כותב הפאנפיק שולט בהכל.

נכתב באחת עשרה בלילה, אז אנא ממכם גלו הבנה ואמפתיה.

אוקיי, תוכנן כפיקצ'ר , אבל גיליתי שאני ממש נהנה לכתוב את זה, אז נעשה 2 פרקים , מה. (תעשו טובה תירשמו , תקבלו עדכון על החלק השני, כי מה אכפת לכם יא מכוערים)

----מחפש צורה שנונה לוותר זכויות לרולינג--- ---לא מוצא---- ---- בעצם זה אחלה צורה----

דמבלדור עמד מהצד והביט בהארי שרק שכב על הקרקע הסלעית , בין דם וגופות חבריו ההילאים, מבט ריק ועצוב על פניו של ההילאי הבכיר.

נראה שהארי השרוע על הרצפהלא שם לב אליו, רק שכב כמו אידיוט , מיואש מהסוף הקרב של עולם הקוסמים.

דמבלדור כחכח בגרונו "אה... בחורצ'יק?"

הארי קפץ במהירות על שני רגליו שרביטו בעמדת קרב.

עיניו נפערו בתדהמה כשראה אותו "דמבלדור?!"  הוא לחש בצרידות "לא נהרגת לפני 50 שנה?"

אלבוס דמבלדור רק משך בכתפיו, למה אף אחד לא שמח פשוט שהוא חי "נראה שאני הכרחי לעלילה, מה"

"מה זאת אומרת?" הארי שאל במהירות "אז לא נהרגת?"

"טוב, הארי אל תחפור, אני חי" הוא אמר "ככה הכותב החליט , אל תהיה נקאץ"

"כותב? מה לעזאזל? אנחנו בתוך סיפור?"

"אה... אפשר לומר..." הוא מלמל "אבל לא הייתי ממליץ לך לחשוב על זה יותר מדי..." חיוך קל עלה על פניו.

"למה?" שאל הארי "מה זאת אומרת סיפור?" הוא הרים מבט אל השמיים "יש שם מישהו? אנחנו קיימים בסיפור?"

דמבלדור חייך ושלף מאי שם מצלמה, מחכה לבאות בציפייה.

אור מסנוור בצבע ורוד טס אל הארי הארי מהשמיים, עבר כל מחסום ופגע בו בישבן. הארי התנדנד לרגע.

"אין לכם רשות להרהר אחרי, אם תסתכלו שוב בקיר הרביעי אני אשבור לכם את המפרקת, המשיכו בתפקידכם לפני שאשמיד אתכם" נשמע קול רועם אדיר של כותב הפאנפיק.

"מה זה היה הקללה הוורודה הזאת?" שאל אותו הארי.

דמבלדור רק התאפק לא לצחוק כשהארי קפא לרגע במקומו. הוא הדליק את המצלמה וכיוון אל הארי בגיחוך.

הארי עצר במקומו שוב "מגרד לי" הוא לחש בפנים קפואות "ממש מגרד לי. זה חזק ממש!"

דמבלדור כבר לא התאפק ופרץ בצחוק מתגלגל "ספר לנו, איפה מגרד לך הארי?"

"ב- אתה יודע איפה!"  הארי צעק לכיוונו.

הוא צחק חזק יותר והמשיך לצלם. אסור לפספס את זה

"תסתום!" צרח הארי כשהוא מקפץ ומגרד "מה אני עושה? בפעם האחרונה שהרגשתי את זה הייתי בגיל 3! יש לי תולעים שם? או שזה סתם מגרד?"

הוא המשיך  להתפתל מצחוק "תזמן ורמוקס , זה אמור לעזור" הוא צעק לכיוונו "רק בוא נקווה שיש עיירה מוגלגית באיזור, מה"

"אההה" נשמע "אציו ורמוקס! אציו ורמוקס!"

הארי והרמיוני  עמדו גב אל גב, שארית ההתנגדות , השמש עוד שוקעת , וגופות מכל עבר, לוחמי אויב הקיפו אותם מכל כיוון .

לפתע מבין הלוחמים יצא המנהיג שרביט כסוף עם אצבע של ספר תורה בידיו, גלימה לבנה עליה פסים שחורים מתנפנפת, בקצוותיה חוטים לבנים, זקנו השחור מתבדר ברוח.

"אנטוני גולדשטיין" סינן הארי בשיניים חשוקות, מרים מעט יותר את שרביטו.

"הארי פוטר והרמיוני גריינג'ר" לחש אליהם חזרה בחיוך חלקלק.

הוא הרים את שרביטו וצעק לקהל הלוחמים "רבותי ! היו מוכנים, אלו אחרוני הקוסמים! היום הזה יחרט בין שורות ההיסטוריה!"

הוא עצם עיניים ומלמל 'לשם יחוד' יחד עם כל הלוחמים, ואז כולם פתחו את עיניהם עם  רעל רצחני באישונים. "כל מכשפה לא תחיון!" הם צרחו.

