הבן המאומץ של בלטריקס

הבן המאומץ של בלטריקס

חלק ב'- הזיכרון הראשון שלי

זיכרון חמישי:

אני בהחלט מתרגש להגיע אל הזיכרון הזה, כיוון שהוא הזיכרון הראשון שאני אכתוב ביומן שלי שהוא באמת זיכרון שלי, ולא זיכרון שראיתי, או שסיפרו לי עליו, אבל מה אני מקשקש בהתרגשות על כך, אני צריך להיות ענייני, לא לבזבז את המקום ביומן הזה על שטויות, אז כדאי שאני אתחיל את הזיכרון הזה מחדש, תעמיד פנים שכל מה שכתוב כאן לא נכתב כלל.

זיכרון חמישי (ניסיון שני):

פתחתי את הכספת הענקית, חשבתי שאני מוכן לכל הפתעה שהולכת לצוץ מולי, אבל שום דבר לא הכין אותי לכך שאני אראה את עצמי בתוך הכספת, טוב, זה לא היה בדיוק אני, אלא שהכספת הכילה מראה ענקית שניצבה על רגליים שגולפו כרגלי אריה, זה היה פריט מדהים, אבל אני לא הבנתי מה הוא עושה בכספת, למה שדמבלדור יטרח להשאיר לי אותו? ואז דמבלדור הופיע ואני קפצתי אחורה בצרחה.

אויש, שוב פעם התחלה לא מוצלחת, בגלל שזה זיכרון שלי ולא זיכרון ששמעתי ממישהו אחר אני לא בטוח מאיפה להתחיל אותו, ובגלל זה התחלתי מהאמצע של הזיכרון, בקטע די מותח בו, אבל זה לא המקום להתחיל בו, אז תדלג גם על הקטע הזה, אני אנסה להתחיל מחדש את הזיכרון.

זיכרון חמישי (ניסיון שלישי ואחרון):

"תשתה" אמי הגישה לי בקבוקון קטן מלא בשיקוי ירקרק, ואני שתיתי, ואז קלטתי לפתע איזה תינוק הייתי כל הזמן הזה, הכנסתי לעצמי מכה.

"די כבר!" גערה בי אמי בכעס, "יש לך משימה לעשות, זוכר?"

אה, אופס, שוב פעם התחלתי מוקדם מדי, אני צריך לנסות שוב.

זיכרון חמישי (ניסיון רביעי ואחרון באמת):

החדר היה מעט חשוך, אבל בכל מקרה לא יכולתי לראות הרבה מנקודת המבט שלי, מסתתר מתחת לספה, טווח הראייה שלי הסתכם בשטיח, ברגלי הרהיטים האחרים בחדר, פיסה קטנה מהדלת, ושלוש זוגות רגליים, זוג אחד יכולתי לזהות ללא בעיות, אלו היו הרגליים של אמי, גם את הזוג השני הצלחתי לזהות, הוא היה שייך לאבי, אבל לא זיהיתי את הזוג השלישי, לא היה לי מושג למי הוא שייך.

כן, זאת התחלה טובה, אז אני חושב שאני אסתפק בה.

לא יכולתי לשמוע את כל השיחה שלהם, בגלל שהם דברו בשקט, אך כן שמעתי כמה מילים, "האדון... חשוב ביותר... מאוד מסוכן... מי יודע מה יכיל... יש שמועות... הוא לא... הניצחון..." ועוד כמה מילים לא קשורות זו לזו.

נשארתי מתחת לספה עד שזוג הרגליים השלישי עזב את החדר, הנחתי שגמדונית הבית ליוותה אותו אל הדלת יציאה, ורק אז נחלצתי מהמחבוא במהירות. "מה הוא רצה?"

"הארי! אתה כבר בן 4! תפסיק להאזין לשיחות שלא נועדו לך!" נזף בי אבי.

"האדון זקוק לעזרה שלך." אמי שלחה מבט נוזף באבי בעודה משיבה לשאלתי.

