הבן המאומץ של בלטריקס

הבן המאומץ של בלטריקס

חלק א'- זיכרונות של אחרים

"פאנפיק זה מבוסס על סדרת הארי פוטר והוא קניינה הרוחני של ג'יי קי רולינג, אינני מתכוון לנצלו למטרות רווח"

זיכרון ראשון:

החדר היה אפלולי מעט, הוא היה כמעט ריק, חוץ מכמה רהיטים ושתי כורסאות ענק, בכורסא אחת ישב איש קרח עם פנים נחשיות מעט, בכורסא השנייה ישבה אישה עם רעמת שיער בלונדיני מתולתל שהיא הצמידה לראש.

אני לא ראיתי את זה בעצמי, אבל אמא שלי סיפרה לי על אותו היום לא פעם, היום שבו אדוני הבטיח לתת לה לגדל אותי.

הרשה לי לחזור צעד אחד אחורה, אני הוא הארי לסטריינג', הוריי האמיתיים היו בוגדים מרושעים שהתנגדו לאדוני וניסו להרוג אותו, יש לי מזל גדול שאדוני הרג אותם והציל אותי מהם, הוא מסר אותי לאמי הטובה- בלטריקס לסטריינג', אשר טיפלה בי וגידלה אותי כאילו הייתי בנה האמיתי, היא הכינה אותי ליום שבו אדוני ייקרא לי לשרת אותו, להחזיר לו את החוב על כך שהוא נתן לי את חיי, ואני מוכן כעת להיענות לקריאתו.

את היומן הזה אני כותב בהתרגשות, זאת המשימה הראשונה שאדוני נתן לי, לרשום את כל הזיכרונות שלי שאני חושב שהם חשובים, ולכן אני פיניתי לי שבוע שלם לעבור על זיכרונותיי ולמיין אותם.

הזיכרון הראשון שאני חושב שצריך לכתוב ביומן הוא לא שלי, אלא של אמי, היא סיפרה לי אותו יותר מפעם אחת כפי שכבר כתבתי, אבל הוא צריך להיכתב בתחילה, כי הוא זה שהוביל לחיים הראויים כמשרתו של אדוני.

אז כדאי שאני אתחיל את הזיכרון מההתחלה- החדר היה אפלולי מעט, הוא היה כמעט ריק, חוץ מכמה רהיטים ושתי כורסאות ענק, בכורסא אחת ישב איש קרח עם פנים נחשיות מעט, בכורסא השנייה ישבה אישה עם רעמת שיער בלונדיני מתולתל שהיא הצמידה לראש.

האיש הוא אדוני, ואני מתאר אותו כמעט נחשי, כי כך הוא נראה כיום, אמי טוענת שבעבר הוא היה יפה תואר, אך אני לא מצליח לתאר אותו לעצמי כך, ולכן כשאני מדמיין את אותו אירוע אני תמיד מדמיין את אדוני כנחשי מעט, באותם הימים הוא היה לא יותר מאשר מנהיג מחתרת ששאף להפוך את העולם לנכון יותר, אך חלפו מאז שנים רבות, וכעת הוא כבר זכה לכבוד הראוי לו והוא שר הקסמים .

האישה היא מי שתהייה אמי כמה שבועות אחרי אותו אירוע, בלטריקס לסטרינג', אותה אני דווקא כן מסוגל לתאר כפי שהיא מספרת, כי היא הראתה לי תמונות שלה כצעירה, באותם הימים אבי היה עדיין חי, זה היה לפני שמחתרת עוף החול הרגו אותו.

את המילים שאמי סיפרה לי שהם אמרו אז אני לא זוכר במדויק, אך אני אשתדל לכתוב את רוח הדברים כפי שהיא הייתה.

"מה אתה מתכנן לעשות עם הילד?" שאלה אמי את אדוני.

כשהיא אומרת 'הילד' היא מתכוונת אליי, כמובן, באותו הזמן אני עדיין לא גדלתי אצלה, ולכן היא לא ידעה שקוראים לי הארי, זאת הסיבה שהיא כל הזמן מתייחסת אלי בתור 'הילד'.

"להרוג אותו, כמובן. הנבואה הייתה ברורה, יש לו כוח שאני לא יכול להבין, ולכן צריך להרוג אותו לפני שהוא ינצל את כוחו כנגדי" השיב לה אדוני בקור רוח.

האמת היא שאני דווקא מסכים עם אדוני לגבי זה, אי אפשר להפגין רחמים כלפי האויבים שלנו, כי הם רוצים רק אנרכיה ובלגן, צריך להתייחס אליהם ביד קשה ולהיפטר מהם כמו שנפטרים מבוצדמים- כמה שהם סובלים מיותר כאב, יותר טוב.

זה היה אמור להיות הסוף שלי, אבל למרבה מזלי אמי חלקה על דעתו של אדוני: "אתה באמת לא רוצה לדעת מה הכוח הזה, אדוני?"

