טליה אוואנס

עברתי אחרי מקגונגל בפתח ונכנסנו למין רחוב קצת צר, או סמטה די רחבה. ''ברוכה הבאה לסמטת דיאגון'' אמרה מקגונגל ''כאן תוכלי למצוא את כל מה שאת צריכה לבית הספר. אבל קודם, נלך לבנק גרינגוטס'' גיחכתי בליבי. לבנק שלהם קוראים עז ירוקה? איך קוראים לבית הספר, פיל כתום? מקגונגל הובילה אותי לבניין לבן גדול. ליד הדלת היה תלוי שלט שקראתי די בקלות, כי בניגוד לרוב החצויים, לי לא הייתה דיסלקציה, למרות שכן הייתה לי הפרעת קשב. בשלט היה כתוב:
'לנכנס ברוך הבא
אך דבר אחד תדע:
מי שבגזילה אשם
כך או ככה ישלם
אזהרה היא לבאים
סוף גנב אינו נעים'
וואו. מאוד מזמין. הלכתי בעקבות מקגונגל לעבר דלפק שמאחוריו עמד יצור מוזר נמוך, עם ראש גדול ואוזניים ענקיות מחודדות. מקגונגל שלפה מפתח מכיסה, ואמרה ליצור ''הכספת של הוגוורטס, בבקשה''. הוגוורטס? ככה קוראים לבית הספר, יבלות חזיר? אלים אדירים, זה יותר גרוע מעז ירוקה! נאבקתי בעצמי לשמור על הבעת פנים חתומה ולא לצחוק. היצור לקח את המפתח והוביל אותנו למערה קטנה שבה הוצב קרון על מסילה הדומה לפסי רכבת. בקצה המערה היה פתח של מנהרה שאליו התמשכה המסילה. ברגע שעלינו לקרון הוא התחיל לנסוע למטה במנהרה במהירות מסחררת.

אחרי כמה דקות נעצרנו בפתאומיות. ירדנו מהקרון וראיתי דלת ענקית בצבע ארד שלידה היה שלט עם הכתובת 'כספת מספר 514'* ומתחתיו היה שלט נוסף עם הכתובת 'הוגוורטס'. היצור לקח את המפתח והכניס אותו לחריץ קטן בדלת. הדלת נפתחה וראיתי בתוכה ערמות של מטבעות זהב בגודל צלחות מרק, מטבעות כסף קצת יותר קטנים ומטבעות נחושת בגודל מטבע דרכמה (שזה קצת יותר גדול ממטבע רגיל). מקגונגל שלפה מין שקית שחורה מבד, גרפה לתוכה מטבעות משלושת הסוגים בכמות שלא הגיוני שנכנסה לשם, ואז יצאה בתקיפות מהכספת כשאני והיצור מאחוריה.

עלינו חזרה למערה ולאולם בקרון, ואני ומקגונגל יצאנו מהבנק. ''מה אלה היצורים האלה?'' שאלתי אחרי שקצת התרחקנו. ''אלה גובלינים'' אמרה מקגונגל ''הם סוג אחד של יצורי פלא. בין הסוגים הנוספים ישנם דרקונים, חדי קרן וגמדוני בית וכן יש גם ענקים וקנטאורים שאינם בדיוק יצורי פלא''. עברנו בכמה חנויות, כמו חנות של מוצרים לרקיחת שיקויים וחנות ספרים (שם קניתי כמה ספרים לעצמי בנוסף לאלה של הלימודים).

