הבלאגן הכי מרגיע

נקודת מבט: רובי

הצצתי מחלון הקרון כל כמה שניות. כל כך קיוויתי שאף אחת מהחבורה של הבנות הכי מעצבנות בעיירה לא תיכנס לתוך הקרון עם החיוך המזויף שלה ותקשקש לי על הדף החדש שאני רוצה לפתוח. ראיתי מהחלון מישהי שלא זיהיתי מתקרבת. עיניה השחורות הביעו בלבול רב, לכן הנחתי שהיא בת מוגלגים.

היא פתחה את דלת הקרון בעדינות. "היי! אני יכולה לשבת?"

הזזתי את התיק שלי מהמקום מולי כדי שתוכל להתיישב. היא נאבקה בלהכניס את המזוודה הענקית שלה לתוך הקרון, אז עזרתי לה לדחוף אותה למתחת לשולחן.
"לא ידעתי אם יהיה איפה לקנות מה שאשכח," התנצלה. היא נראתה כאילו היא עומדת לבכות מהמבוכה. "אני ממש מצטערת אם אני תופסת כאן מקום של מישהי אחרת שרצית שתשב כאן, פשוט לא היה מקום אחר בכל הרכבת- לא שאת הבחירה האחרונה שלי- אני מתכוונת-" 

"תירגעי, שרה," קטעתי אותה בצחוק קל. 

היא הסתכלה עליי במבט כל כך מבולבל, ואז המבט שלה השתנה לפרצוף של מישהו שפתר תעלומה שחקר במשך עשרים שנים. השתדלתי לא לצחוק.

"נרגעתי, אליזבת." היא אמרה והצחוק שלי יצא במלואו. 

"למה הנחת שהשם שלי הוא אליזבת?" שאלתי תוך כדי צחוק. "כי הוא לא."

"עשית קסם כדי לגלות את השם שלי," היא אמרה והסמיקה, "חשבתי שגם אני אצליח, אני הרי כאן. רגע, זה אולי אמילי?"

"את יכולה לבדוק על המזוודה שלי, בדיוק כמו שאני עשיתי." 

"אההה," היא הנהנה, "אני מבינה."

התמימות שלה הייתה כל כך חמודה ומצחיקה. הרגשתי שנתחבר טוב מאוד השנה.

"לאיזה בית את רוצה להתקבל?" שאלתי. אני רציתי להתקבל לבית רייבנקלו מאז ומתמיד. ההורים שלי גריפינדורים, ועם כל האהבה שלי אליהם, אין בינינו מאפיין דומה אחד. אין סיכוי בעולם שנהיה באותו בית. רייבנקלו הבית הכי טוב בעיניי. סלית'רין אנטיפתים, גריפינדור מתנשאים והפלפאף סתם 'כל היתר'. תמיד קיוויתי להתקבל לבית רייבנקלו, אבל אף פעם לא אמרתי את זה להורים שלי. להם תמיד אמרתי שאני רוצה להתקבל לגריפינדור כמוהם. תכננתי להשתבץ לרייבנקלו ולהפתיע אותם אחרי שכבר לא יהיה להם שום דבר לעשות עם זה או לשכנע אותי אחרת. 

"מה האופציות?" שרה שאלה. הניתוק שלה מהמציאות היה קורע מצחוק ואהבתי את זה.

"יש את גריפינדור, שאמורים להיות אמיצים," גלגלתי עיניים, "סליתרין, לשם את כנראה לא תתקבלי, בכל מקרה הם אמורים להיות הרעים. הפלפאף שהם הנחמדים, ורייבנקלו שמשלבים בין תבונה, ערמומיות, השכלה, היגיון בריא, ראש על הכתפיים, טוב לב ומסירות,"

"וואו! גריפינדור נשמע מפתה!" היא התלהבה. "איך מתקבלים? יש מבחנים? או שאפשר לבחור לבד?" 

"ההורים שלי אומרים שיש כובע שסורק את המוח שלך ובוחר לך בית," אמרתי בגיחוך, "אבל זה לא נכון כנראה, ממש כמו פיית השיניים." 

"אני ממש מקווה שזה לא מתבסס על התעודה שלי במחצית הקודמת כי אני ממש גרועה בלימודים," היא אמרה, לחוצה, "אולי ייתנו לי לעשות מבחן אומץ, שבזה אני- אההההההההההה!!!!"

"מה קרה?" שאלתי בפאניקה, מנסה להבין למה שרה קפצה על השולחן בכזאת בהלה.

"יש שם עכביש!" היא צרחה, "שמישהו יהרוג אותו!" 