אכן, אדוני הוא גם אדונה של אמי, הוא האדון של כולנו, ואין אחד מאתנו שקורא לו בשמו, אלא כאשר אנו פונים אליו בשיחה אנו מכנים אותו 'אדוני' וכאשר אנו מדברים עליו עם מישהו אחר אנו קוראים לו 'אדון האופל', כי אדוני כל כך חזק שגם אופל נכנע לו.

"ברור שהייתי רוצה, בלטריקס, אבל זה בלתי אפשרי, יש לו כוח שאני לא יכול להבין, הנבואה אומרת את זה בפירוש." השיב לה אדוני, ובכך התייחס בפעם השנייה אל נבואת המוות.

נבואת המוות זו נבואה שניבאה עליי ועל אדוני, היא נובאה עוד לפני שנולדתי בכלל והיא אמרה דבר מפורש אחד- שיהיה לי כוח שאדוני לא יוכל להבין, זאת הסיבה שאני עובר עכשיו על כל הזיכרונות שלי, כדי לנסות להבין מהו אותו הכוח, כי אמנם אדוני לא יכול להבין אותו, אך הוא יודע שאני אוכל להבין זאת, ואז אוכל להסביר את זה בקווים כלליים לאדוני, אבל סטיתי עכשיו מהנושא, אני צריך להמשיך לתעד את הזיכרון.

"הנבואה אומרת שאתה לא תוכל להבין את הכוח," אמי מספרת שהיא חייכה באותו הרגע. "אבל זה לא אומר שאתה לא תוכל לנצל אותו!"

"למה כוונתך, בלטריקס?" אדוני רכן קדימה בעניין, כך אמי מספרת, למרות שאני לא יכול לדמיין גם את זה, כי מעולם לא ראיתי את אדוני מפגין עניין במשהו, לא כאשר תמונתו פורסמה בעיתונים, ולא באותן פעמים ספורות שפגשתי את אדוני פנים אל פנים.

"מה אם במקום להרוג את הילד, אתה תיתן אותו לאחד מאוכלי המוות הנאמנים לך שיגדל אותו נאמן לך?" לא הרבה יודעים זאת, אך באותם ימים אמי הייתה היועצת הבכירה של אדוני, רק אחרי מותו של אבי היא ירדה ממעלתה והפסיקה לייעץ לאדוני.

באותם הימים אדוני עדיין היה מנהיג של מחתרת, כפי שכבר כתבתי למעלה, למחתרת שלו קראו 'אוכלי המוות', אמי הייתה אוכלת המוות הנאמנת ביותר, ולכן זה לא פלא שאדוני אמר "רעיון מעולה. את ורודלופוס תגדלו את הילד ותלמדו אותו להיות צייתן ונאמן. אם הילד יעשה לנו בעיות אי פעם, אתם תהיו אלו שייענשו על כך."

אכן, אדוני התנהג בחוכמה כאשר הוא החליט זאת, כי אם היה מישהו שהיה יכול להנחיל לי את האמת המוחלטת, הרי שזו אמי, ואם הייתי מפריע לאדוני, הרי שזה אומר שהיא נכשלה במשימתה, ולכן דינה היה ברור- מוות, העונש שמגיע לכל מי שנכשל במילוי המשימה שאדוני נתן לו.

"בסדר גמור." אמי הסכימה לגדל אותי, למרות שהיא התכוונה שאני יימסר לגידול לאחד מאוכלי המוות האחרים, היות שהיה מדובר בעזרה לאדוני, היא הייתה מוכנה לעשות כל מה שהוא ידרוש ממנה, אפילו לגדל ילד של בוגדים מלוכלכים וללמד אותו את האמת הגדולה.

זהו בעצם סופו של הזיכרון הזה, שכפי שכבר כתבתי, זהו זיכרון של אדם אחר, של אמא שלי הפעם, אך הוא חשוב למשימה שלי כי הוא עוסק בפירוש של נבואת המוות, וגם כיוון שהוא מהווה הקדמה לזיכרון הבא שהחלטתי לכתוב.

מה שכן, שמתי לב שאני חוזר על מה שכתבתי כמה פעמים, אני בהחלט צריך לטפל בזה, מספיק לכתוב פעם אחת כל דבר וזהו, או שאולי זה קשור לכוח המיוחד שלי? אני צריך לבדוק את זה.

זיכרון שני:

זה היה לילה חשוך, גדר שיחים עבותה הקיפה בית קטן מואר, אי קטן של אור בתוך האפלה, קרני האור שבקעו מהבית התנוצצו על שער ברזל קטן שהיה מוחבא בתוך גדר השיחים, על השער היו מעוצבות המילים 'בית משפחת פוטר', בין הגדר לבית היו ערוגות פרחים מסודרות, היה קשה לזהות את הפרחים בגלל החושך, אך היה ניתן לראות שכל ערוגה מכילה סוג אחר של פרחים, שביל מרוצף חצה את הערוגות והוביל מהשער אל הבית, על השביל צעדה דמות אפלה.

