אני קוסמת?

״אני קוסמת? אני, קוסמת? אני קוסמת?״ איליין חזרה על המילים שוב ושוב, כאילו התשובה מסתתרת בתוכן, ואם היא רק תגיד אותן מספיק פעמים היא תגלה אותה. ״אני קוסמת? אני, קוסמת?״ היא מלמלה. ״לא יכול להיות. אני, קוסמת?״ זה לא הגיוני. הרי קוסמים הם זן אחר לחלוטין, והרי היא אלפית, אז איך יכול להיות שהיא גם קוסמת? היא לא רוצה להיות קוסמת. היא רוצה להיות אלפית. והיא לא יכולה להיות גם וגם, אז אחד הוא בטוח טעות. אחד הוא בטוח לא נכון. נכון? ״מה הם בכלל קוסמים?״ היא שאלה בקול רם. ״קוסמים הם סתם אפסים עם שרביט. אני לא קוסמת. אני לא יכולה להיות קוסמת. הרי כבר ביתאתי יכולת, ולקוסמים אין יכולות.״ לפחות לפי מה שהיא יודעת, הוסיפה בלב. כל כך הרבה שאלות, ועם אפס תשובות. מה היא תעשה? היא קוסמת, או אלפית? היא צריכה ללכת, או להשאר? היא לא רצתה ללכת. היא רצתה להשאר כאן, עם אמא שלה. ושום הוגוורטס שמוגוורט לא יקלקל את זה. היא החליטה. היא נשארת, והיא לא תספר לאף אחד על המכתב. כולם רק ינסו לשכנע אותה ללכת. היא זורקת את המכתב לפח, ושוכחת מזה. היא לא קוסמת, היא לא צריכה לעזוב, והיא בטח ובטח לא הולכת לחשוב על זה עכשיו. לא עכשיו, כשאמא שלה זקוקה לה. לא עכשיו, כשהכל השתבש. לא עכשיו, כשהנסתרים חטפו את אחותה.

		הפרק הבא