האיש במסיכת הנוצות הכחולה

החיים העליזים בבית הקטן שבמכתש גודריק דעכו לאיטם, ונדמה שלראשונה רגש חדש סוגר עליהם.
המתח נראה יותר ויותר בפניהם העייפות שלא כשורה של הקונדסאים. וולדמורט סבב אותם מאז לידתו המשמחת של הארי, וכבר לא היה אפשר לסמוך על כל שכן.

אבל המשפחה התעקשה לשמור על העליזות הרגילה.

ג'יימס ולילי ניסו להעמיד פנים שהכל בסדר, על אף האיום המתמיד. הם המשיכו להעלות על חבריהם את החיוך, שהלך ונשר מפניהם.

אבל המתח נכנס לכל פינה של ספק בליבם.

רגלו של ג'יימס נחה על תחתית העגלה הריקה ונדנדה אותה בחוסר תשומת לב, בעוד הוא עצמו מנסה לאכול ולהקשיב ללילי בו זמנית.

הרעש היחיד שנשמע החדר, מלבד קול דיבורה העליז של לילי, היה נקישות הסכו"ם וצלילי הכוסות על השולחן.

"זה היה מצחיק! אתם אמורים לצחוק!" התעצבנה לילי לפתע.

"מה?" מלמל סיריוס, שהיה עסוק בלבהות.

"טוב, אל תאשימי, שמעתי את זה כבר 20 פעמים," הצטדק ג'יימס.

"מא," הודיע הארי בן שמונת החודשים ששכב על שמיכה על הרצפה. "מאאא."

לילי מיהרה לפנות אליו, עוזבת את העניין.

סיריוס חזר להסתכל ברמוס. רמוס נראה עייף מהרגיל, אבל הוא תמיד נראה ככה. ידו הפכה את הסכין הכסופה שוב ושוב בצלחתו. הוא נראה מוטרד.

מה וולדמורט ביקש ממנו לעשות הפעם?

סיריוס היה מודע היטב  לכך שרמוס עובד בשביל וולדמורט.

לא משנה כמה ג'יימס ולילי ניסו להכחיש את זה, היה מרגל. והוא לא היה אחד מהשכנים והמכרים שלהם.
הוא היה אחד מהם.

וכמובן, סיריוס ידע יופי שזה לא הוא. ולא ג'יימס, או לילי, כי הם לא ירגלו נגד עצמם.

סיריוס לא אהב את זה. מובן שלא.

אבל רמוס פשוט היה המרגל.

לא היתה שום אפשרות אחרת.

פשוט… לא היתה.

ועדיין, סיריוס מצא את עצמו מחפש הוכחות.

רמוס מעולם לא נראה מרגל. אבל כבר בסוף שנתם הראשונה, כשגילו את סודו, הוא הבין שרמוס הוא שקרן מעולה. הוא הסתיר מהקונדסאים את טבעו לראשונה לפני עשר שנים, ושוב עכשיו.

כל דבר שעשה נדמה פתאום חשוד; חוסר התיאבון שלו, העיגולים השחורים מתחת לעיניו, האופן שבו הסתכל בשעון, או בסיריוס.

מוזר עד כמה דומות היו המחשבות בראשו של רמוס על סיריוס, שרק הסתתרו מאחורי שכבה עבה של עייפות, והחשש מהתסריט החוזר של ראיונות עבודה.

הארי פרץ בבכי.

הפרק הקודם		הפרק הבא