גם הזיכרון הזה הוא אינו זיכרון שלי, והפעם זה גם לא זיכרון שסופר לי, הזיכרון הזה שייך לאדוני, הוא היה היחיד שחווה אותו, ולא ממנו שמעתי את הזיכרון, אך אני מרגיש שחשוב שאני אביא את הזיכרון הזה, כי הוא מתאר חלק חשוב מחיי- היום שבו אדוני הציל אותי מהוריי האמתיים הנוראים ומסר אותי לאמי ולאבי שיגדלו אותי ויטפלו בי.

אינני יודע איך הזיכרון הזה נודע לאמי, אבל אני שמעתי אותו ממנה, היא לא התכוונה שאני אשמע, היא סיפרה זאת לאבי בשעה מאוחרת כשהם ישבו בסלון ואני הייתי אמור להיות ישן, זה היה כשהייתי בן שש, ואני, בגלל סיבה פעוטה לא ישנתי באותו הרגע, אלא עמדתי וצותתי לאבי ואמי בשיחתם, זו הייתה הפעם היחידה שבה שמעתי את הזיכרון הזה, אבל הוא נטבע בי עמוק, כך שלא הייתי צריך לשמוע אותו שוב כדי לזכור אותו, ומאז אותה הפעם אני זוכר אותו מילה במילה כפי שאמי סיפרה אותו לאבי, כך שכל מילה בזיכרון הזה היא מדויקת, כי אני רק כותב את מה שאמי אמרה.

האמת, מה שכתבתי קודם אינו מדויק, כי את התיאור של המקום אמי לא תיארה לאבי, אני מוסיף אותו מדמיוני על פי מה שראיתי כאשר ביקרתי באנדרטה לזכר הטיפשות הגדולה של מחתרת עוף החול, האנדרטה מוצבת איפה שפעם עמד הבית של הפוטרים, וכל מה שמסביבה נשאר ללא טיפול מאז שאדוני טיפל באותם בוגדים מטונפים, אמנם הערוגות כבר אינן מסודרות, אלא גדלות פרא, אבל הצורה הכללית נשארה ואותה תיארתי.

אני סוטה יותר מדי מהנושא, אז כדאי שאני אתחיל מחדש את הזיכרון הזה- זה היה לילה חשוך, גדר שיחים עבותה הקיפה בית קטן מואר, אי קטן של אור בתוך האפלה, קרני האור שבקעו מהבית התנוצצו על שער ברזל קטן שהיה מוחבא בתוך גדר השיחים, על השער היו מעוצבות המילים 'בית משפחת פוטר', בין הגדר לבית היו ערוגות פרחים מסודרות, היה קשה לזהות את הפרחים בגלל החושך, אך היה ניתן לראות שכל ערוגה מכילה סוג אחר של פרחים, שביל מרוצף חצה את הערוגות והוביל מהשער אל הבית, על השביל צעדה דמות אפלה.

בבית גרו שלושה אנשים- לילי וג'יימס פוטר עם בנם בן השנה, הארי, שזה אני, באותם הימים קראו לי הארי פוטר, למרבה המזל נפטרתי מהשם המתועב הזה מזמן, לא רציתי ששמי יקושר בדרך כלשהי אל בוגד דם כמו הג'יימס הזה, שהתחתן עם בוצדמית, מספיק שאני צריך לסבול את העובדה שאני צאצא שלהם, אני לא צריך לסבול עוד קשרים אליהם.

הדמות האפלה הייתה אדוני, הוא לבש גלימה וכיסה את ראשו בברדס, כי הוא הגיע לטפל בוגד הדם והבוצדמית, ובאותם ימים הוא היה רק מנהיג מחתרת, הוא פסע בשקט על השביל לכיוון הבית, גלימתו נשרכת על השביל מאחוריו, כשהוא הגיע אל הדלת הוא פתח אותה בעזרת שרביטו ונכנס פנימה.

בסלון של אותו הבית ישבו בוגד הדם והבוצדמית, לא מוכנים לקרב, הם לא החזיקו את השרביטים עליהם, אני הייתי בעריסה בחדר האחורי, הם היו טיפשים, הם חשבו שהם בטוחים בעזרת לחש כלשהו, זו הייתה הטעות שלהם, אף אחד אינו מוגן מפני אדוני, הצדק של אדוני מגיע לכל מקום, אף אחד לא מסוגל לחמוק ממנו.

אדוני חמק פנימה לתוך הבית, שום קושי לא עמד בפניו, שום מלכודת לא הופעלה, כי שניהם היו מספיק טיפשים כדי לא לפחוד מאדוני, וזה מה שהוביל למותם, אף אחד לא מזלזל באדוני ונשאר בחיים, הוא עלה בשקט במדרגות, רק רשרוש הגלימה שלו נשמע, וגם הוא לא היה מספיק חזק כדי לספק אזהרה לבוגד הדם והבוצדמית המטונפים ההם.