אנטוני כיוון את שרביטו "אבדה – "

"רגע , עצור!"  צעק הארי, "דמבלדור חי!"

אנטוני הוריד את השרביט והרים גבה.

דמבלדור יצא מגלימת ההיעלמות "לעזאזל , אני לא מבין , למה לא הרגת אותם?!"

אנטוני נראה כאילו בלע משהו "דמ – דמבלדור?!"

כולם כל כך מבואסים מזה שהוא חי? "למה שתקשיב למה שיש להם לומר? אתה בכל מקרה רוצה להרוג אותם , נכון? אז למה אתה אידיוט? תהרוג אותם וזהו, אז מה אם הם אומרים 'יש לנו משהו שכדאי שתראה'? מה אתה ילדה עם קוקיות? תשתדל לשמור על רמה כלשהי כשאתה הנבל" הוא צעק אליו "ומה הקטע של הטלית? אחי זה לא גלימה, וגם כשאתה מנסה להיות נבל יהודי אל תנסה לדחוף סממנים יהודים בתור גלימה, פשוט לא קול. פשוט ככה."

לורד גולדשטיין נראה קצת מובך  "אה...  לא – לא ידעתי מה – חשבתי ש..."

דמבלדור רק נענע בראשו ביאוש. "טוב, בסדר, הגיע הזמן לנשק הקטלני שלי. כולכם!" הוא נפנף לכל מאות הלוחמים של אנטוני שהסתכלו בחשש "שמתם לב שאני חי? אלבוס דמבלדור שבעצם מת לפני 50 שנה? כאילו לא עבר לכם בראש 'וואטטט??'"

אנשים לפתע כיווצו את מצחם. "איך אתה חי באמת?" שאל אנטוני "ראיתי את הגופה שלך במו עיני"

"הוו" הוא חייך חיוך אופייני של זקנים וחכמים "נראה שבזה יוצר הפאנפיק חשק..."

"יוצר הפאנפיק?" אנטוני הרים גבה "כוונתך לאלוקים?"

"מה?" דמבלדור הרים גבה "לא! בנאדם, מה לא מובן? אנחנו כאילו סיפור שמישהו כותב, אתה יודע... עכשיו תן למחשבות לרוץ לגבי השלכות כאלה ואחרות ונחכה לתוצאות איומות כמו... פשוט תחשוב על זה רגע"

"אנחנו רק סיפור? אין פה איזושהי המשכיות? יש לי בחירה חופשית בכלל?" לורד גולדשטיין הסתכל בחשש לכל הכיוונים "מה המשמעות של הקיום שלי?" מלמולים תוהים נשמעו גם מקהל הלוחמים.

דמבלדור הרשה לעצמו לחייך "הו , מתוק שלי, נראה שאתה קצת בועט לקיר הרביעי בביצים , לא?"

זוהר וורוד מהשמיים. קול רועם אדיר. והחלק הכי טוב – עשרות אנשים צורחים מתפתלים ומקפצים מכיוון לכיוון.

הארי חייך "צדקת אלבוס, כשמסתכלים על זה ככה זה באמת... מצחיק..."

"דמבלדור , רק שאלה קטנה" אמרה פתאום הרמיוני כשברקע צרחות "אתה כולך הגעת כאילו לא אכפת לך מכלום, והעולם הזה לא מעניין אותך, עם מלא ציניות מטופשת, אז... למה עזרת לנו?"

"את מטומטמת או מה?!" הוא צרח עליה "כי זה מה שיוצר הפאנפיק רצה! ועכשיו בגלל שאני מוזר אני מתאבד!!" הוא הרים את שרביטו אל ראשו אל מול פניהם הנדהמות.

"ואם לא תעשו משהו ממש יצירתי, כותב הפאנפיק ישמיד אתכם, כי... אני לא יודע למה! פשוט ככה טמבלים!"

לפתע מבט של פחד על פניו "אני לא רוצה למות! זה יוצר הפאנפיק גרם לי לומר את ז-" והוא עצר את עצמו במבט נוקשה כאילו משהו השתלט עליו בחזרה. "ביי לוזרים! אבדה קדברא!"

הארי הביט בהרמיוני. פיה עדיין פעור מול גופתו של אלבוס דמבלדור, הקוסם האדיר ביותר אי פעם.

מה. לעזאזל. קרה פה. עכשיו.

ואז העולם רעד והתנדנד. ושוב רעד.

"דמבלדור אמר שנצטרך לעשות משהו יצירתי כדי שיוצר הפאנפיק לא ישמיד אותנו" לחש אליה הארי בבהלה.

"אז למה אתה מחכה, אידיוט?" היא צעקה.

שניהם ירדו על ברכיהם והשתחוו. הכל פסק. קול רועם נשמע.

__

אה. תרשמו פה למטה, כדאי לכם , ילדים חמודים, תלחצו, בואו, תיכנסו לרכב שלי, תקראו לכל החברים שלכם שירשמו, בואו יש לי הרבה ממתקים ברכב.

		הפרק הבא