"זקוק לעזרתי? לא יכול להיות! את צוחקת עליי." גם כשהייתי בן ארבע דיברתי כמו מבוגר, או לפחות זה מה שאני זוכר שאמרתי, יכול להיות ששיניתי את המילים ככל שהתבגרתי.

"זה דבר חשוב מאוד, אי אפשר להפקיד את זה בידיים של ילד בן ארבע." אבי היה רציונלי, הוא לא האמין שכל מה שאדוני אומר זהו אמת.

"שקט, רודולופוס, כבר עברנו את כל זה." אמי נעצה שוב מבט נוזף באבי. "בייחוד שהוא נתן לנו שיקוי מבגר."

אבי נעץ את מבטו ברצפה ועזב את החדר בזעף.

"תשתה" אמי הגישה לי בקבוקון קטן מלא בשיקוי ירקרק, ואני שתיתי, ואז קלטתי לפתע איזה תינוק הייתי כל הזמן הזה, הכנסתי לעצמי מכה.

"די כבר!" גערה בי אמי בכעס, "יש לך משימה לעשות, זוכר?"

כאן התחלתי בניסיון השלישי שלי, למקרה שכבר הספקתם לשכוח את זה, עכשיו אתם מבינים את ההקשר של הקטע הזה.

"מה המשימה?" שאלתי את אמי. "מה אדוני רוצה ממני? איך אוכל לשרתו?"

"אנחנו צריכים שתפתח כספת שרק אתה מסוגל לפתוח." השיבה לי אמי. "אנחנו לא יודעים מה היא מכילה, אבל זה משהו חשוב מאוד."

"בסדר גמור. כל מה שאדוני מבקש. איפה הכספת?" הייתי להוט לשרת את אדוני, כל כך להוט שכמעט הזלתי ריר מרוב רצון להועיל לאדוני, בכל זאת הגוף שלי היה רק בן 4, גם אם התודעה הייתה יותר מבוגרת.

"אנחנו צריכים להתעתק לשם." אמי אחזה בזרועי ואז הרגשתי את הלחיצה המוכרת והתעתקנו.

אנחנו הופענו ליד שער גדול שמשני צדדיו היו חזירי בר מכונפים.

"איפה אנחנו?" שאלתי את אמי בבלבול, ציפיתי שנופיע ליד הכספת.

"זה השער לטירה של הוגוורטס," הסבירה לי אמי. "הייתי רוצה להתעתק למקום יותר קרוב, אך זה בלתי אפשרי."

אמי הובילה אותי לאורך שביל שעבר בין מדשאות, חלף על פני אגם, ובסופו של דבר הסתיים בטירה ענקית, טירה מדהימה, טירה שהייתי בטוח שאני לא אראה עד גיל אחת עשרה, הטירה של הוגוורטס.

הטירה הייתה כל כך ענקית שהתבלבלתי רק מללכת בה ולא קלטתי כמעט שום דבר מסביבי, הפעם הבאה שהזיכרון שלי ברור היא כאשר אני ואמי עמדנו מול פסל מוזהב גדול.

"לוציוס" אמרה אמי לפסל והוא קפץ הצידה, מניח לנו לעבור במעבר שהוא הסתיר.

"לוציוס מת, לא?" הייתי די מבולבל.

"כן, לכן נרקיסה, המנהלת של הוגוורטס, בחרה בשם שלו בתור סיסמה למשרד שלה." אמי טיפסה מהר במדרגות, ואני נאלצתי ממש לרוץ כדי לעמוד בקצב שלה.

משרד המנהל הפתיע אותי, היו בו הרבה תמונות של אנשים זקנים, ממש לא איך שציפיתי שהמשרד של דודה נרקיסה ייראה.