כשאדוני נכנס לסלון הוא כמעט גרם להם להתקף, בוגד הדם נעמד וצעק "לילי, לכי אל הארי, אני אעכב אותו.", הבוצדמית קמה ורצה לחדר האחורי, שם אני הייתי, זה רק הוכיח את טיפשותם וטמטומם, בוגד הדם אפילו לא החזיק בשרביטו, הוא עיכב את אדוני רק בגלל שההכרזה שלו גרמה לאדוני לעצור ולצחוק, כמה שניות אחר כך אדוני טיפל בו, קרן אור ירוקה נורתה משרביטו של אדוני ונפטרה מבוגד הדם לתמיד.

אחרי זה אדוני נכנס אל החדר האחורי, שם עמדה הבוצדמית והגנה בגופה עליי בעודה מייללת "בבקשה לא את הארי! בבקשה לא את הארי!", אכן, היא הייתה יותר גרועה מטיפשה, היא הייתה אחת שהאמינה שדמעות יועילו במשהו, זה דבר הרסני, אף אדם אמיתי לא בוכה בחיים, היא הייתה פחות מאדם, היא הייתה לא יותר מאשר חיה בזויה.

"זוזי הצידה, ילדה טיפשה!" אמר אדוני, הוא לא רצה להרוג אותה, כי סוורוס סנייפ, שבאותם ימים אדוני חשב שהוא עדיין נאמן לו, ביקש אותה לעצמו, אני באמת לא מבין מה הוא מצא בחיה הבזויה הזו, הבגידה של סנייפ מראה שאי אפשר לסמוך על אנשים שמעוניינים בבוצדמים, אבל אדוני לא ידע זאת באותו הזמן, ולכן הוא הציע לחיה הבזויה הזאת הזדמנות להציל את עצמה.

"בבקשה לא את הארי! קח אותי במקומו!" החיה הבזויה הזאת הייתה מספיק טיפשה כדי לא לקבל את הצעתו של אדוני, היא כנראה חשבה שהדמעות שלה ישנו את דעתו, אבל היא לא ידעה עם מי היא מדברת, כי אדוני התעלה על רגשותיו זמן רב לפני כן, ולכן הוא הניף את שרביטו בנחת וטיפל בחיה הבזויה באותה הדרך בה הוא טיפל בבוגד הדם- בקרן ירוקה בוהקת ישר אל ליבה.

כך שני הוריי האמתיים מתו, כאשר הקללה ההורגת פגעה להם ישר בלב.

המוות הזה לא הגיע להם.

הם היו בוגד דם ובוצדמית, המוות שלהם היה צריך להיות מלא בייסורים, כמה שיותר ייסורים יותר טוב, לא היה מגיע להם כזה מוות מהיר ופשוט, הם היו צריכים לסבול לפני מותם, אבל זה לא שייך לזיכרון, ולכן כדאי שאתמקד חזרה בזיכרון.

עד כאן הזיכרון הזה מבוסס על מה ששמעתי כאשר אמי סיפרה אותו לאבי, את החלק הבא שמעתי כבר אז, אבל גם שמעתי אותו פעם נוספת, זה היה כאשר אדוני נתן לי את המשימה הזאת, לתעד את זיכרונותיי, הוא הסביר לי אז על נבואת המוות, והוא גם סיפר לי את החלק הבא של הזיכרון הזה, בתור הוכחה לכך שבאמת יש לי כוח שהוא לא מסוגל להבין.

אדוני סילק את הגופה של הבוצדמית מהעריסה שלי, וכך הוא ראה אותי לראשונה, תינוק שמנמן שמזכיר מעט במראהו את בוגד הדם, אך עיניו זהות לחלוטין לעיניים של הבוצדמית, שכבתי שם וחייכתי אליו, כי באותו הזמן עוד לא הבנתי את זה שדברים כאלו לא נועדו לנעלים שבבני האדם, כמו אוכלי המוות.

כאשר אדוני ניסה להרים אותי לראשונה, אצבעו נגעה בעורי בטעות, את הצרחה שלו היה אפשר לשמוע למרחק אדיר, קצה אצבעו שנגע בעורי החל להפוך לאפר, וזה כאב יותר מכל דבר אחר, כך אדוני תיאר את זה, הוא לא הצליח להבין איך זה קרה, וזה היווה לו הוכחה לכך שבאמת יש לי כוח שהוא לא מסוגל להבין, ולכן היא עטף אותי בשמיכה והתעתק.

