כותב הפאנפיק שולט בהכל.

אז זה לא נכתב באחת עשרה בלילה, אבל אני רעב ממש וכשאני רעב זה יותר גרוע ממתי שאני עייף , אז גם כאן גלו אמפתיה. באופן כללי גלו אמפתיה לאנשים. חיוך קטן יכול לעשות למישהו את היום. כל עוד זה לא יהיה מטריד כמובן. השתדלו גם לא להיות מטרידים לאנשים ברחוב. זה נגמר בניידת. לא שאני יודע.

לא, לא יהיה כאן ויתור זכויות מגניב, ואני לא אכתוב שויתור כזה הוא בעצמו מגניב, כי זה כבר לא מגניב.

נ.ב. אין כאן דמות POV כדלקמן בגלל שכואב לי הראש ובגלל שככה באלי. אה, וזה אומר בערך דמות ראשית פלוס מינוס, החלטתי שאם הוא יאמר את זה ככה זה יהיה יותר מגניב.

"אה קומו קומו" הקול הרועם אמר במעט מבוכה "נו, חבר'ה זה לא מה שהתכוונתי"

הם התרוממו לאט לאט רועדים, "אתה – אתה אלוקים?" שאלה הרמיוני.

"אה... לא רוצה לבאס, אבל לא" הקול הרועם אמר ביובש "למרות שאולי מנקודת מבטכם אפשר לומר שכן, אז בעצם כן, תחזרו להשתחוות אידיוטים"

הם נפלו בפחד אפיים ארצה, הארי ניגש בראש כפוף קדימה, הניח קערת פירות מזהב שיצר מאי שם בשינוי צורה וחזר להשתחוות.

"אה, ואוו" הקול אמר בזהירות "צחקתי, מה הבעיות שלכם אנשים?"

הם התרוממו לאט לאט בפנים נבוכות "אה... אז מי אתה?" שאלה הרמיוני.

נער צעיר, הילה זוהרת סביבו מרחף הופיע למולם לפתע, פניו שלוות ורציניות, גלימה של סופרמן עם ציורים של במבה אדומה התנופפה על גבו.

"אוקיי, נסביר לאט כדי שתבינו מהר, אתם סיפור בסך הכל, אחד קצר למען האמת. אני הכותב כך שאני שולט בכל דבר שקורה כאן, כולל המחשבות שלכם" הוא אמר "למעשה, זה בעיקר המחשבות של דמבלדור, ומאז שהוא מת אין פה דמות POV בכלל ואף אחד לא חושב שום דבר" הוא סיים בחיוך, כאילו מרוצה מעצמו.

"מה?! מה זאת אומרת? היא אמרה בבהלה פתאום "זה אומר שאין לי תודעה?"

"אה..." הנער חייך חיוך קטן "כאילו לאף אחד ממכם אין תודעה , פספסת אולי את הקטע של 'אתם בתוך סיפור".

"אני לא יודע מה איתך" הארי כחכך בגרונו "אבל בהחלט יש לי תודעה, אני יודע שאני חושב כרגע".

"לא, אין לך"

"כן, יש לי." הוא הגביה את קולו.

"סתום, אין לך" הנער הזוהר הושיט את ידו מפנה שני אצבעות כמו ספיידרמן למצחו של הארי והצלקת על ראשו שינתה צורה לכתוביות - "זה מישהו ממש טיפש ומטומטם, שפתח את הפה כשלא הרשו לו, איך בכלל יש מקום על המצח לכל זה? בגלל שאני שולט בפאנפיק , אני יכול לעשות הכל, תהייה קטנה, יעני מלשון לתהות - האם אני מוגבל על ידי חוקים לוגיים? עד כמה אני 'כל יכול'? איך אני גומר את התהייה הזאת עם משפט מגניב? טוב, נמאס לכתוב על המצח של הטמבל הזה".

"יש לי תודעה!" הארי צעק שוב, מתעלם מהצלקת החדשה.

