהיית בטוח שהיא אמיתית. שהיא כל החיים שלך."

"ועכשיו חילצתם אותי משם?" הארי המשיך לעבד, "ואתם מחביאים אותי בהוגוורטס?"

"לא יודע עד כמה חילצנו, אתה פשוט יצאת משם, רון ממש הוציא אותך דרך הערפל…" נוויל התחלחל. הארי רק הרגיש מבולבל יותר.

הם הגיעו לדיוקן האישה השמנה. "קדימה, בואו! כולם כבר בפנים בטח," אמר אנדי.

"זקף גדול," הרמיוני אמרה לאישה השמנה, וזו סבה על צירה ונתנה להם להיכנס לחדר המועדון, שם המתינו להם דין, שיימוס, פרוואטי ולבנדר.

"הארי!" דין נעמד בהפתעה, "איזה יופי! הצליחו להביא אותך בחתיכה אחת."

הארי הביט בדין בבלבול, ואז פנה לעבר חבריו – רון, הרמיוני, אנדי ונוויל – שנכנסו איתו לשם. זה היה חריג, בדרך כלל הארי משתף רק פורום מצומצם במה שהוא עושה, כל עוד זה קשור לוולדמורט. הארי היה בספק שזה המקרה גם הפעם.

"גם דין יודע על מה שזה לא יהיה?" הוא שאל.

"כולנו," פרוואטי אמרה בקול אפל, "כולנו…"

הם התיישבו כולם על רצפת חדר המועדון. הארי מיהר לעשות כמוהם.

"עכשיו, תקשיבו," הרמיוני פתחה בדברים, "כדי להסתוות היטב, אנחנו חייבים לעשות את הדבר הכי שגרתי בעולם. הכי שגרתי שיש. ככל שזה יותר שגרתי ופחות מוזר, ככה –"

"– ככה פחות נמשוך תשומת לב?" הציע הארי. הוא לא אהב את זה שהוא לא בשליטה, הוא רצה לעזור.

"לא," הרמיוני ענתה, "ככה נפיץ פחות מוזרוּת. הם אוהבים את האנומליה ואת האקראיות, וככל שאנחנו נפיץ פחות אקראיות – הם לא יוכלו לדעת לאן להגיע. אבל כשהם יגיעו לבסוף, הם אמנם לא יחטפו את הארי בחזרה כל כך מהר, אבל הם כן יעשו הכל כדי לגרום לו – לנו – לחשוב שיש משהו לא בסדר. הם יגרמו לנו לחשוב דברים נוראיים על הארי, למשל."

"הם יגרמו להארי לחשוד בנו בחזרה," אנדי הוסיף. "הארי, אתה תסתדר?"

"אני אסתדר? אני לא יודע לקראת מה אני בא," הארי הודה.

אנדי השפיל את מבטו. "אם… אם, נניח… אם למשל תשכח אותי –"

"– אנדי, למה שאשכח אותך? אני מכיר אותך מהשנה הראשונה שלנו יחד –"

"– הארי, הם מסוגלים לעשות הכל כמעט," אנדי נשמע רציני כל כך. הוא הביט ישירות בעיניו של הארי, והוא נראה מודאג מאוד. הארי מעולם לא ראה אותו ככה. "הם יכולים לגרום לך לחשוב שאני קוסם אפל או משהו. הם יעשו הכל כדי לגרום לך לחשוב שהכל מוזר, בשביל שתרצה לחזור להדמיה שהם בונים לך. הם לא יתנו לך לברוח."

"אוי, אז מה עושים?" הארי שאל בחשש.

אנדי הניח יד מנחמת על כתפו של הארי והביט לו ישירות בעיניים. "בסוף, תמיד הטוב מנצח. את זה אתה בטוח יכול לזכור, הארי," הוא ענה לו. "ואם הם ישכיחו אותי, אתה תיזכר. ואם הם יסכסכו בינינו, אנחנו נשלים. ואם הם יצליחו לחטוף אותך בחזרה אל תוך ההדמיה, אנחנו נעשה הכל – הכל – בשביל להחזיר אותך. אם צריך, ניכנס לשם בעצמנו. אם צריך, אנחנו נצליח ליצור איתך קשר ונזכיר לך שהמציאות שאתה חי בה היא לא אמיתית. ואני רק מקווה שתהיה חכם מספיק בשביל לחזור."

רון לקח נשימה עמוקה. "טוב, בינתיים אין לנו מה לעשות," הוא אמר לאחר מכן. "בואו ננסה להתנהג כמו עצמנו ולקוות לטוב."

"נדגיש את הנורמליות," הרמיוני חידדה. "נתרחק מאנומליות. זה יגרום להם לא לשים לב אליך."

"איזה דבר נורמלי אפשר לעשות?" הארי שאל בדאגה. הוא לא הבין הרבה ממה שקורה סביבו, אבל הוא סמך על החברים שלו.

שיימוס הביט בהם, וחיוך קל עלה על שפתיו. "מה דעתכם על ערב צ'יזבטים?" הוא הציע, "אני מכיר סיפור מצויין על איש זקן שאהב אגוזים…"

		הפרק הבא