אדוני הופיע ליד האחוזה של משפחת לסטריינג', אני איכשהו נרדמתי בשמיכה וכך פספסתי את הפעם הראשונה שבה יכולתי לראות את האחוזה שבה אני עמדתי לבלות את שנותיי הבאות, אני גם פספסתי את הפעם הראשונה שבה אמי הביטה בי, כאשר אדוני מסר אותי לידיה והראה לה את ההוכחה לכך שיש לי את הכוח שהנבואה אמרה- קצה אצבעו.

הדבר הראשון שאמי עשתה כאשר נמסרתי לידיה היה לבדוק שיש לי דופק, כיוון שאדוני לא היה מומחה בטיפול בתינוקות, והוא עטף אותי לגמרי בשמיכה כך שכמעט ולא היה לי חמצן, וכיוון שישנתי זה היה נראה כאילו אני מת, אבל כאשר אמי בדקה את הדופק שלי היא גילתה שאני עדיין חי, ועוד דבר שהיא גילתה זה שהכוח שלי לא השפיע עליה, לה לא קרה כלום כאשר היא נגעה בי.

זיכרון שלישי:

גנים נרחבים הקיפו את האחוזה המבודדת, זה היה ליל מולד ירח, ולכן כל האחוזה טבלה בצללים, דמות עטויה בצללים התגנבה בחשאי לכיוון האחוזה, הסימן היחיד לכך שהדמות הזו נמצאת בגנים היה התזוזה של הצללים שנמשכו אל הדמות בגלל הלחש שבו היא השתמשה כדי להסתיר את עצמה, לחש שארג את הצללים שבסביבה לגלימה.

עוד פעם מדובר בזיכרון שאינו שלי, אך הפעם אני חוויתי אותו בעצמי, כיוון שהזיכרון הזה נשמר בתוך בקבוקון קטן בחדר השינה שלי, וכל פעם שרציתי לראות אותו יכולתי להשתמש בהגיגית של הוריי כדי להיכנס אליו, אני ראיתי את הזיכרון הזה עשרות פעמים, בניסיון להבין מה דחף את בעליו לעשות זאת, אך אני מקדים את המאוחר שוב, כדאי שנחזור כמה צעדים לאחור.

הזיכרון הזה מתרחש כשנה אחרי שנמסרתי לאימוץ לאמי, וכדי להבין אותו צריך לדעת מה קרה במהלך אותה שנה מבחינתי ומבחינת אוכלי המוות, כפי שכונתה המחתרת של אדוני באותם הימים, אז אני אתמצת כאן במהירות את חמשת הדברים שקרו באותה השנה:

אחת- אני גדלתי בשנה.

שתיים- מאותו הרגע שבו התברר שהכוח שלי לא פוגע באמי, אדוני החל לערוך עליי ניסויים בניסיון להבין למה הכוח שלי פגע בו ולא באמי, הוא ניסה את האפשרות שהכוח פועל רק על זכרים, או שהוא פועל רק על מי שלא אכפת לו ממני, או שרק על בני אלמוות, או שעל אלו שרצחו כמה שניות לפני, אדוני ניסה עשרות אפשרויות, אך אף אחת מהן לא הצליחה, היחיד שנפגע ממני בכל פעם שהוא נגע בי היה אדוני.

שלוש- בגלל כל הניסיונות של אדוני בכוח שלי, אוכלי המוות הגיעו למסקנה שאני חשוב מאוד לאדוני ולכן לא כדאי לאף אחד לפגוע בי, כי מי שיפגע בי, הרי שאדוני יטפל בו כראוי, מה שאומר הרבה עינויים וייסורים, ובסוף גם מוות.

ארבע- אוכלי המוות החלו להשתלט על עולם הקוסמים, מעבירים יותר ויותר קוסמים לצד שלהם, הם כבר החלו לצוד הילאים שהתנגדו להם בפומבי ואת חברי מסדר עוף החול, זה שלאחר ימים יהפוך למחתרת עוף החול.

חמש- ברטי קראוץ' הבן, אחד מאוכלי המוות הנאמנים ביותר של אדוני, החליט לנקום באדוני על כך שהוא לא התייחס אליו כראוי, והוא בחר לעשות זאת על ידי זה שהוא יהרוג אותי, כיוון שהוא היה בטוח, כמו כל שאר אוכלי המוות, שאני חשוב מאוד לאדוני.

עכשיו, כאשר כבר כתבתי את הדברים האלו, הרי שאני יכול לכתוב את הזיכרון עצמו, כי כעת הוא יהיה מובן, אז בוא נתחיל את הזיכרון מחדש- גנים נרחבים הקיפו את האחוזה המבודדת, זה היה ליל מולד ירח, ולכן כל האחוזה טבלה בצללים, דמות עטויה בצללים התגנבה בחשאי לכיוון האחוזה, הסימן היחיד לכך שהדמות הזו נמצאת בגנים היה התזוזה של הצללים שנמשכו אל הדמות בגלל הלחש שבו היא השתמשה כדי להסתיר את עצמה, לחש שארג את הצללים שבסביבה לגלימה.

