ויהי בימי שפוט הפלישתים

"מה תעשי כעת? הלא הוא שולט בארץ. הוא יורה לחיילים להביא אותך."

"איני יודעת." אמרה והביטה באימה. תמיד היו לה עצות חכמות.

היא כחכה בגרונה."לכי וברכת אלוקי עבר תנחך בדרכך."

שרה הביטה באיש הזר הזה, והינהנה. "נצא בשחרית."

"נמכרתי לעבד," ענה אדם,  "על כן חייב אני לחזור לאשקלון. אבוא איתך. בהנץ החמה. יש לי שני חמורים."

"כי טוב. אלך לי להתנקות לקראת מחר."

"באיזו עיר אנוכי עומד?"

"בית לחם." אמרה וקמה.

"היאך נשכח זאת ממני? עיר מגוריי, כלילת היופי, נוף יופי משוש כל הארץ" וירד על ברכיו, וישים כפיו על ראשו ויזעק זעקה גדולה ומרה.

"מה אומר ומה אגיד." נאנחה. "איש של חסד אדוני, היתנחם בזו?"

"רק אבקש מעט לחם כזית ולגימה."

"ודאי" מיהרה לומר והביאה לו את מבוקשו.

"תודה לך."

"מה שאדוני מבקש."

"אין לי מילים בפי להודות לך, גבירתי הנעלה."

"אני מודה לך. ועכשיו, ברשותך, אלך להתרחץ. בתיאבון ולשובע." אמרה והלכה.

"ואנוכי,"אמר,"אטייל לי בעיר הנאווה הזו."

לאחר כשעה קלה חזרה לביתה הקט וראתה את אימה שעונה על המחצלת לאחורה, ישנה. ותכסה.

קפצתי על החמור ."אם תזדקקי לי, הרימי בקולך." מבטו התחדד. "תיזהרי. אני לא אופתע אם חיילי המלך כבר הגיעו לפה."

הפרק הקודם		הפרק הבא