במרכז המשרד עמדה כספת גדולה עשויה ברזל, היא הייתה הרבה יותר גבוהה ממני, הרבה יותר גבוהה מאמי, וגם הרבה יותר רחבה, אבל היא הייתה די שטוחה, העובי שלה לא היה יותר מעשר סנטימטר.

על הדלת של הכספת, בדיוק באמצעה, הייתה חרותה מילה אחת "הארי" ומתחתיה שקע בצורת כף יד.

לכספת לא היה שום מנעול, שום ידית, כך שהיה ברור שהדרך היחידה לפתוח אותה היא להניח כף יד מתאימה בשקע, יכולתי רק לקוות שכף היד שלי באמת תתאים אליו ותפתח את הכספת.

"איפה אדון האופל?" שאלה אמי את נרקיסה אחותה שישבה ליד שולחן המנהלת.

"הוא העדיף לשמור מרחק מהילד," נרקיסה החוותה בראשה לעברי. "ברגע שהילד יפתח את הכספת ויעזוב את השטח אני אזמן אותו לראות מה יש בכספת."

האמת היא שנעלבתי מכך שדודה נרקיסה כינתה אותי 'הילד' ולא אמרה את שמי, אבל אני יכולתי להבין אותה, הרי בעלה מת בגללי, בגלל הנבואה שעליי, אין פלא שהיא שונאת אותי.

"הארי, תשים את כף ידך הימנית בשקע." אמי, ששמה לב שנעלבתי, הסיחה את דעתי בעזרת המשפט הפשוט הזה.

הושטתי את ידי והנחתי אותה בשקע, כמה שניות לא קרה כלום, ואז הדלת נפתחה קצת, כך שהיה אפשר להמשיך לפתוח אותה.

גם אמי וגם נרקיסה התקרבו מעט, הן היו סקרניות בדיוק כמוני לגלות מה יש בתוך הכספת, אני חששתי שהן עומדות לפתוח את הכספת במקומי, ולכן פעלתי במהירות.

פתחתי את הכספת הענקית, חשבתי שאני מוכן לכל הפתעה שהולכת לצוץ מולי, אבל שום דבר לא הכין אותי לכך שאני אראה את עצמי בתוך הכספת, טוב, זה לא היה בדיוק אני, אלא שהכספת הכילה מראה ענקית שניצבה על רגליים שגולפו כרגלי אריה, זה היה פריט מדהים, אבל אני לא הבנתי מה הוא עושה בכספת, למה שדמבלדור יטרח להשאיר לי אותו? ואז דמבלדור הופיע ואני קפצתי אחורה בצרחה.

גם את הקטע הזה אתם אמורים לזהות, זהו הקטע שאתו התחלתי בניסיון השני שלי לכתוב את הזיכרון הזה, אבל אני בטוח שאתם במתח, ולכן אני אחזור אל הזיכרון.

לקחו לי כמה שניות כדי לקלוט שזה לא דמבלדור ששב לחיים, אלא רק הדמות שלו שהופיעה במראה והחליפה את ההשתקפות שלי.

"איך?" זאת הייתה המילה היחידה שהצלחתי לגרום לשפתיים הקפואות שלי לפלוט, לפחות היא לא הייתה מגומגמת.

"זה הראי של ינפתא, חפץ עתיק ומלא קסם," הדמות של דמבלדור חייכה אליי. "איש לא יודע מי זה ינפתא או איך הראי הזה יוצר, אבל אחד השימושים של הראי הזה הוא שאפשר להכניס לתוכו ידע שאותו הוא ימסור רק למי שתרצה, זה מה שאני עשיתי."

"אבל למה דווקא אני?" שאלתי.

"בגלל הנבואה, כמובן. אתה היחיד שמסוגל לנצח את וולדמורט." דמבלדור שוב חייך אליי ואני כמעט והקאתי מולו, מה גורם לו לחשוב שאני ארצה להרוג את אדוני?

"איזה ידע רצית למסור לי?" אני חייב להודות שזה באמת סיקרן אותי, מה כבר יכול מישהו כמו דמבלדור להשאיר לי?

