טליה אוואנס

התעוררתי מקריאת הקרן שקראה לארוחת הבוקר. עוד פעם התעוררתי מאוחר, ממש יופי. הרמתי את עצמי מהמיטה והתארגנתי תוך כדי קריאת הספר האהוב עליי. גררתי את עצמי לחדר האוכל למרות שלא הייתי רעבה, אחרת מישהו היה מחפש אותי וגורר אותי לאכול בכוח. ככה לפחות אני יכולה להעמיד פנים, ולא באמת לאכול. הקרבתי לאלים והתיישבתי בקצה שולחן אתנה, בתקווה שלא יפריעו לי. כמובן שזה לא עבד. ''טליה!'' קול מוכר קרא, ומיד אחר כך מלקולם התיישב לידי, והסתכל על הצלחת הנקייה שלי. ''את שוב לא אוכלת?'' שאל מלקולם בחשדנות. נאנחתי. ''אני פשוט... לא רעבה'' אמרתי בשקט. מלקולם הוא היחיד שיודע שיש לי הפרעות אכילה. ואני לא מתכוונת שזה יישתנה. מלקולם גילגל עיניים, נאנח והתחיל להעמיס אוכל על הצלחת שלי. חיכיתי שיסיים, ואז קמתי בזריזות והקרבתי הכל לאלים לפני שמלקולם הספיק לעצור בעדי. ''טליה...'' הוא נאנח בשקט. ''נו באמת מק'' אמרתי, והשתמשתי בשם החיבה שלי בשבילו. אנחנו חברים מגיל קטן מאוד. ''אתה יודע למה. ואתה יודע מה עלול לקרות אם תכריח אותי'' הוספתי בשקט. אני לא אוהבת לדבר על זה.

פניתי לצאת מחדר האוכל, אבל לפתע הונפתי באויר, ונחתתי על סוס. או בעצם, גוף של סוס. כירון. כירון התחיל לדהור ואני התאמצתי לא ליפול מגבו. נעצרנו בפתאומיות לפני הבית הגדול וירדתי מגבו של כירון. ''אני מצטער מיס אוואנס, אבל זה היה נחוץ. יש עניין דחוף ביותר'' אמר כירון וכיוון אותי פנימה. נכנסתי בעקבותיו לחדר המלחמה והתיישבתי ליד שולחן הפינג פונג, בזמן שכירון קיפל את עצמו לתוך כיסא הגלגלים. ''מה העניין, כירון?'' שאלתי. כל מה שרציתי היה לחזור לספר שלי. ''טוב...'' פתח כירון ''הרגשת פעם שאת... שונה?'' נאנחתי. ''כירון, אתה יודע שאני לא אוהבת-'' ''אני יודע'' קטע אותי כירון ''אני לא מדבר על לפני שהגעת למחנה. למרות שייתכן ששמת לב כבר אז...'' הוסיף כירון בשקט את המשפט האחרון. ''שמתי לב למה?'' שאלתי בחשדנות ''כירון, מה קורה? מה העניין?'' כירון נאנח. ''אני לא יודע איך להגיד לך את זה... טליה, את לא חצויה רגילה''. אוק- רגע, מה?? ''מה זאת אומרת לא חצויה רגילה???'' כירון נאנח שוב. ''חוץ מעולמות המיתולוגיה שיש בעולם, יש עוד עולם, או בעצם מין חברה, נסתרת. עולם הקוסמים. הם חיים בסתר בעולם, בין אם בקהילות מבודדות ובין אם בסתר בערים וכפרים של אנשים רגילים, ללא קסם, או 'מוגלגים' כפי שהם קוראים להם. בעצם, הבנים נקראים שם קוסמים והבנות מכשפות'' ''ואיך זה קשור אליי?'' שאלתי בחשדנות. ''טוב את מבינה טליה, את מכשפה'' אמר כירון בעייפות. ''מה???'' שאלתי בהלם. ''טוב, בדרך כלל הם מגלים את זה יותר מוקדם, אבל בגלל שאת גם חצויה, ועוד אחת עם הרבה נצרים, היה להם קשה לגלות אותך, ואחר כך הגעת למחנה, מה שהקשה עליהם את הגילוי אפילו יותר''. שתקתי בהלם. ''טוב, תקשיבי'' אמר כירון בענייניות ''תכף תגיע מישהי, מכשפה, ואני רוצה שנחכה לה מחוץ למחנה, מכיוון שהיא לא יודעת על חצויים. המכשפה היא מבית ספר של קוסמים אשר נמצא בבריטניה, שבאה להציע לך ללמוד בבית הספר שהיא סגנית המנהלת בו. את כמובן לא חייבת, אבל אני מציע לך להיענות להצעה''.

התעשתתי וקמתי מהכיסא. עכשיו הבנתי למה כירון קיפל את עצמו לכיסא הגלגלים. ''אני אלך. אבל מה עם מפלצות?'' שאלתי את כירון ''אתה יודע שאני מושכת הרבה, בגלל שאני נצר של כל כך הרבה אלים, במיוחד עם הזהות של שלושה מהם''. הדאגה שלי באמת מוצדקת, כי חוץ מזה שאני בת אתנה, והרבה נצרים, שלושה מהנצרים שאני אלה שלושת הגדולים... ''אל תדאגי'' אמר כירון ''הובא לידיעתי שבית הספר מוגן במחסום קסם. לכי לארוז עכשיו, אבל זכרי, כמו שהמכשפה לא יודעת על חצויים, אף אחד שם לא יודע. אסור לך לגלות לאף אחד''. הנהנתי ורצתי לביתן.