הנער רק נאנח "אתה יודע, אין לי מושג למה אני גורם לך לומר את זה" ואז כיווץ את מצחו "למרות שתיאורטית אולי כן יש לכם תודעה ברמת קיום מסוימת, בכל מקרה אני שולט בה".

הרמיוני ששתקה פנתה אל הנער נבוכה "אה... תגיד, השרירים המרשימים, רמת הIQ -  המוגזמת לחלוטין, והעובדה שסיימת בגרויות זה חלק מהקסם שלך?"

"מה? אלו?" הוא חייך "לא, ככה אני בחיים הרגילים שלי.  חוץ מהקטע של הבגרויות" הוא עשה פרצוף מבואס לרגע.

"חיים רגילים?" שאל הארי בהפתעה "אתה בן אדם רגיל?"

"לא, לא הייתי אומר רגיל" הנער הזוהר אמר בהסתייגות "אבל לשאלתך, כן, ברגע זה אני מקליד את המילים האלה בעולם רגיל עם מחשב ווינדוס רגיל ווורד, אתם יכולים לקרוא לי דוד, ואם אתם רוצים נוכל להיות חברים למרות שאני במיקום שונה מהותית ובעצם כותב אתכם ברמה העמוקה ביותר של הקיום שלכם" הוא שאף אויר לאחר רצף הדיבור "עדיין, נשב ונדבר מדי פעם, שחנשים וכאלה, נהרוג אנשים ביחד, כל מיני דברים שהופכים אנשים לחברים"

"אחי, זה לא קצת עלוב לבקש מדמויות שכתבת להיות חברים שלך?"

"למה עלוב?"

הרמיוני גיחכה "גם לפי מה שאתה אומר אתה בן אדם ממש מוזר, אם אתה כותב בסיפור שאתה מבקש מהדמויות שם להיות חברים שלך, וכל החברות הזאת בכלל תהיה מוזרה, אם אתה כותב את שני צדדי השיחה, יש לך פיצול אישיות או בעיה פסיכוטית כלשהיא?"

הארי נראה מוטרד לפתע "רגע, בנאדם, אתה עכשיו גרמת להרמיוני לומר שאתה מוזר? למה שתעשה את זה?"

-ואז הפאנפיק נהיה רק יותר ויותר מוזר-

"אתם מתחילים לעצבן אותי" הנער הזוהר אמר בכעס "אז הכל נגמר, הבנתם? זהו, עכשיו אני הופך לרע, רע מאוד, נבל ע – עולם מטושטש -  הכל רועד והופך לשחור לבן- - צחוק מרושע- - גיהוק- עוד גיהוק מהסוג של ריק- -המהום לא ברור- פיצוץ אטומי- - אהה- -איך אנחנו עדיין חיים בכלל—---

לרגע הכל נעצר וחזר להיות רגיל.

"בבקשה אדוני אנחנו רק רוצים לשרת אותך" הארי אמר עיניו עצומות בתפילה כנה.

"טוב, בסדר, תשרתו אותי" הנער רק אמר ביובש.

"באמת?" שאלה הרמיוני.

"כן" הוא אמר ואז חייך חיוך מוזר "בזה שתמותו!" הוא צרח.

ושוב הכל התפוצץ לאלפי שברי מחשבות.

למה הכל נהיה כל כך כאוטי ולאן נעלמו לי הגרשיים? איפה בלה בלה צעקות לא מבין מה הולך כאן אין סימני פיסוק או אנטרים בבקשה כותב הפאנפיק תעשה משהו לא בא לי סתמו את הפה עוד פצצת אטום ועוד אחת ועוד מאה והנה קרנף קטן וחמוד עם כובע.

ואז. אז הם חיו באושר ובעושר. עד עצם היום הזה.

לא באמת! הם מתים! כולם מתים! או חיים איפשהו באיזשהו קיום חסר חשיבות שאיש לא מייחל להיות בו!

אבל נראה לי שהם מתים! בגלל שלא שמעתי על יקום כזה!   כן בדיוק! הם מתים! חהחה! סוף סיפור!

הפרק הקודם