"לא הרבה, רק שני פריטים שהיו אמורים להגיע אליך בכל מקרה."

"איזה פריטים?" התחלתי לחשב בראש אם יש מקום בכספת מאחורי המראה שבו הוא יכל לשים את שני הפריטים הללו.

"זה הראשון." דמבלדור משך לתוך ההשתקפות גלימה כסופה מוזרה. "זו גלימת ההיעלמות של אביך האמיתי, ג'יימס פוטר, היא אמורה לעבור אליך בירושה."

"איך אני אמור לקבל אותה?" שאלתי בלגלוג, הרי זו הייתה רק השתקפות של הגלימה, ולא הגלימה האמיתית, והחישובים שלי הראו שאין סיכוי שיש עוד משהו בכספת חוץ מהראי של ינפתא.

"תושיט את ידך אל הראי," הורה לי דמבלדור, וכך עשיתי, ואז הרגשתי משהו קליל על כף ידי. "תתפוס ותמשוך."

בהיתי בתדהמה בגלימה שבקעה מתוך הראי, נמשכת בעקבות ידי.

"תתעטף בה." האיץ בי דמבלדור.

"למה?"

"כדי שאני אוכל לדעת שאתה באמת הארי, כי הגלימה תסתיר רק את אדונה האמיתי ואת מי שאתו, כך שאם היא לא תסתיר אותך זה אומר שאתה לא באמת הארי." פניו של דמבלדור הרצינו.

"מי אני יכול להיות חוץ מהארי? הרי פתחתי את הכספת?"

"כספת?" פניו של דמבלדור הסגירו בלבול. "אין לי מושג על מה אתה מדבר. כנראה דמבלדור האמיתי חשב להוסיף אותה רק אחרי שהוא יצר אותי בתוך הראי."

התעטפתי בגלימה, מאחוריי אמי ודודה נרקיסה התנשמו בהפתעה, אני הפכתי לבלתי נראה.

"יפה מאוד." החמיא לי דמבלדור. "עכשיו כדאי שתחזור להיות נראה, כדי שאוכל לתת לך את החפץ השני."

הורדתי את הגלימה במהירות, היא הייתה מדהימה, מה שגרם לי לרצות לדעת מה הדבר השני שהוא מתכנן לתת לי.

זה היה שרביט.

"זה השרביט שלי, אבי נתן לי אותו לכבוד קבלתי להוגוורטס," עיניו של דמבלדור הצטעפו, "אחרי שהבסתי את גרינדלוולד אני נתתי את השרביט הזה לאביך, וכעת אני חושב שהגיע הזמן שהוא יופעל שוב, ולכן החלטתי לתת לך אותו." הוא מסר לי את השרביט באותה הדרך שבה הוא נתן לי את הגלימה.

היום שלי רק הלך ונעשה טוב ככל שהזמן התקדם, לא רק שכעת הייתה לי גלימה מגניבה שהופכת אותי לבלתי נראה, אלא יש לי גם שרביט, החלום של חיי התגשם.

"וכעת אני צריך לומר לך רק עוד דבר אחד לפני שאסיים את תפקידי," ההשתקפות של דמבלדור ריצדה קלות. "יש עוד חפץ שהיה אמור לעבור אליך בירושה, זוהי טבעת זהב כבדה שבה משובצת אבן שחורה חלקה עם הסמל של בית פברילאן, המשפחה שממנה יצאה משפחת פוטר, אך הטבעת הזו נגנבה כבר לפני מאות שנים ממשפחתך, ולכן אני לא יכול לתת לך אותה, אבל אם תראה אותה, תדע שהיא אמורה להיות שלך."

לא התייחסתי במיוחד לדבריו של דמבלדור, מה משנה לי טבעת עתיקה שכבר מאות שנים לא עוברת במשפחתי, כאשר בידיי יש שני דברים מדהימים- גלימת היעלמות ושרביט?