בחנות הגלימות, בזמן שאחת העוזרות של מדאם מלקין מדדה אותי (מקגונגל הלכה למקום אחר), נכנסו שלושה בני נוער, שני בנים ובת, שנראו בערך בגילי. הבת הייתה עם שיער חום מקורזל, וחיבקה ספר (כבר חיבבתי אותה), אחד הבנים היה גבוה, ג'ינג'י (בוער) ומנומש והבן השני היה בעל שיער שחור פרוע, עיניים ירוקות, משקפיים, וצלקת ברק על מצחו. מעניין ממה הצלקת. הנער ראה שאני מסתכלת על הצלקת שלו ונאנח. ''ממה הצלקת הזאת?'' שאלתי בסקרנות. הנער קימט את מצחו בבלבול, והנער והנערה האחרים נראו בהלם. ''זאת בדיחה?'' שאל הנער בעל הצלקת ''נורא מצחיק''. ''למה בדיחה?'' שאלתי ''אני סתם סקרנית. זה סיפור אישי?'' שאלתי בחשש. ''רגע'' אמר הנער הג'ינג'י ''את לא מזהה אותו?'' שאל בתדהמה. ''לא...'' עניתי בבלבול ''אני אמורה לזהות?'' ''אמממ כן!'' ענה הנער הג'ינג'י ''זה הארי פוטר!''. ''וזה אמור להגיד לי משהו?'' שאלתי, מבולבלת יותר ויותר. ''רון! עזוב אותה! היא באמת לא יודעת'' אמרה הנערה ואז פנתה אליי ''היי, אני הרמיוני גריינג'ר, זה רון וויזלי'' החוותה על הג'ינג'י ואז על הנער עם הצלקת ''וזה, טוב, הארי פוטר. את באמת לא שמעת עליו?'' שאלה אותי. ''לא, לא שמעתי עליו מימיי'' עניתי ''וקוראים לי טליה אוואנס''. הארי פוטר הסב את מבטו אליי בתדהמה. ''שם המשפחה שלך זה אוואנס??'' הוא שאל, דחיפות בקולו. ''כן'' עניתי ''למה?''. הארי פוטר התיישב על שרפרף וטמן את ראשו בין ידיו. ''מה קרה לו?'' שאלתי את הרמיוני גריינג'ר בשקט. ''טוב, זה סיפור ארוך'' ענתה לי הרמיוני גריינג'ר ''לפני 14 שנה, קוסם אופל הרג את הוריו של הארי, וניסה להרוג גם אותו, כשהיה בן שנה. אבל משהו השתבש בקללה ההורגת ובמקום להרוג את הארי הוא קיבל את הצלקת הזאת. הקוסם נעלם וכולם חשבו שהוא מת, אבל ביוני האחרון הוא חזר לחיים, ואף אחד לא מאמין להארי שהוא ראה את את-יודעת-מי חוזר לחיים, ואת-יודעת-מי הרג גם סוג של חבר של הארי. הארי הוא מפורסם בגלל שהביס את את-יודעת-מי בגיל שנה, אבל עכשיו כל העיתונים מפרסמים שהוא משוגע בגלל שהוא חושב שאת-יודעת-מי חזר. השם של אמא של הארי מלפני הנישואים היה אוואנס, והוא תמיד חשב שדוד ודודה שלו, שהוא גדל אצלם, הם קרובי המשפחה היחידים שלו, ואת מבינה, הם לא כל-כך נחמדים...''.

נשכתי את שפתי, מחניקה דמעות. ''אני מצטערת'' אמרתי להארי פוטר ''לא היה לי מושג''. הארי פוטר קם ואמר לי ''את קשורה איכשהו לפטוניה אוואנס, שעכשיו דרסלי, או אולי ללילי אוואנס, שהייתה פוטר לפני שהיא מתה?'' קולו נשבר במילה האחרונה. רגע, לילי אוואנס? ''טוב, אני לא ממש יודעת...'' אמרתי את האמת בהיסוס ''אימצו אותי כשהייתי בת חודשיים, אמרו לי שההורים שלי נאלצו להשאיר אותי שם ואז נהרגו בתאונת דרכים...''. ראשו של הארי פוטר, שהורכן כשאמרתי שאני לא יודעת, קפץ לפתע למעלה ''תאונת דרכים???'' שאל. הנהנתי. לפני שהספקנו להמשיך בשיחה, קיבלתי את הגלימות שלי, ומקגונגל הופיעה בפתח החנות. ''שלום מר וויזלי, מר פוטר, מיס גריינג'ר'' אמרה מקגונגל ''אתם עוד תפגשו את מיס אוואנס בהוגוורטס, היא בשנה שלכם. עכשיו, בואי מיס אוואנס''.

