דמעות של אש-משפחת וויזלי אחרי האסון

בחור צעיר ומבוהל עמד במרכזו של חדר קטן וחשוך. לא ניתן היה לראות את פניו, אבל את נשימותיו הקצובות ואת פעימות ליבו ניתן היה לשמוע 
עד הקצה השני של החדר, שם ישנה בשלווה נחשה יפה וגדולה באופן בלתי סביר.ליד הבחור עמדה דמות בעלת ציפורניים ארוכות וחדות ועור חיוור להחריד. הדמות,שהגיעה עד לכתפו של הצעיר,כיוונה שרביט לצווארו 
ופקדה עליו:"תקריא הכל!בקול רם וברור!"
"כן...אדוני..."אמר הבחור בקול רועד והחל לקרוא מנייר קלף פשוט:
"שם:רונלד ביל וויזלי."
"גיל:שבע עשרה ושלושה חודשים."
"תאריך לידה:השישה עשר באפריל 1992"
"כיתה:י'א, בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. תלמיד מצטיין." בשלב זה נשבר קולו של הצעיר ודמעות עלו בעיניו,ידו החלה לרעוד והנייר שהחזיק כמעט נשמט לרצפה.
"תשטלט על עצמך אם אתה עוד רוצה לראות את אור השמש!" הבחור האמיץ עצם את עיניו בחוזקה ,ניגב את הדמעות בעזרת חולצו הקרועה והמלוכלכת , והמשיך לקרוא. 'איפה היינו?...אה, כן...'
"אחים:ג'יני וויזלי, בת 16,פרד וויזלי,21,פרסי וויזלי,24,ווילאים וויזלי,27,צ'ארלי וויזלי,28."
"פרטים נוספים:שונא עכבישים, בעל איתור גבורה ממשרד הקסמים, אלוף שח." את המשפט האחרון לא הצליח הנער לקרוא. נדרשו לו כמה נשימות עמוקות וחמש ניסיונות עד שאמר את שלושת המילים
המפחידות ביותר שנאלץ להגיד אי פעם:"במעקב. מעומד לחיסול." גרונו של הצעיר כאב מזעם ומבכי עצור, הוא אגרף את ידיו ונשם עמוקות כדי לא להתנפל על הדמות שחייכה חיוך מבחיל ומרוצה ואמרה, כאילו לעצמה:"רון וויזלי.עוד ממזר קטן שהצליח לחמוק ממני, לעת עתה...אני עוד אראה להם לו ולחברו השחצן, פוטר ,והפעם זה יהיה סופי.אף אחד לא יעשה ומוולדמורט צחוק וישאר בחיים מספיק זמן כדי לספר על זה, וזה כולל גם אותך. תולעת!" אמר והפנה אליו את פניו המעוותים בחדות."מ...מילורד..ב..בבקשה אל תפגע בהם.ת...תהרוג אותי במקום." גמגם הצעיר בתחנונים. בתגובה אחז הלורד בזרועו של הצעיר ושבר אותה ללא כל מאמץ, הבחור פלט צרחה חדה והלורד תפס בפניו הארוכים בחוזקה ואמר:"בפעם הבאה שתפנה אליי זה בדיוק מה שאעשה פושטק עלוב ומתנשא שכמוך! אתה צריך להגיד תודה שאתה בחיים." במילים האלה עזב וולדמורט את החדר המעופש ונטול החלונות כשהוא נועל אחריו את הדלת.ג'ורג' וויליאם וויזלי השעין את ראשו על הקיר ובכה עד שלא נותר בו כוח. ידו השמאלית בערה אבל הכאב לא הפריע לו. הוא בכה מתסכול, מכעס ומגעגועים למשפחתו. בעיקר לאחיו התאום, פרד. חברו הטוב ביותר בעולם. מתוך יאוש הוא עצם את עיניו ומלמל ללא קול את שמו של אחיו:"פרד..פרד..." בתקווה נואשת שישמע אותו.הנחשה קמה ממקומה והתקרבה אל ג'ורג' בשקט. כאילו רצתה לנחם אותו. בשלושת החודשים בהם היה כלוא אצל וולדמורט ,נגיני הפכה לחברתו היחידה, והיחידה שיכל היה לסמוך עליה. הוא העביר את ידו על ראשה החלק והתבונן בהשתקפותו החיוורת על עורה המבריק והקר של הנחשה.הוא בהה בהשתקפות במשך כמה דקות, לא בטוח למה הוא עושה את זה.ואז הוא הבין. עיניו הגדולות התרחבו ובפעם הראשונה מזה שלושה חודשים, חיוך עלה על שפתיו.בבוקר המחרת הרוחות סערו בבית משפחת וויזלי. הכל התחיל כאשר, בטעות, קראה מולי לפרד בשמו של אחיו-ג'ורג'. פרד, שמאז העלמותו של אחיו נעשה רציני ומסוגר, התנפל על אמו בצעקות:"פרד אמא! קוראים לי פרד! מתי תביני את זה כבר לאזעזל?!" אמו נרעדה.מאז מותו, לכאורה של ג'ורג' ההתפרצויות של פרד נעשו תכופות יותר ויותר, ובדומה לסיוטים של רון, נעשו גרועים יותר מיום ליום.האם המודאגת פנתה לבנה בהתנצלות:
"אני מצטערת מתוק, לא שמתי לב שאמרתי את זה. פשוט אתה וג'ורג'..."
"אין ג'ורג' אמא, יש רק פרד!, הוא ניגש אלייה וקולו נחלש והתרכך."הוא מת..." אמו חיבקה אותו בחום והוא בכה בזרועותיה כמו ילד קטן.לפתע נשמע קולו של רון מכיוון הסלון:
"לא. הוא לא."
"מה אמרת?"שאל פרד באיום, כשהוא מתנתק מאמו והולך לעבר אחיו הצעיר כמו פנתר שמתכונן לתקוף.
"אמרתי שהוא לא מת." אמר רון בהחלטיות. הוא היה בטוח בכך.
"תחזור בך מיד תינוק! תכניס לך את זה טוב טוב לראש: ג'ורג' מת! הוא לא יחזור. אתה לא היחיד שמתגעגע אליו אז אני מציע לך להפסיק להכאיב לכולם לפני שגם אתה מצטרף אליו, הבנת אותי טיפש?! רון עמד להכות את אחיו בדיוק כשהראי נכנס והפריד ביניהם."תפסיקו עם זה!" פסק הארי בנחרצות. רון התבונן בו ארוכות ורץ לחדרו. הוא טרק את הדלת חזק כל כך שתמונתו של ג'ורג', שעמדה מעל האח, נפלה ונשברה. רון היה בטוח שהוא לא טועה, הדבר הראשון שאמר כשהתעורר בבית החולים הוא שג'ורג' עדיין בחיים. אבל כולם מסביבו, כולל הארי, סירבו להאמין לו. רון בעצמו ידע שהסיכויים לכל קלושים, אבל משהו בו סירב להרפות מהעניין. זיכרון מכאיב ומשונה הזדחל לתוך מוחו עוד לפני שהתעורר. הוא היה בטוח שראה את עיניו של ג'ורג' נפקחות ואת ידו נשלחת לאחוז בו רגע לפני שאיבד את ההכרה.הפעם,
התחושות שלו צדקו. 

הפרק הקודם		הפרק הבא