"סיימתי את תפקידי. להתראות." אמרה לי הדמות של דמבלדור ואז היא התפוגגה מהראי וההשתקפות שלי שוב חזרה אליו, מחזיק בידיי את הגלימה והשרביט.

"כמובן שאת תמסרי את שני החפצים האלו לאדון האופל." דודה נרקיסה קטעה באחת את חלומותיי בהקיץ כאשר הזכירה שאני לא אקבל את החפצים, אלא אדוני.

"בשמחה." ההשתוקקות שלי לרצות את אדוני רק הלכה וגברה, הייתי מוכן לעשות הכול כדי לרצות אותו, אפילו לוותר על שני החפצים המדהימים שהרגע קיבלתי.

"בהחלט." גם אמי הייתה בטוחה בכך. "אבל אם יתברר שאין בהם שום דבר מיוחד, אני אבקש מאדון האופל להחזיר אותם להארי, זה בכל זאת היה שייך להוריו."

"הילד לא צריך להתקרב לדברים כאלה, צריך להשמיד אותם בכל מקרה, אסור שהם יגיעו לידיו." כבר ציינתי שדודה נרקיסה שנאה אותי? כי אם לא, אני בטוח שאפשר להבין זאת ממה שאמרה כעת.

"אדון האופל יחליט." אמי בהחלט התעצבנה מדבריה של דודה נרקיסה.

אדוני באמת החליט, הוא הפקיד צוות שלם של קוסמים שיבדקו את הגלימה והשרביט, וכאשר התברר לו שהם לא מיוחדים הוא החזיר אותם לי, למרות בקשותיה של דודה נרקיסה.

וכך הם הגיעו לידי- גלימת היעלמות כסופה ושרביט ישן.

שרביט עשוי טקסוס.

שרביט שדמבלדור טען שהיה שלו בנערותו.

זיכרון שישי:

הפעם ארגנתי מראש את מה שאני הולך לכתוב, כדי שלא יקרה מה שקרה בפעם הקודמת, שהתחלתי במקומות לא נכונים, אני מתכנן לעשות זאת בכל זיכרון שאני אכתוב מעכשיו, זה הרבה יותר יעיל.

אבל עכשיו הזיכרון- הרבה אנשים הסתובבו באולם הגדול, כל הקוסמים והמכשפות החשובים הגיעו לנשף הזה, כי זה מאורע די נדיר שממונה שר קסמים חדש, כולם לבשו בגדים מהודרים, בגדים שלפי ניסיוני האישי היו מגרדים ולא נוחים.

אני באמת קיוויתי שהנשף הזה יסתיים כדי שאוכל להוריד כבר את הבגדים הלא נוחים האלו. מה לעשות, זה מה שילד בן שש חושב כאשר מכריחים אותות להשתתף בנשף שהוא הילד היחיד בו.

הייתי משועמם, הייתי עייף, והבגדים היו מאוד לא נוחים, אלו הרשמים היחידים שלי מתחילת אותו הנשף, בנוסף לזיכרון שכל הנשף נצמדתי לאבי או לאמי בעוד שהם הסתובבו בקהל ודיברו עם כל מיני אנשים שלא הכרתי שנראו חשובים.

כמה פעמים הצקתי להם שנעזוב כבר את הנשף, אבל הם הסבירו לי שוב ושוב שאי אפשר לעזוב לפני ששר הקסמים החדש יעלה לנאום את הנאום שלו, ושזה באמת לא צפוי שהוא עוד לא עלה לנאום, ושבטח עוד דקה או שתיים הוא יתחיל.

זאת הייתה הפעם היחידה שזכורה לי שכמעט שנאתי בה את אדוני, בגלל שהוא מתעכב ולא פשוט עולה לנאום כדי שאני והוריי נוכל כבר ללכת.

אדוני היה שר הקסמים החדש.

הנשף נערך לכבודו.