יצאתי מהחנות והלכתי אחריה לחנות קטנה יחסית, ומאוד מאובקת שנקראה 'אוליבנדרס'. נכנסנו, וראיתי אדם זקן, שהמילה הראשונה שהייתי מתארת אותו בה היא 'ממורטט'. ''שלום, אוליבנדר'' אמרה מקגונגל. ''שלום פרופסור'' אמר אוליבנדר ואז פנה אליי ''השרביט שלך נשבר? מה היה השרביט הראשון?''. הנדתי בראשי במבוכה ''אף פעם לא היה לי שרביט'' עניתי. ''כמובן, כמובן'' אמר אוליבנדר בהרהור, שלף קופסא מאחד המדפים והושיט לי. ''הניפי אותו'' אמר לי. הרמתי את המקל שהיה בקופסא, סליחה שרביט, אבל לפני שהספקתי לעשות משהו, אוליבנדר חטף את השרביט מידי כשהוא ממלמל ''לא, לא זה''. זה המשיך במשך כמה דקות, אוליבנדר מושיט לי שרביטים, ואז חוטף אותם מידי לפני שאני מספיקה לעשות משהו באומרו 'לא זה'.

אחרי כמה דקות הוא עצר ואמר ''אני תוהה...'', רץ לתוככי החנות ואחרי דקה חזר, הושיט לי קופסא מאובקת יותר מהשאר ואמר ''נסי אותו''. ברגע שאחזתי בשרביט הרגשתי חמימות בידי. הנפתי אותו והורדתי בצליפה חזקה. זוהר אפור- כסוף יצא מהשרביט. ''מצויין!'' אמר אוליבנדר ''השרביט הזה עשוי מעץ זית, עם ליבה של נוצת ינשוף, 28 סנטימטר וחצי, גמיש יחסית. הוא עולה 7 אוניות''. מקגונגל הושיטה לו 7 מטבעות זהב, אשר כבר הבנתי שאלה אוניות (לפי החנויות הקודמות, מטבעות הכסף אלה חרמשים ומטבעות הנחושת אלה גוֹזים), ויצאנו מהחנות.

החנות האחרונה שהלכנו אליה הייתה חנות חיות, כי כמו שהסבירה לי מקגונגל, כל תלמיד רשאי להביא ינשוף, חתול או קרפדה. אני כבר החלטתי לקחת ינשוף, גם כי הוא שימושי, מביא ולוקח דואר, וגם כי, טוב, אני בת אתנה... נכנסתי לחנות החיות והבטתי סביבי. לפתע צד את עיני כלוב זהוב עם סורגים דקים שבתוכו ינשופה לבנה גדולה, עם קצת אפור בזנב. ניגשתי לכלוב, והינשופה הרכינה את ראשה, כמו מבקשת שאלטף אותה. ''אני אקח אותה'' אמרתי למקגונגל ולמוכרת. ''היא קצת יקרה'' אמרה המוכרת ''היא עולה 20 אוניות, שישה חרמשים וארבעה גוֹזים''. מקגונגל היססה ואמרה ''את בטוחה שאת רוצה אותה? אולי אחד זול יותר?''. הנדתי בראשי כמעט בפראות. ''לא'' אמרתי ''אני רוצה אותה''. מקגונגל נאנחה אבל הסכימה וקנתה לי את הינשופה. כשיצאנו מהחנות שאלה אותי מקגונגל ''את יודעת איך תקראי לה?''. הנהנתי. ''שחר'' אמרתי, מנסה להסתיר את זה שאני נחנקת מהגוש בגרוני. התעתקנו חזרה לגבעת החצויים ומקגונגל הושיטה לי מעטפה. ''פה יש לך את הכרטיס לרכבת ואת כל הפרטים על הרכבת ועל בית הספר, כולל תאריכים של חופשות וכולי. מצפה לראות אותך באחד בספטמבר'' אמרה והתעתקה משם.

-----------
*המספר מומצא

החלטתי להיות נחמדה ולהעלות עוד פרק.

למעוניינים, הפאנפיק מתפרסם גם ב'וואטפד'. שם כבר עלו 18 פרקים.

אני קצת במחסום כתיבה, אבל אעלה פה את הפרקים שכבר כתובים, בקצב של פרק ביומיים בערך (לא כולל שישי-שבת)

הפרק הקודם		הפרק הבא