ויהי בימי שפוט הפלישתים

"תודה, אישי היקר." ענתה.

"תשמרי על עצמך" אמר ודהר משם.

שרה הסתובבה לביתה, ואימה חיכתה לה שם.

"השלום לך?" שאלה.

"אכן."

"מה נעשה..." עצמה את עיניה. דמעה זלגה.

"הכל יהיה בסדר, אימי." שרה ליטפה את פני אימה ברוך.

אדם הגיע בדהרה. "חייבים להימלט. ולא בדרך הצלך."

"וכי למה השינוי? עוד לא ארזתי חפצי!"

"חיילי המלך הגיעו. עוד שעה קלה הם ימצאו אותנו. וזה אומר דבר אחד: מוות!" הוא השתהה קצת. "אני ממליץ לך להתחמש."וטפח על נדנו.

"ברשותי אין נשק." אמרה והתחילה לארוז חפצי. "מה אעשה?"

"לי יש כמה."

"התסכים להשאיל לי?"

"אכן. אך מה עם אימך?"

"אוי לי!" אמרה בכאב. "נפרח מזכרוני! מה יהיה עליה?"

"אינני יודע. מסוכן מדי להשאיר אותה פה, אך גם מסוכן להביא אותה, כי אני לא חוזר לאשקלון."

"אכן." היא הביטה בחמלה על אימה שישנה. "איני יכולה להשאירנה פה, הסכנה צפויה לה והיא זקוקה לעזרה."

"אני מתכוון ללכת לשילה. בטוחני שעלי יסעד לנו בעצתו, גם במה נעשה באימך ובמה נעשה עם המלך. אך לא יערבני ליבי להשאיר ישישה עד לבוא רוצחיה."

"למה מתכוון אתה שאעשה?"

"אינני יודע. כי אני מתכוון ללכת ברשת של מנרות סבוכות המגיעות לשילה. חמור ברשותי להעניק לה - אין, והיא לא תוכל ללכת ברגל את עשרות הפרסאות."

היא לא ענתה.

"מצוות הזהירות היא להשאירה כאן."

"ואם חיילי המלך יבואו לקחתנה?"

"חוס ורחם! אמרתי שזאת מצוות הזהירות, ואנוכי, לא מטיף זהירות. אני ארכיבה על חמורי."

"נותנת לך אנוכי את הסכמתי."

הם עלו על חמורו של אדם, ובשולי הדרך למערה, ראו פרש עטוי ברדס.

הפרק הקודם		הפרק הבא