האחוזה המדוברת היא אחוזת לסטריינג', אותה אחוזה שבה גרתי בשנה האחרונה, מאז אותו היום שבו אדוני הציל אותי מהוריי האמיתיים הנוראים, וגם אחרי אותו הלילה, עד היום אני עדיין גר בה, באותו הלילה אני ישנתי במיטה שלי בחדר גדול שהיה צמוד לחדר של הוריי, לא חששתי אז מכלום, כיוון שבאותו הזמן הייתי רק בן שנתיים.

הדמות עטוית הצללים היא ברטי קראוץ' הבן, הוא חדר לשטח האחוזה במטרה אחת, להביא למותי, ובכך לנקום באדוני, הזיכרון הזה בעצם שייך לו, הוא נלקח ממנו לפני מותו, אך אני שוב פעם עוקף מעט בסיפור, אז נמשיך איפה שעצרנו- ברטי קראוץ' הבן, הבוגד הנאלח הזה שכך העז לבגוד באדוני, התגנב בשקט בגנים, הצללים נקשרו אליו, יוצרים לו גלימה שמסתירה אותו מעין כל.

הבוגד הנאלח פסע בשקט אל דלת הכניסה ופתח אותה בעזרת שרביטו, שום אזעקה לא נשמעה, כיוון שהוא היה אחד מאלו שהקימו את ההגנות המוגברות סביב האחוזה, ומשום כך הוא ידע בדיוק מה לעשות כדי לעקוף את ההגנות שהוא עצמו סייע ביצירתן.

המדרגות חרקו מעט בעוד הבוגד הנאלח מטפס עליהן בשקט לקומה השנייה, הקומה בה היו חדרי השינה שלי ושל הוריי, הוא דילג בזהירות מעל המדרגות השלישית והשביעית, שהיו מדרגות נעלמות, ושיתק את המדרגה העשרים לפני שהיא הספיקה לפתוח בשירה, היא תמיד שרה כאשר יש אנשים לידה.

בקומה השנייה תמיד בערו שלושה נרות של אש גוברתית שאינה נכבית לעד, אור הלהבות הבריח את הצללים ופרם את הגלימה של הבוגד הנאלח כך שפניו נחשפו, הפנים שלו היו זוויתיות מעט, ומעליהם נחה רעמה של שיער בצבע קש, הצבע הכי שנוא עליי, שתי עיניו היו בורות שחורים שלא הוארו גם לאור הנרות, אלו היו עיניים של מטורף, רק מטורף יעז לבגוד כך באדוני.

דלת חדרי הייתה משומנת, גמדונית הבית של הוריי דאגה שזה יהיה כך תמיד, ולכן שום קול לא נשמע כאשר הבוגד הנאלח פתח את דלת חדרי ונכנס לתוכו, אפילו אני לא התעוררתי מכניסתו, הוא לא השמיע שום רחש בתוך החדר, בעודו פוסע בשקט על השטיח העבה.

גם בתוך חדרי היו לא מעט מלכודות והגנות, אפילו אמי לא ידעה על כולן, ולכן קרה לא פעם שהיא הפעילה את אחת מהן בטעות, ולמרות זאת, הבוגד הנאלח הזה עקף את כולן בקלות, גם את אלו שאדוני שם בעצמו, וכך הוא הגיע עד למיטה שלי בלי שאף אחד יגלה אותו.

עד אותו הרגע הבוגד הנאלח הזה עשה הכול מוקפד ומוצלח, שום דבר לא הסגיר אותו, אבל כעת הוא עשה את הטעות שלו, במקום להטיל עליי את הקללה ההורגת בעודי שוכב במיטה שלי, הוא התכופף והרים אותי מהמיטה, נוגע בעורי החשוף.

כעבור כמה שניות הוא החל לצרוח.

כאשר אמי ואבי הגיעו אליו, שתי ידיו כבר היו בשלבי התפוררות מתקדמים, ואני כמעט נפלתי מהן אל הקרקע, היה לי מזל שאמי תלשה אותי מבין ידיו.

כאשר עזבתי אותו, הוא הפסיק לצרוח.

זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו אחר חוץ מאדוני נפגע מכוחי, אך זה עדיין לא עזר לאדוני להבין את כוחי.

הבוגד הנאלח הזה נכלא, ולאחר זמן אדוני פסק את דינו- הוא ייגע בי עד שהוא יפסיק להתפורר, הפסק של אדוני נועד לברר עד כמה הכוח שלי משפיע כשהוא פועל, מהם התוצאות של חשיפה ממושכת אליו, כי אדוני רצה לראות מה יקרה לו אם הוא ייגע בי זמן רב.

את הסוף של הבוגד אני לא ראיתי, כי הזיכרון הזה נשלף ממנו לפני כן, כדי שיהיה אפשר להפיק לקחים ממנו, וכדי שיהיה אפשר להבין יותר את הכוח שלי.

