קסם הוא מגיפה

קסם הוא מגיפה

הוא עמד באמצע הרחוב, מביט על הבניין המכוער מלפניו. לא היה זה מקום בו אנשים רצו להגיע, בית יתומים. לרוב אלו שהגיעו לכאן, היו חסרי מזל, כאלו שננטשו, או שהוריהם פסו מן העולם ולא נותר עוד מי שיגדל את הילדים העזובים. דמבלדור אומנם ידע כי הילד אותו הוא עומד לפגוש היה יתום, אך את מוצאו לא הכיר לעומק. כל שידע הוא שהילד אמור להיות יוצא דופן מחבריו לבית היתומים. אותו ילד היה אמור להיות דומה לאלבוס דמבלדור, הוא היה אמור להיות קוסם.

אלבוס דמבלדור ניחן בכוחות קסם. בניגוד לרוב האנשים, הוא היה מסוגל לבצע מעשים שהיו נראים לאדם הממוצע כבלתי סבירים במקרה הטוב, ובלתי אפשריים במקרה הגרוע. את הכשפים שחולל בשרביטו רבים מעולמו הכירו. הוא היה נחשב לקוסם דגול בעולמו, ואולם, דמבלדור היה בסך הכל מורה. מורה שעמד לצרף לשורות בית הספר שלו, תלמיד חדש, או כך לפחות האמין.

על פי רישומי משרד הקסמים, הילד היה צאצא קסום, אך ללא קרובי משפחה ידועים, ולכן גדל כיתום בבית יתומים. לא היה מדובר במקרה חסר תקדים, אך למרות זאת לא היה מדובר במאורע נפוץ. רבים מן הילדים אשר עתידים ללמוד בבית הספר לקוסמות ולכשפים, הוגוורטס, היו צאצאים של מוגלגים, אנשים חסרי קסם. ברגעים אלו, היה מורה מלווה מגיע למשפחתם מעט לפני גיל אחד עשר, הגיל בו היו קוסמים מתחילים ללמוד, ומסביר להם על עולם הקסמים.

במקרה של קוסם יתום, היה מדובר בנוהל דומה, שכן גם אם היה טהור דם, לא יכל לדעת על עולם הקוסמים.

וכך דמבלדור נכנס אל בית היתומים שברחוב, להוט להכיר את התלמיד החדש בבית הספר בו הוא מלמד.

"אחר צהריים טובים לך. באתי לפגישה עם גברת קול. סבורני שהיא אם הבית פה."

הנערה שאותה פגש דמבלדור קראה לגברת קול , והם המתינו לבואה.

דמבלדור הביט בפנים הבניין, שהיה אף עלוב יותר מחזית הבית החיצונית. היה זה מקום עגום מאוד לגדול בו.

דמבלדור חייך לבואה של אישה רזה וטרודה למראה והושיט יד ללחיצה. גברת קול הביטה בו אך לא עשתה דבר.

" שלום לך. שמי הוא אלבוס דמבלדור. שלחתי לך מכתב ובו ביקשתי להיפגש עימך." אמר דמבלדור קצרות והביט בה בסבלנות. גברת קול הנהנה , "כן, בוא אחריי למשרד שלי."

כאשר נכנסו למשרד הקטן והמעופש של גברת קול, שניהם התיישבו זה מול זה וגברת קול כחכחה בגרונה. "אם כן, אני מבינה שאתה מעוניין באחד החוסים שלנו."

"אכן, טום רידל כמדומני. אני מורה בבית ספר פרטי בשם הוגוורטס. לטום כמו לתלמידים רבים אחרים, נשמר מקום בבית ספר זה עוד כאשר הם נולדו." אמר דמבלדור, מבלי להרחיב עוד.

גברת קול הביטה בו בחשד. "חלה כאן טעות לדעתי. לילד בשם טום רידל אין כאמור אף קרוב משפחה חי. אימו הגיעה לכאן , כורעת ללדת, ילדה את בנה ומתה כמה דקות לאחר מכן. כל שהיא אמרה שהיא רוצה לקרוא לו טום על שם אביו, וואנדורולו על שם אביה, ולאחר מכן נפחה את נשמתה. מעולם לא שמעתי על שם כמו וואנדרולו. אני מניחה שהיא ממוצא זר, למרות שהייתי בטוחה שהיא בריטית. "

דמבלדור הביט בסקרנות בגברת קול.

"הוא ילד מוזר."

"כן, זה לא מפתיע אותי."

"הוא .. אפשר לומר שהוא בריון. האם המקום שלו יישמר בבית הספר ?"

"בהחלט. שום דבר לא ימנע זאת."

"ובכן, כל הילדים מפחדים ממנו. הוא משליט טרור. למשל , הוא העלים את הארנב של בילי סטאבז. לא מצאנו אותו מעולם. הוא גם הכניס שניים מהילדים שלנו לתוך איזו מערה בטיול שנתי, או כך לפחות הם טוענים. אבל אין לנו מושג מה קרה שם. הם פחדו פחד מוות לומר מה קרה שם. בכל מקרה, אם אתה רוצה לראות אותו, אני יכולה לקחת אותך אליו."