ארזתי בתרמיל גדול כמה סטים של בגדים, המחשב הנייד שלי שעוצב כך שלא ימשוך מפלצות, ואת הערכה המיוחדת לחצוי (המצאה של ליאו וואלדס בן הפייסטוס, מהשבעה), שכללה, בין השאר, מימית נקטר ושקית אמברוסיה למקרי חירום, חבל, וכמובן, גליל מסקינגטייפ. בנוסף, ארזתי פיגיון ספייר, והצטיידתי בכל כלי הנשק שלי, כי למרות מה שכירון אמר, לא הייתי בטוחה שהמחסום שלהם יצליח לעצור מפלצות. לכן ענדתי את העגילים שלי שהופכים לקשת ואשפת חיצים, הצמיד שיוצא ממנו מגן, השרשרת שהופכת לחרב, וכמובן, הנשק הקבוע שלי- טבעת שהופכת לפיגיון. בעקבות זה נראיתי מקושטת יותר מהרגיל. פיכס.

הנפתי את התרמיל על כתפי ורצתי לזירת הלחימה בחרב, שם ידעתי שמלקולם יהיה. ''מלקולם!'' קראתי ברגע שראיתי שהוא באמת שם. מלקולם רץ אליי. ''מה קרה? את יוצאת למסע חיפושים?'' שאל כשהבחין בתרמיל על גבי. ''אמממ'' לא ידעתי כמה מותר לי לספר ''לא בדיוק... תבקש מכירון שיסביר לך אחר כך, אני לא יודעת כמה מותר לי לספר'' אמרתי בסוף. חיבקתי אותו קלות, למרבה הפתעתו (הוא יודע שאני לא חובבת מגע במיוחד), ורצתי לגבעת החצויים שם חיכה לי כירון.

יצאנו מהמחנה והתרחקנו קצת, ליתר ביטחון. אחרי שתי דקות נשמע קול פקיקה חזק, והופיעה אישה מבוגרת, כנראה בשנות השישים לחייה, לבושה גלימה ארוכה ושחורה וחובשת כובע מחודד. ''אתה מר אוואנס?'' פנתה האישה לכירון. ''לא'' ענה כירון בחיוך ''אני מר ברונר, האבא המאמץ של טליה''. הופתעתי, אבל הסתרתי זאת. האישה הנהנה ופנתה אליי ''את טליה אם ככה?''. הנהנתי. ''שלום טליה, אני פרופסור מינרווה מקגונגל. אני מבינה שאביך.. המאמץ.. הסביר לך על מי אני ומה אני עושה פה?'' אמרה האישה, מינרווה מקגונגל. ''אמממ בערך'' אמרתי ''אבא הסביר לי שאת, אמממ, מכשפה, ואת מבית ספר לקסמים, נכון?''. מינרווה מקגונגל הנהנה ואמרה ''אם כך, בואי איתי. אני אקח אותך לקנות ציוד לבית הספר. אה, ודבר נוסף- את תפני אליי בתור 'פרופסור' או 'פרופסור מקגונגל'. האם זה מובן?''. הנהנתי. חיבקתי את כירון, כי ידעתי שזה ייראה מוזר אם לא, והתחלתי ללכת אחרי הפרופסור. לפתע שמעתי קול מוכר קורא בשמי. מלקולם הופיע במעלה הגבעה ורץ לעברי. שמטתי את התרמיל ורצתי אליו. כשהתחבקנו, לחשתי באוזנו ''אני אהיה בסדר. תבקש מכירון פרטים. בבקשה, אל תבוא אחריי, זה עלול לסבך את שנינו''. התנתקתי מהחיבוק ואמרתי, יותר בקול ''ביי מק''. הסתובבתי, רצתי והרמתי את תרמילי, מוחה בסתר דמעה.

אחרי שכירון ומלקולם נעלמו מהעין, אחזה האישה בזרועי, ולפני שהספקתי להשתחרר הופיעה מערבולת צבעים והעולם סביבי נעלם. הרגשתי כאילו מישהו דוחק אותי לתוך צינור גומי צר. גלגלי העיניים שלי נדחקו פנימה, ואיבריי הפנימיים התהפכו. תוך שנייה הכל נגמר, ובמקום היער, הופיע סביבי רחוב סואן בלונדון. מעדתי לרגע בחוסר יציבות. ''מה זה היה?'' שאלתי את מקגונגל. ''קוראים לזה התעתקות'' ענתה לי ''זאת דרך לעבור ממקום למקום. את חווית כרגע התעתקות צד- לצד, מכיוון שעדיין אין לך רישיון התעתקות. ועברת את זה בצורה מרשימה. רוב האנשים מקיאים אחרי הפעם הראשונה''. נאבקתי לא לגלגל את עיניי. כן התחושה הייתה לא נעימה, אבל להקיא? עברתי דברים גרועים בהרבה במלחמות נגד קרונוס וגאיה. מקגונגל התחילה ללכת לכיוון פונדק בשם 'הקלחת הרותחת', שנראה שאף אחד לא שם לב אליו. נכנסתי אחרי הפרופסור והלכתי אחריה לחצר האחורית. מקום עלוב, רק חומת לבנים, כמה טלאי דשא ופח אשפה בפינה. מקגונגל שלפה מקל ישר ונקשה על אחת הלבנים. חור נפער בקיר, וגדל עד שיצר פתח בגודל דלת. ולמרות שראיתי דברים מרשימים בהרבה, הכרחתי את פי להיפער בתדהמה מזוייפת.

		הפרק הבא