הבלאגן הכי מרגיע

נקודת מבט: גרייס

הרכבת עצרה במקומה ושמחתי משתי סיבות. אחת, הצלחתי לא להקיא במשך נסיעה שלמה. שתיים, הצלחתי לשרוד את הנסיעה הזאת מבלי לצרוח על אף אחד.

למשך כל הנסיעה ישבתי עם שתי בנות בשם מילי ולקסי. שתיהן גרות בשכונה שלי וגדלנו ביחד. היינו חברות, אבל אף פעם לא באמת היינו חברות. לא יכולתי לסבול דקה בחברתן. לכן כל כך שמחתי שהן רוצות להתמיין לגריפינדור ואני לרייבנקלו. תהיה לי אפשרות להכיר חברות חדשות. 

״תלמידי שנה ראשונה, לבוא אחריי!״ צעק תלמיד מחוצ׳קן, בעל אף גדול מהרגיל וגבוה בצורה חריגה. הלכתי אחריו ביחד עם עוד הרבה ילדים נלהבים, שכל אחד מהם יוכל למרר לי את החיים או לבלות איתי את שארייתם. לא ישעתי עליהם כלום, כולם היו לבושים באותה תלבושת אחידה ועטויים באותו פרצוף לחוץ.

שקועה בערעורים, כשהראש שלי בעננים והרגליים מוליכות אותי לתוך סירה - כמו שהמחוצ׳קן הורה - קלטתי ששטים איתי עוד כמה תלמידים, והחיים שלי בעצם מתחילים עכשיו. 

״היי,״ אמרתי. ״אני גרייס, מי אתם?״ 

״אני ארי!״ חייך אחד הילדים. הוא נראה עליז ונלהב מאוד וזה היה די מצחיק. 

״אני אוליביה,״ זרקה ילדה בעלת שיער שחור. ככל שכולם הציגו את עצמם קלטתי כמה כל אחד שונה ואיזו הרפתקאה מחכה לי כאן. הם התחילו לדבר על הבתים שהם רוצים להתמיין אליהם. רובם אמרו גריפינדור. תמיד נראתה לי משונה המשיכה הזאת לגריפינדור, כי בעיניי הבית הזה מלא במילים גדולות ובמעשים קטנים. 

ירדנו מהסירה אחרי שהיא עצרה על שפת האגם. התחלנו לצעוד ביחד כולם לכיוון הוגוורטס וליבי פעם בחוזקה. זה נהיה אמיתי יותר כל שנייה. הגענו להוגוורטס, טירה עצומה שמלאה בכל כך הרבה להעניק לי, אבל לא גדולה מדי כדי שלא אוכל לתת לה ממני. נכנסו לתוך סוג של מסדרון. כולם קפצצו במקומם מלחץ. ברגע שנכנסה גברת מבוגרת כולם השתתקו ונעמדו יפה, למרות שעדיין שמעתי כמה ילדים מקפיצים את הרגל בעצבנות. 

״זה הזמן שלכם ללמוד על עצמם, ללמוד על העולם, ללמוד על הכוחות שלכם.״ אמרה האישה המבוגרת שהנחתי שהיא מורה. ״אלה יהיו השנים המשמעותיות ביותר בחייכם והן לא יחזרו אליכם לעולם אז תצטרכו לנצל אותן טוב. אתם לפעמים תהיו הכי לבד ובתוך כל זה תמצאו את עצמכם. אני ושאר הפרופסורים תמיד נהיה כאן לסייע, אבל יש דברים שתצטרכו ללמוד על עצמיכם לבד ולכן אתם כאן. אני מאחלת לכם שנה טובה, משמעותית ומוצלחת.״ 

דבריה נגעו לי בלב מאוד. כולם מחאו כפיים מנימוס, חלק היו נלהבים כמוני אבל שמרו את זה בלב כדי שלא יצחקו עליהם. אני ידעתי שהגברת הזאת תוכל ללמד אותי כל כך הרבה והייתי צמאה לשמוע כל מה שיש לה לומר לי. 

״לא יודעת אילו אגדות סיפרו לכם אחיכם הגדולים,״ היא גיחכה. ״אבל טקס המיון הוא נורא פשוט. אתם חובשים את מצנפת המיון והיא תתקשר איתכם דרך המחשבות ותמיין אתכם לבתים המתאימים לכם ביותר.״ 

נקודת מבט: מייסון

״והבננה פשוט נפ... שיט!״ צעקתי. מצאתי את עצמי בתוך המים, כולי רטוב, ברכיי כואבות מהנפילה. חבריי התפקעו מצחוק. ״זה לא מצחיק!״ 

״זה מאוד מצחיק,״ הם צחקו. 