"אשמח על כך מאוד."

דמבלדור וגברת קול יצאו ממשרדה ונכנסו לאחד החדרים. בחדר , ישב ילד על מיטה  בודדה וקרא ספר. מלבדה היה בחדר גם ארונית בגדים וכיסא. הילד היה גבוה , כהה שיער וחיוור, אך עם זאת נאה מאוד.

" טום זה מר..." התחילה גברת קול לומר, איך נראה שלא זכרה את שמו הארוך של אלבוס דמבלדור, "דמבלדור." השלים בשבילה. "נעים להכיר טום, אני פרופסור דמבלדור מטעם בית ספר פרטי, ואשמח שתצטרף אליו.

"פרופסור?זה כמו דוקטור? היא הזמינה אותך לבדוק אותי?" הוא הצביע על הדלת שממנו יצאה גברת קול.

"לא, לא"אמר דמבלדור בחיוך.

"אני לא מאמין לך, דבר אמת!" אמר טום את שתי המילים האחרונות בעוצמה מצלצלת ומסמרת שיער. זו הייתה פקודה, דבר שניכר כי הילד רגיל לתת. דמבלדור הביט בעיניו של טום. לא היו בהן פחד. היה בהן משהו אחר... אבל לא ייתכן כי מדובר בשנאה? חשב אלבוס בחשש.

" כבר אמרתי לך. אני מורה בבית ספר הוגוורטס. אתה מוזמן כמובן ללמוד אצלנו אם תבחר בכך.

" לא תצליח לעבוד עליי, "פרופסור." אני לא משוגע, לא תיקח אותי לשום מוסד סגור!" אמר טום ושילב את ידיו.

"למה שלא תיתן לי להסביר לך?" שאל דמבלדור ברוך. לא היה זו הפעם הראשונה שנתקל בתגובה כזו. מי שלא הכיר את הוגוורטס , בדרך כלל חשש כאשר הציג את עצמו. אך הפעם לא היה צריך לשכנע זוג הורים כי הילד שלהם קוסם. דמבלדור שמח מהשינוי המרענן.

"הוגוורטס, הוא בית ספר לקוסמים." אמר דמבלדור , וטום הביט בו בפה פעור.

"קוסמים?" הוא חזר , כאילו לא היה בטוח ששמע נכון."

"כן. הוגוורטס הוא בית ספר לקוסמים בו לומדים לבצע קסמים."

הוא חייך אל טום, ודאי כעת תחלחל ההבנה כי הסיבה שהוא שונה, הסיבה שדברים מוזרים קורים דווקא לו הם בגלל שהוא..

אבל טום צחק בקול גדול והביט בדמבלדור כאילו הוא זה שצריך להיכנס למוסד סגור.

"אין דבר כזה , "קוסמים"! אלא אם אתה מדבר על האנשים המאוסים ששולפים שפן מן הכובע, וכולם יודעים שמדובר באחיזת עיניים! אמרתי לך כבר, דבר אמת!".

דמבלדור היסס. לא זו התגובה שציפה לה, בדרך כלל ילד אשר ניחן בכוחות קסם אומנם מופתע, אולי מסרב להאמין לרגע אבל אז בבלבול מתחיל לשאול שאלות, משהו כאן שונה... חריג.

"טום... האם אתה רוצה לומר לי שמעולם לא הרגשת שאתה שונה, מיוחד?" שאל דמבלדור בנימוס.

" אני? מיוחד? ברור שאני מיוחד, אני קוסם ואני יודע לירוק אש מהפה ולהפוך ילדים לצפרדעים!"אמר טום והתגלגל כעת מצחוק. היה משהו מוזר בצחוק הזה. לא היה מדובר בצחוק שנובע משעשוע, היה מדובר בצחוק נוטף בוז, היה ברור כי הילד לא נותן ולו פיסה של אמון בו.

" אין דבר כזה קסמים." שב ואמר טום, "כעת, הסתלק מכאן. בזבזת את זמני מספיק." אמר טום וחזר לקרוא את הספר שלו.

ההבנה כעת נפלה על דמבלדור. זו כנראה הסיבה. אך לפני שיחליט באופן סופי, הוא חייב לגלות. בהינף שרביט, דמבלדור ביצע קסם ללא מילים. היה זהו קסם קדום, אשר ידע לגלות עקבות של קסמים קודמים. לדאבונו, הקסם כשל. לא היו שום עקבות של קסם, אף לא קסם אקראי שילד ברגע של להט מבצע. הילד , כך ידע דמבלדור, אינו ניחן באף כוח קסם. הוא שמט את כתפיו, לא זו הייתה הסיבה שלשמה הגיע לבית היתומים. אך, אם מדובר בצאצא לקוסמים, ודמבלדור ידע כי משרד הקסמים איננו טועה, אין זה הוגן כי ישאיר את הילד מגשש באפילה. ולכן, דמבלדור עשה מעשה אותו מעטים הקוסמים עושים. דמבלדור ביצע קסם בפניו עיניו של אדם שאיננו ניחן בכוחות קסם, בפניו של מוגל. אך טום רידל לא היה מוגל רגיל, לא... טום רידל היה סקיב.