אמי סיפרה לי את סופו של הבוגד- הוא הוכרח לגעת בי עד שבסוף הוא התפורר כולו לאפר, לא נותר ממנו כלום, ואילו אני כלל לא נפגעתי.

מה שקרה לבוגד הבהיל את אדוני, בייחוד בגלל שאז עוד הייתי צעיר ונהגתי לשלוח את ידיי אל כל האנשים שבסביבה, ולכן אדוני הודיע לאמי שיותר אסור לי להיות בקרבתו עד שאני אהיה מספיק מבוגר כדי להבין את הסכנה שיש בכוח שלי.

בכך בעצם הסתיים הזיכרון הזה, הפעם השנייה שבה הופעל כוחי, ובאותה הפעם גם התברר שהכוח שלי גם עלול להרוג, אכן, הזיכרון הזה הוא חשוב ביותר להבנת כוחי.

הזיכרון הרביעי:

הדלת נפתחה אל אולם גדול מלא שורות של מדפים, באולם לא היו נרות, עששיות, פנסים או כל מקור אחר של אור טבעי, אך הוא בכול זאת היה מואר, כי המדפים היו עמוסים בכדורי זכוכית שקופים שבתוכם מתאבך לו ערפל בשלל צבעים, וכל כדור קרן באור לבן עדין והאיר את סביבתו, ליד כל כדור זכוכית הוצמד פתק קטן שעליו היו משורבטות כמה מילים.

כמו כל שאר הזיכרונות שכתבתי עד כה, גם הזיכרון הזה הוא אינו שלי, ושוב זהו זיכרון של אדוני, אך הפעם זהו זיכרון מפורסם מאוד, הוא נכתב בכל ספרי ההיסטוריה, בתור נקודת המפנה של אוכלי המוות, עד אותו הזיכרון אוכלי המוות לא היו יותר מאשר מחתרת מרדנית שמשרד הקסמים רדף אחריה בכל כוחו, אבל מאותו זיכרון משרד הקסמים החל להתייחס בכבוד אל אוכלי המוות, ולא חלף זמן רב עד שאוכלי המוות נהפכו למפלגה רשמית במשרד הקסמים.

עוד דבר שמייחד את הזיכרון הזה הוא המקום שבו הזיכרון הזה התרחש- אולם הנבואות, אחד המקומות הנסתרים שבמשרד הקסמים, רוב הקוסמים כלל אינם יודעים שהמקום הזה קיים, הוא טמון במחלקת המסתורין יחד עם עוד הרבה דברים שאף אחד אינו מודע אליהם, את רובם אפילו השושואיסטים אינם מבינים.

אדוני לקח אותי כה פעמים אתו כאשר הוא ביקר במחלקת המסתורין, כדי לבדוק את כוחי בעזרת כמה מהדברים שיש שם, כך שאני יודע דבר או שניים על המחלקה ההיא, ואחד הדברים שגילתי באותם פעמים, זה שאפילו לשושואיסטים עצמם אין באמת מושג איך הדברים במחלקת המסתורין עובדים, הם רק יודעים איך להשתמש בחלק מהם ולא יותר.

הזיכרון הזה עוסק הפעם בנבואת המוות, וצריך להקדים לו קצת רקע- את נבואת המוות אדוני שמע לראשונה מפי סוורוס סנייפ, אוכל מוות נאמן באותם הימים שגילינו שהוא בוגד רק בזיכרון שייכתב כאן, סנייפ שמע את נבואת המוות בעודו מצותת לדמבלדור בפגישתו עם אישה בעלת כוחות ניבוי, וכמובן שהוא רץ לספר את מה שהוא שמע לאדוני.

למעשה, כאן הייתה ההתחלה של הזיכרון הזה, סנייפ לא שמע את כל הנבואה, אלא רק את חלקה הראשון, ומאז, אדוני החליט שהוא רוצה לשמוע את הנבואה המלאה, ולכן אדוני הפעיל הרבה לחץ על כמה אוכלי מוות שהיו שושואיסטים כדי שיביאו לו את כדור הנבואה מחדר הנבואות, אך למרות כל ניסיונותיהם, הם לא הצליחו בכך.

וכך הגענו לזיכרון שעליו אני כותב כעת, אדוני החליט ללכת לקחת את כדור הנבואה בעצמו, אז בוא נחזור אל הזיכרון- הדלת נפתחה אל אולם גדול מלא שורות של מדפים, באולם לא היו נרות, עששיות, פנסים או כל מקור אחר של אור טבעי, אך הוא בכול זאת היה מואר, כי המדפים היו עמוסים בכדורי זכוכית שקופים שבתוכם מתאבך לו ערפל בשלל צבעים, וכל כדור קרן באור לבן עדין והאיר את סביבתו, ליד כל כדור זכוכית הוצמד פתק קטן שעליו היו משורבטות כמה מילים.

