זה חלום?

היא ישבה בחדרה, ליד השולחן, וכתבה. לאחרונה היא מצאה נחמה גדולה בכתיבה. זו הייתה דרך לפרוק את כל מה שהרגישה, בלי שאף אחד

 ידע. היא כתבה סיפורים קצרים, סיפורים ארוכים, ואפילו שירים קצרצרים.

ראיתי ציפור לבנה בלילה השחור.

והבנתי שגם בחוסר תקווה יש תקווה.

חשבתי שזה נגמר.

אבל הבנתי שזה רק התחיל.

הלכתי עד לקצה העולם.

והבנתי.

הבנתי שבשבילה, אני אעשה הכל.

קשה לה. עכשיו כשהאדם היחיד שבאמת היה אכפת לה ממנו נעלם, היא יותר שקטה מאי פעם. מסוגרת. היא לא מדברת עם אף אחד, אלא 

אם זה הכרחי. אין לה חברים. אין לה עם מי לדבר. העפרון והנייר הם החברים היחידים שלה.

אבל לאחרונה, היא מצאה משהו אפילו יותר קסום - ריקוד. כשהיא רקדה, היא הרגישה את כל הרגשות מתנדפים, כאילו אין שום דבר בעולם 

חוץ ממנה, ומהמוזיקה. 

ולאט לאט, היא התחילה להפתח, ולנסות להכיר חברים חדשים. 

אבל הזמן חולף כמו שהוא חולף, ועוד ריקוד עובר, עוד סיפור נכתב, ובינתיים - אפס חברים, והרבה מאוד אויבים. אפילו המורים לא חיבבו 

אותה במיוחד - מה שלא ממש היה אשמתה, מכיוון והיו לה הפרעת קשב וריכוז ודיסלקציה חזקות מאוד.

עד היום הייתה לה רק חברה אחת, שהבינה אותה ותמיד הייתה שם בשבילה, מכיוון וגם היא הייתה דיסלקטית. 

הן היו החברות הכי טובות, ולכן זה רק היה עניין של זמן עד שמשהו יפריד בינהן.

אבל זה לא הופך את זה לקל יותר עבורה. 

והיא יודעת שילדה בת 7 לא אמורה לחשוב על דברים כאלה, אבל היא כבר מרגישה שאין טעם לחיים שלה.

היא מתגעגעת לחברה שלה.

היא מתגעגעת לאנבת׳.

אוקי, תדעו שכותבת הפאנפיק שלכם (אני) מאוד מזדהה עם הדמות הראשית. כי גם אני מאוד אוהבת לצייר ולקרוא, וגם לי יש הפרעת

קשב וריכוז, (או כמו שאני קוראת לה: הפרעת קצב וריקוד) וגם אני איבדתי חברה. (לייתר דיוק אני עברתי מקום, לא היא, אבל לא משנה.)

		הפרק הבא