הסתכלתי עליה ורציתי להתפוצץ מצחוק. היא המשיכה לצרוח כמו משוגעת. 

"מה קרה?" 

נקודת מבט: אית'ן

"מה קרה?"

ילדה מהקרון הסמוך צרחה בצורה פסיכית, אז לא יכולתי שלא לקום לשאול מה קורה.

"יש שם עכביש," היא צווחה, "שמישהו יהרוג אותו!"

דרכתי עליו עם פנים ישרות. לא הבנתי את הדרמה שהיא עשתה מעכביש. אף פעם לא הבנתי מה יש לפחד מחיה בגודל של זרת של פעוט.

"תודה," היא נאנחה בהקלה והתיישבה חזרה במקום שלה. "תודה רבה."

"אני בטוחה שפיית השיניים תמיין אותך לגריפינדור," אמרה מישהי בקול מגחך לכיוון הילדה שעכשיו התיישבה במקומה בשקט. הסתכלתי הצידה והבחנתי בה לראשונה.

"מה זה רייבנקלו?" שאלתי בבלבול. 

"עזוב, תבקש רייבנקלו פשוט." 

הנהנתי כאילו שהבנתי משהו.

"נתראה בבית ספר, אני מקווה," אמרתי במן תנועת הצבעה קטנה ויצאתי מהקרון שלהן.

חזרתי לשבת במקום שלי שוב. חזרתי בראש על המילים 'תבקש רייבנקלו', כי מי יודע, אולי זה יעזור לי יום אחד. כל עצה תעזור במצב הזה. 

"איפה היית?" שאל אדם, הילד שהכרתי לפני כמה דקות בודדות וכבר ידעתי שאני מקווה שזאת תהיה הפעם האחרונה שאשב לידו אי פעם.

"סתם, כאן," אמרתי בחוסר סבלנות. ניסיתי למעט במילים כדי לא לתת לו סיבה להמשיך לדבר ולדבר ולדבר שוב. 

"גרמת למישהי לצרוח, הא?" אמר בזחיחות. "אח שלי אמר ש-"

"מה זה רייבנקלו?" שאלתי בפתאומיות, קוטע את מילותיו. הוא האדים. 

"מה זאת אומרת, מה זה רייבנקלו?" הוא שאל, "ההורים שלך לא לימדו אותך אף פעם?"

"האמת שההורים שלי לא קוסמים וכל זה," משכתי בכפתיי במבוכה. "יש בעיה עם זה?""

"מה אתה עושה בבית ספר הזה אם אתה לא קוסם?" התעצבן אדם. "ידעתי. ידעתי שאני אדפק עם כל הבוצדמים האלה. אתה לא באמת קוסם! ההורים שלך לא קוסמים! תלך לטבוע בים, למה לזהם את הבית ספר שלנו בכל האנשים שדמבלדור מצא ברחוב?"

דבריו טיפה פגעו בי.

"אני- כן קוסם-"

לא הספקתי להשלים את המשפט ואדם לקח את מזוודותיו ויצא מהקרון. הייתי מעט מבולבל מדבריו. מה הבעיה בזה שההורים שלי לא קוסמים? זה משהו חריג או לא בסדר? הפרופסור ההוא הסביר לי שזה דבר די נפוץ, שמישהו עם הורים שאינם קוסמים מגלה שהוא התברך ביכולות קסומות.

אחרי כמה דקות של ערעורים בנושא, הרגשתי צורך ללכת לשירותים אז צילמתי במוחי את מראה הקרון כדי שאמצא אותו אחר כך. חיפשתי את השירותים במסדרונות הרכבת. 

"אתה שנה א'?" פנה אליי ילד כחול-עיניים שהסתובב במסדרון הרכבת.

"כן, ואתה?"

"גם אני. קוראים לי ארי."

"אני אית'ן," אמרתי ונתנו 'כיף' אחד לשני.

"לאיזה בית אתה הולך?" ארי שאל.

"מה זאת אומרת?" שאלתי במהירות, מנסה לקצר את השיחה כדי לקיים את מטרתי ולהגיע לנוחיות. 

"אתה יודע," הוא אמר. "גריפינדור, סליתרין, הפלפאף ורייבנקלו."

"האחרון," אמרתי ורצתי לשירותים.

טוב אז זה היה הפרק הראשון! כרגע אנחנו בשלב של להכיר את הדמויות אבל זה יילך ויהיה מעניין יותר.

כל פרק יהיה נקודת מבט של בן ונקודת מבט של בת. פרקים יעלו בימי שני וחמישי. מקווה שתמשיכו לקרוא את הפאנפיק שלי (: 

		הפרק הבא