ארונו של טום רידל עלה לפתע באש, משהו בתוך הארון שלו רעד בפראות. טום הביט בארונו באימה, וודאי כל עולמו היה שם. טום הביט בדמבלדור, לאחר מכן בשרביט אותו אחז, ואז בארון העולה באש.

" מה גנבת , טום?" שאל דמבלדור בסקרנות את הילד, שרץ אחוז אימה לארון, אוחז בתיבה פשוטה שרעדה בתוך הארון. הוא פתח את התיבה, וחפצים יומיומיים קפצו ממנו והתפזרו לכל עבר, צועדים כאילו ניחנו ברגליים. טום כעת הביט בדמבלדור שוב, אך כעת בצורה אחרת, בפליאה. הוא ידע ששום אחיזת עיניים לא מסוגלת לבצע תרגיל שכזה.

"האם השתגעתי?" טום שאל, מסרב להאמין למראה עיניו.

"לא. זהו קסם. אני קוסם." אמר דמבלדור בפשטות.

"למד אותי לבצע את הקסם הזה."דרש טום, אך דמבלדור הביט בטום רידל בעצב. "חוששני שלא אוכל לעשות זאת טום. אני מצטער מעומק ליבי. אך לא תוכל ללמוד בסופו של דבר בבית הספר שלנו."

" אבל אתה אמרת! אתה שיקרת לי!"

" לא שיקרתי. אך בית הספר נועד לקוסמים. ולצערי טום, אתה איננו קוסם. אין בך את היכולת לבצע קסמים. אתה, מה שנקרא בעולמנו, סקיב. אדם שנולד לצאצא קסום, אך איננו ניחן בכוחות קסם. למרבה האירוניה, זה הופך אותך לשונה ומיוחד.  אין סקיבים רבים בעולמנו.

טום הביט בדמבלדור ועיניו ברקו. לא זאת התגובה שציפה לה דמבלדור, שוב. הוא היה בטוח כי הילד התאכזב, אך משום מה הוא כעת חייך חיוך רחב.

"אני מיוחד, אתה אומר? ברור... הרי כל מה שעשית, זה מעשה טאבו, זה נוגד את הטבע... פשע , כן, זה מה שזה , פשע!" אמר טום בניצחון.

"מזל שאינני סוטה כמוך, לא הייתי רוצה לבצע סטיות כמו שאנשים מסוגך מבצעים."

"אני מצטער שכך אתה חושב טום. במקרים רגילים אנו הקוסמים מחויבים למחוק את זיכרונם של מוגלגים , כיוון שעולם הקוסמים הוא סוד ואין אנו אמורים לגלות אותו לאנשים ללא יכולות קסם. אך סקיבים הם שונים. הם נולדים לצאצאים קסומים ולכן אין אנו פוגעים בהם או במשפחותיהם ומתערבים בזיכרונותיהם. אנחנו סומכים כי הם יכבדו את סודיותנו. כך גם אני מצפה ממך טום."

אך טום ירק כעת והסתכל בדמבלדור בלגלוג. "כאילו שמישהו יאמין לי. הסתלק מכאן, יצור." אמר טום, ודמבלדור הושיט פיסת קלף לטום, שנראה כאילו הציעו לו פיגיון מגואל בדם.

"אם אי פעם תרצה קשר לעולמנו או אליי, אמור את שמי ואני אדע. לא מגיע לאף סקיב להיות מנותק מעולמנו, אך אני מכבד את החלטתך."

לרגע טום נראה כאילו הוא הוא מעוניין לזרוק את פיסת הקלף אל תוך הארון הבוער, אך משהו עצר בו.

"הכרת את אימא שלי, או אבא שלי? הם היו סוטים כמוך?" אמר טום, אך דמבלדור הניד בראשו. "לצערי לא, איננו מכיר את הוריך. כל שידוע לי הוא שאתה נצר לאדם קסום, אך אינני יודע מי."

טום התלבט, והכניס את הקלף לכיסו. כנראה שהחליט כי על אף סלידתו העמוקה מדמבלדור, אולי יכול להפיק תועלת מכך בעתיד. דמבלדור בהחלט היה מופתע מהתנהגותו של טום רידל. הוא היה בהחלט שונה מכל ילד אחר בגילו, קוסם או מוגל.

"להתראות, אם כן טום רידל." אמר דמבלדור ובהינף שרביט כיבה את הארון הבוער שבחדר. טום הביט בהקלה כאשר ראה כי לא נעשה אף נזק לדבריו.

"הדבר הזה , קסם שאתה קורא לו..." אמר טום והביט במבט מלא תיעוב בדמבלדור כאשר פנה לצאת. "הוא מגעיל... הוא... הוא מגיפה." אמר טום וטרק את דלת חדרו, משאיר את דמבלדור שקוע במחשבות על הילד עימו נפגש זה עתה.

		הפרק הבא