רוב הקוסמים והמכשפות שבאו לנשף היו אוכלי מוות לשעבר, כעת היו להם תפקידים בכירים במשרד הקסמים, השאר היו קוסמים ומכשפות חשובים שלא התנגדו לכך שאדוני יהיה שר הקסמים, ולכן הם הושארו בתפקידיהם, הקוסמים והמכשפות שכן התנגדו לאדוני מצאו את עצמם באזקבאן כבר מזמן.

ואז אדוני עלה לנאום סוף כל סוף, אני לא זוכר כמעט כלום מהנאום שלו, בעיקר בגלל שהייתי מרוכז יותר בבגדים הלא נוחים מאשר בדבריו של אדוני, אבל גם בגלל שהנאום נקטע באמצע.

אחד הדברים הבודדים שאני זוכר זה שאדוני הודיע שהדבר הראשון שהוא ייעשה למחרת על הבוקר יהיה להוציא את מחתרת עוף החול מחוץ לחוק, כולם מחאו לו כפיים על זה, ואז חברי מחתרת עוף החול הפריעו לנאום שלו ופרצו לאולם.

זה התחיל בפיצוץ, אחד הקירות של האולם פשוט קרס על מספר קוסמים ומכשפות שעמדו לידו, ומיד אחריו פרצו לאולם כעשרים קוסמים עם שרביטים שלופים, הם ירו קללות לכל עבר, לא חסו על אף אחד.

זה היה ברור שהם רוצים להגיע אל אדוני, אך למרבה המזל הוא היה לוחם טוב, הוא נלחם בארבעה מחברי המחתרת בבת אחת והם פשוט לא הצליחו להכניע אותו, אבל זה היה ברור שבסופו של דבר הוא יתעייף וימות.

אמי ואבי נעמדו משני צדדיי והובילו אותי אל החור בקיר שחברי המחתרת יצרו, זאת הייתה היציאה היחידה שהייתה פנויה, ברגע שנחלצנו מהתופת של הלחשים והקרבות ויצאנו מהאולם שהיה מוגן בכישוף נגד התעתקות, אמי הורתה לאבי להתעתק אתי מיד הביתה.

"מה עם האדון?????" שאלתי בבהילות, פחדתי לחשוב שעלול לקרות לו משהו.

"אני חוזרת לעזור לו." אמרה לי אמי ונכנסה חזרה לקרב.

אבי לקח אותי בזרועותיו והתעתק אתי אל הבית הבטוח.

פחדתי.

מי יודע האם אדוני ישרוד? והאם אמי תצא ללא פגע?

אמי חזרה רק כמה שעות אחר כך, היא סיפרה לי שאדוני יצא ללא פגע, ושכל חברי המחתרת שפרצו לנשף נהרגו במהלך הקרבות.

יכולתי להירגע.

אמי לא הייתה רגועה כלל, כי במהלך הקרבות דודה נרקיסה נהרגה, זה גרם לאמי לבכות הרבה, כי היא אהבה את אחותה, אבל לי זה לא היה אכפת, כי בכל מקרה לא סבלתי אותה, השינוי היחיד שזה הביא לחיי היה שפתאום היה לי אח חדש- דראקו, הבן של נרקיסה, ששני הוריו מתו, ועכשיו אמי אימצה אותו.

זה היה מאוד טיפשי מצד חברי המחתרת לנסות להתנקש באדוני, אין פלא שבהמשך הציבו את האנדרטה לזכר הטיפשות שלהם, אבל בכך אני כבר קופץ לזיכרון הבא.

זיכרון שביעי:

כפי שכבר כתבתי מקודם בטעות, הזיכרון הזה גם הוא מטקס, אבל הפעם מטקס חשיפת אנדרטה.

שנה אחרי שמחתרת עוף החול ניסתה להתנקש באדוני, כאשר אני הייתי כבר בן 7 והרגשתי כמו גדול, אדוני הכריז על הקמת אנדרטה מיוחדת לכבוד זה שהמחתרת חוסלה, הוא אמר שהאנדרטה תהייה לזכר הטיפשות של המחתרת שניסתה להתנגד לו.