כפי שכבר הבנת בוודאי, זהו תיאור של אולם הנבואות כפי שהוא נראה לעיניו של אדוני, כל כדור זכוכית הכיל בתוכו נבואה שנובאה לאורך השנים, על הפתקים ליד הכדורים היה כתוב על מי הנבואה מדברת, ורק מי שהנבואה מדברת עליו יכל לקחת אותה.

נבואת המוות דיברה עליי ועל אדוני, וכעת הוא בא לקחת אותה.

אוכלי המוות השושואיסטים מסרו לאדוני את המקום המדויק שבו נמצא הכדור של נבואת המוות, ולכן הוא ידע ללכת במהירות לאותו המקום, כאשר אותו מלווים ארבעה מאוכלי המוות הנאמנים לו- רודולופוס לסטריינג', שזהו אבי, לוציוס מאלפוי, שהוא בעלה של אחות אמי, פיטר פטיגרו, אשר מת באותו היום, ואנטוני דולוחוב, אשר אותו מעולם לא סבלתי.

ארבעתם פסעו בסבך המדפים אל המקום המדויק שבו נח כדור הנבואה, הוא היה שם, מלא ערפל צבעוני, ולידו היה צמוד פתק עם המילים "טום רידל, (?) הארי פוטר לסטריינג' ".

אדוני שלח את ידו והרים את הנבואה ממקומה, באותה השנייה קרן אור אדומה הופיעה מהאוויר ופגעה בו, הוא שותק והנבואה נפלה מידיו והתגלגלה על הרצפה מתחת לאחד המדפים.

שש דמויות הופיעו מהאוויר, נגלות לפתע כאשר הן הסירו את לחש ההנגזה שהסתיר אותם, אלו היו חברים במסדר עוף החול, האויבים הכי גדולים של אדוני, ואחד מהם היה לא פחות מאשר דמבלדור עצמו.

אחת הדמויות הייתה סוורוס סנייפ, באותו היום הוא חשף את הפנים האמיתיות שלו ואת הבוגדנות שלו, הוא זה שסיפר לדמבלדור שאדוני מגיע לאולם הנבואות באותו היום כדי לקחת את הנבואה, ורק בגללו דמבלדור ידע להכין מארב לאדוני.

אמנם אדוני שותק, אך הוא לא הגיע לבדו, למרבה המזל, כך שארבעת מלוויו יכלו להשיב מלחמה, הדו קרב הסתבך במהרה, כאשר הם נלחמו זה בזה, קללות פגעו בכדורי נבואות וניפצו אותם, קללות אחרות פגעו במדפים והפילו אותם על תוכנם, הכול היה בלגן אחד גדול.

במהלך הקרב קרה משהו איום ונורא, דמבלדור הצליח לזמן את הכדור של נבואת המוות מהמקום אליו הוא התגלגל, ואז, כאשר הרעש היה מחריש אוזניים, בגלל כל הלחשים והקללות, הוא דרך על הכדור וניפץ אותו, אף אחד לא הצליח לשמוע את הנבואה המלאה בגלל כל הרעש, כל הביקור במחלקת המסתורים היה לשווא.

אדוני היה עדיין משותק על הרצפה, אך לא להרבה זמן, כי כמה שניות אחרי שכדור הנבואה הושמד, לוציוס הצליח להרוג את סוורוס סנייפ, וכיוון שסנייפ היה זה ששיתק את אדוני, הרי שברגע שהוא נהרג, אדוני שוחרר מהשיתוק שלו.

כאשר אדוני שוחרר מהשיתוק, דמבלדור נלחם נגד פיטר פטיגרו עם גבו אל אדוני, כמובן שאדוני לא בזבז את הרגע וירה את הקללה ההורגת בדמבלדור, אך הוא ירה אותה שנייה מאוחר מדי, כי דמבלדור כבר הספיק להרוג את פיטר פטיגרו לפני שהקללה פגעה בו.

דמבלדור מת.

פיטר פטיגרו מת.

סוורוס סנייפ, הבוגד, מת.

לוציוס מאלפוי מת, קללה של פרנק לונגבוטם, אחד מחברי מחתרת עוף החול, פגעה בו מאחור והרגה אותו.

הנבואה הושמדה.

הסיכוי האחרון של אדוני לשמוע את נבואת המוות המלאה היה ואיננו.

כך מסתיים הזיכרון הזה, באכזבה מעורבת בניצחון, אכזבה על כך שהנבואה הושמדה, וניצחון על כך שדמבלדור, אויבו הגדול של אדוני, נהרג.

סתם כך לא הייתי כותב את הזיכרון הזה, אבל בגלל שהוא מסביר למה אנחנו לא יודעים את נבואת המוות המלאה, הרי שבכל זאת כתבתי אותו.

המשך יבוא

		הפרק הבא