״שמישהו יעזור לי לצאת מהמים!״ התעצבנתי ולשמע ההתעלמות המוחלטת שלהם וההתרכזות שלהם בלצחוק כמו בהמות, קמתי בעצמי ועליתי לתוך הסירה. 

״אני בטוח שיקבלו אותך לגריפינדור,״ אמר קיידן, החבר הכי טוב שלי. ״בתור דג המחמד שלהם!״ 

קיידן הוא חבר טוב, בחיים אף אחד לא הצחיק אותי כמו שהוא מצחיק אותי, אבל לפעמים הוא הגזים. אני, הוא, דניאל, הוגו וטראוויס הכרנו לפני ארבע שנים, בנבחרת הקווידיץ׳ לצעירים בעיירה שלנו. יש כמובן עוד חברים בקבוצה, אבל אנחנו היחידים שבאמת אכפת לנו מקווידיץ׳. כולם היו כמו האחים שלי, אבל קיידן היה כמו התאום שלי.

״יקבלו אותך לגריפינדור בתור החולצה נבחרת האדומה שלהם אחרי שתסמיק כל פעם שאתה-יודע-מי תעבור. לעגתי עליו בחזרה, כי אני אף פעם לא נשאר חייב.

״אוווו,״ חיממו מהצד כולם. 

הסירה עצרה. 

״תרדו מהסירות!״ קרא מישהו שנראה כמה שנים מעלינו. ״ואתה! היית חייב להירטב? חשבתי ששנה אחת ראשונה אף אחד לא יירטב!״ הוא ייבש אותי בקסם. ברגע שהוא הסתובב אני והחברים שלי התפקענו מצחוק. 

יצאנו מהסירות והלכנו לכיוון הטירה הענקית שנראית הוגוורטס. לא עיכלתי את הגודל שלה במהלך ההליכה כי בילינו את כולה בהרצת בדיחות מיניות, אבל ככל שהתקרבנו גיליתי שהטירה הזאת גדולה יותר מכל מבנה שאי פעם ביקרתי או חלמתי לבקר. 

״הליכה מחדר האוכל לחדר שינה תימשך שבוע וחצי,״ התבדחתי. 

״יהיה שיעור אחד כל יום כי לא נספיק להגיע תוך פחות משלוש שעות בין כיתות,״ צחק דניאל. 

נכנסו לתוך הטירה, אל מן מסדרון כזה. כולם צחקו עם חברים שלהם, חוץ מאלה שלא הכירו אף אחד והם סתם עמדו בשקט. זקנה שנראתה בת 200 נכנסה למסדרון ועלתה על במה כלשהי וכולם השתתקו. היא נאמה שעה על דברים קיטשיים שאף אחד לא באמת התעניין בהם והתאפקתי מאוד להישאר עם פרצוף רציני. כשהיא סיימה לדבר מחאנו כפיים כדי לגרום לה להרגיש טוב עם עצמה וכדי שתתן לנו ציונים טובים ופרוטקציות בהמשך. 

היא ירדה מהבמה ופתחה את הדלת בקצה המסדרון ונכנסי לאולם ענקי. היו ארבעה שולחנות גדולים, הסקתי שהם של גריפינדור, סליתרין, הפלפאף ורייבנקלו. 

״תיזהר לא להגיע לסליתרין,״ צחק הוגו, ״הם לא נראים כל כך ידידותיים.״ 

הוא צדק, הם נראו מאוד מתנשאים, הם הסתכלו עלינו כאילו הם מעדיפים שכמה שפחות יצטרפו לבית שלהם. כאילו שמישהו בכלל רוצה. 

הזקנה התחילה להקריא שמות של אנשים שעולים לבמה ומתמיינים לבתים. תכננתי מה אעשה כדי להצחיק את כולם. 

כמו שכולנו שמנו לב, גרייס ומייסון הם שמיים וארץ אחד מהשני. הראתי את הנקודות מבט של שניהם לאותה סיטואציה כדי שתבינו את ההבדלים ביניהם. מה שכן, גרייס די דומה לרובי אותה הצגנו בפרק הקודם וזה משהו שיהיה די חשוב בהמשך. הצגנו 4 דמויות בינתיים ונשארנו עוד 2, שהוזכרו בפרק הקודם אבל נקבל את נקודת המבט שלהם בפרק הבא. לאן אתם חושבים שכל אחד ימוין? למי הכי הצלחתם להתחבר? 

הפרק הקודם		הפרק הבא