הגלגול הקודם

"בוקר טוב תלמידים, יש לנו היום תלמיד חדש". אמרה המרצה והחוותה לעבר התלמיד שעמד לצידה. "תרצה להציג את עצמך?"

דקס השפיל את מבטו וצעד צעד אחד קדימה. "אה... אז היי, קוראים לי דקס דיזני, ואני אשמח להיות חבר שלכם". נשמעו מלמולים בכיתה. דקס הסמיק וחזר אחורה.

"תודה לך דקס," אמרה המורה, "הנה, אתה יכול לשבת שם ליד ג'נסי".

דקס הנהן ועבר בין השולחנות עד שהגיע לשורה האחרונה והתיישב ליד נער מתולתל וחיוך רחב.

"היי דקס! אני ג'נסי," ג'נסי קם אמר במהירות. "אם אתה צריך עזרה במשהו, אני אעזור לך. רק תגיד, טוב?" הוא הוסיף, החיוך עדיין מרוח על פניו.

"ג'נסי, אנחנו רוצים להתחיל ללמוד!" העירה המורה.

"אה, סליחה המורה." ג'נסי הסמיק וחזר להתיישב במקומו. דקס חייך אליו ולחש "תודה," בדיוק כשהמורה התחילה להסביר.

אולי מעבר לא כל כך נורא, חשב דקס בעודו מוציא את העט כדי לעבוד.

***

בהפסקה, ג'נסי גרר את דקס לסיור באקדמיה.

המבנה היה פשוט ענק.

"זו הקפיטריה, כאן המדרגות לקומה השניה, ובהמשך יש חדר מוזיקה. בקומה השלישית כיתת מדעים ועוד חדר שפעם היה כיתת אומנות ועכשיו הוא מחסן, כי כיתת האומנות עברה לקומת הקרקע.

פה הדלת לחצ – יו, בוא נצא החוצה!"

הם יצאו אל החצר הגדולה, כשג'נסי מספר וקופץ ודקס מתבונן ומקשיב.

בהתחלה, הדרך בה ג'נסי פנה אליו נראתה לו מאוד רועשת ולא רגילה. כעת הוא הבין שלבחור יש כמויות של אנרגיה שצריכה לצאת החוצה כך שצעקות זה נורמלי בשבילו.

"הנה מגרש הכדורסל, ושם, ממש צמוד אליו, מגרש הכדורגל – פעם בחודש בערך יש טורנירים של כדורגל וכדורסל, לפעמים תחרויות ריצה ושחיה – והנה הבריכה." בריכה באורך חמישים מטרים לפחות ובעומק שני מטרים נחשפה לנגד עיניהם, מלאה במים צלולים.

"המנצחים בתחרויות מקבלים בדרך כלל הטבות שלא ניתן להשיג בכסף. הלוואי ויכולתי לנצח, אבל אני תמיד מפסיד," אמר ג'נסי ועצר לרגע, מבטו נהיה עצוב, ואז המשיך. "המנצחים בדרך כלל הם פיץ וקיף, התלמידים הכי נחשבים כאן ועם הכי הרבה כסף בשביל לשחד את השופטים. הם שוויצרים ולפעמים מתעללים בילדים בשביל הכיף, אבל זה לא מדאיג אותם כי ההורים שלהם מטפלים בבעיות שלהם. חוץ מזה הם גם ממש מ – "

"אתה בטוח שאתה רוצה לגמור את המשפט , ג'נסי?"

ג'נסי קפץ והביט אחורה. הצבע אזל מפניו.

דקס הסתובב וראה שני בחורים גבוהים – אחד בלונדיני ואחד עם שיער חום – ומאחוריהם חבורה של בחורים מאיימים.

"אה... היי פיץ…" אמר ג'נסי בקול חלוש, "אני רק… מסביר לדקס איך אתם… אה… מצליחים בכל ה…תחרויות, ו.. שאתם ממש… אה... טובים…" קולו גווע למראה החיוך הקר של פיץ.

''מה אתה אומר..." פיץ הביט בדקס. "אז אתה התלמיד החדש? סלח לי, לא היה לי כוח להרים את הראש מהשולחן."

חברו הבלונדיני צחק. "ברוך הבא לאקדמיה שלנו, אנחנו נדאג שהשנה שלך כאן תהיה מעניינת."

"ואתה, ג'נסי? לא היית צריך להביא לנו משהו? מה…קפיטריה אולי?" אמר פיץ , באותו חיוך קר. "השעה כבר - " הוא בדק בשעונו המוזהב, "כבר עשר ושבע דקות, אתה לא רוצה להביא את זה באיחור כמו בפעם שעברה, נכון?"

הבחורים, כך ראה דקס, רוקנו כל טיפת אנרגיה מג'נסי. למעשה הם התנהגו כך לכל מי שנמצא סביבם, מבחינתם הבחירה הייתה ביד כל תלמיד – לציית או לסבול – ונראה שרוב התלמידים בחרו לציית להם. וגם להביט בהם ממש ברגע זה.

ג'נסי בלע את רוקו, ואמר חלושות, "אני אלך להביא את זה". הוא התחיל ללכת לכיוון בניין בית הספר.

"לא".

		הפרק הבא