האנדרטה הוצבה במקום שהיה הסמל למאבק של המחתרת- הבית של לילי וג'יימס פוטר, אותו בית בו גרתי עד גיל שנה, בית שאני בהחלט שמח שלא נאלצתי להמשיך ולגור  בו.

הפעם אדוני לא הגיע לטקס, הוא היה עסוק מדי בתפקידו בתור שר הקסמים, זה בהחלט העציב אותי, כי כמעט לא יצא לי לראות אותו בשנה שחלפה, אך למרות זאת היה לטקס הזה יתרון, יכולתי לבוא אליו באיזה בגד שרציתי, כך שלא הייתי חייב ללבוש בגדים מגרדים כמו בטקס הקודם.

אבי ודראקו נשארו בבית, כי דראקו עוד לא התגבר על הפחד שלו מפני אירועים עם הרבה אנשים, יכולתי להבין אותו, הרי הוא איבד את אמא שלו כך.

יאקסלי נעמד ונשא נאום ארוך ומשעמם על הנוראות של המחתרת ועל הטיפשות שלה, ואני כמעט נרדמתי, הוא אולי מאוד טוב בניהול דברים, אך בתור נואם הוא מתחת לכל ביקורת, בלי שמץ עניין, אפס כריזמה, קול מונוטוני ונטייה לבהות באוויר בעודו מדבר אל קהל.

רק אחרי עשר דקות שבהן נאלצנו לשרוד בקושי את הנאום של יאקסלי הגיע הזמן לדבר שחיכינו לו- חשיפת האנדרטה.

אמי ודולוחוב הסירו יחד את הכיסוי מהאנדרטה, מרחיפים אותו בעזרת שרביטיהם, מתחתיו נגלתה האנדרטה.

היא הייתה שחורה, היא הייתה גדולה, אדוני נראה בה, היא הייתה מדהימה.

האנדרטה הייתה פסל ענק של אדוני שמולק בידיו צוואר של עוף חול, לרגליו של אדוני הונחה טבלת אבן שעליה נחקקו המילים "לזכר הטיפשות של חברי מחתרת עוף החול שחשבו שהם יותר מהאחרים".

הזלתי דמעה מהתרגשות.

זיכרון שמיני:

זה זיכרון עצוב. עצוב מאוד.

זה מאוד עצוב לאבד את אביך כאשר אתה רק בן תשע.

זה יותר עצוב כאשר הוא מת בגללך.

ליתר דיוק, בגלל עצם קיומך.

אם לא הייתי קיים הוא היה עדיין חי.

אם לא הייתי קיים עין הזעם מודי לא היה בא לחפש אותי.

אם הוא לא היה בא לחפש אותי הוא לא היה חודר אל הטירה של הוריי.

אם הוא לא היה חודר לטירה, הוא לא היה פורץ אל חדר האוכל באמצע הסעודה כדי להתנקש בחיי.

ואם הוא לא היה עושה את זה אבי לא היה קופץ מכיסאו ונלחם בעין הזעם.

הקללות שלהם לא היו הורסות את חדר האוכל.

הקללה של עין הזעם לא הייתה פוגעת באבי.

אבי לא היה מת.

אבי מת בגללי.

עין הזעם הרג אותו.

הנחמה היחידה שלי היא שאמי הרגה את עין הזעם באותה השנייה שהוא הרג את אבי.

עין הזעם מת.

הרוצח של אבי מת.

אבל זה לא סיפק אותי, כי זה לא השיב את אבי לחיים.

אני מעדיף לא לשקוע בזיכרון הזה, או שאתחיל להוזיל דמעות על דפי היומן.

מעולם לא התאוששתי מהזיכרון הזה.

הפרק הקודם		הפרק הבא