דמעות של אש-משפחת וויזלי אחרי האסון

פרד ישב נעול בחדרו בלילה שלאחר המריבה עם רון. הוא שיחק באצבעו בלהבה של נר זיכרון מכושף שבער מבלי לדעוך מזה שלושה חודשים. הוא נשכב על המיטה הריקה של אחיו, עצם את עיניו
ונזכר בכאב בשיחה האחרונה שלהם, בבוקר התקיפה:הבוקר התחיל, כרגיל, בעצלתיים,אבל התאומים נראו חסרי מנוחה ורציניים מהרגיל,במיוחד ג'ורג' שהתרוצץ בכל החדר, מחפש אחרי חפצים כמו חתיכת חוט
או פנס שבור למחצה."אל תעשה את זה." אמר פרד לאחר שהתבונן בג'ורג' בשתיקה במשך מספר דקות.
"פרדי, אל תתחיל."
"ג'ורג'י,זה מסוכן,אתה יודע מה יקרה אם הוא יעלה עליכם."
"הוא לא יעלה." ענה ג'ורג' בקוצר רוח, תוך שהוא ממשיך להכניס ולהוציא דברים מתיקו בעצבנות מסוימת.
"ג'ורג'..."נאנח פרד,
"תראה,קטע אותו ג'ורג' והסתובב אליו,"יש לנו את כל מה שצריך,שום דבר לא יקרה.בחייך כבר עברנו על התוכנית עשרות פעמים,כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להיכנס לשם,לקחת את ההורקרוקס ולצאת.רון כבר ישמיד אותו כשנחזור."
"זה עוד עניין,למה אתה מערב אותו בזה?הוא עבר מספיק כל העניין הזה רגיש בשבילו."
"בדיוק בגלל זה אני רוצה שהוא יהיה שם,ברגע שהוא יראה שאנחנו משיגים את ההורקרוקס ומחסלים אותו בלי בעיה, הוא יבין סוף סוף שכל העניין הזה מאחוריו,שדי,נגמר,הוא לא יטריד אותנו יותר." פרד הביט בו במבט ארוך ובוחן.הוא כבר לא מכיר אותו בכלל.מתי הוא השתנה ככה? "ג'ורג', וולדמורט אומנם חלש עכשיו אבל הוא עדיין וולדמורט,הוא יכול להרוג אותכם בהינף אצבע, אני מתחנן בפנייך תחשוב בהיגיון, מדובר בחיים שלכם..." לפתע הרים ג'ורג' את קולו"
"אני יודע שמדובר בחיים שלנו! בגלל זה אני עושה את זה לעזאזל! אתה לא מבין פרד, אתה באמת לא מבין?!" פרד נרתע מעט לאחור, ג'ורג' מעולם לא צעק עליו לפני כן, הם היו תמיד החברים הכי טובים, הם היו פרד וג'ורג', ג'ורג' ופרד, רק שניהם נגד העולם.ג'ורג' התקרב אליו והניח יד מתנצלת על כתפו."אני חייב לעשות את זה,אמר בקול רך כשהוא מביט בו במבט אוהב ומרגיע,"אני פשוט חייב פרד,למעננו,למען רון."פרד הניח את ידו על לחיו של אחיו,הצעיר ממנו בשלוש דקות,ואז משך בחולצתו בעדינות וקירב אותו אליו.הם עמדו שם במשך דקה ארוכה,קרובים קרובים, מצח  אל מצח. מרגישים אחד את השני,שואפים לתוכם זה את זה,מודעים היטב למה שעומד לקרות,מנסים להיפרד.פרד,שעד עכשיו עצם את עיניו בחוזקה, פקח אותן והביט עמוק לתוך עיניו הכהות,הנבונות, של אחיו."את המלחמה הזאת הוא חייב להילחם לבד,אמר בקול שקט,אך תקיף אתה לא יכול להציל אותו מעצמו." ג'ורג' התנתק ממנו ושאל, בעיניים לחות מעט:
"ומה אם אני רוצה להציל את עצמי?" פרד הביט בו בדאגה.הוא אף פעם לא שמע אותו מדבר ככה.מה קורה לו?...
"להציל את עצמך ממה?" שאל,מנסה, ללא הצלחה,לא להישמע מבוהל.
"ממני..." ענה ג'ורג' באדישות,תפס את התרמיל שלו ויצא מהחדר במהירות,שפרד לא יראה את הדמעות שעלו בעיניו.הוא לא הספיק לרדת למטבח כשפרד הופיע לפניו.הוא הביט בו במבט שואל ובסתר לבו קיווה שיגיד את מה שרצה שהוא יגיד.
"אני לא אתן לך לסכן את החיים שלך ככה,לא בלעדיי בכל אופן.אם אנחנו עושים את זה אנחנו עושים את זה ביחד וויזלי,ואל תנסה להתווכח איתי,אנחנו נולדנו ביחד,גדלנו ביחד,ואם צריך עכשיו גם נמות ביחד." ג'ורג' התקשה להסתיר את חיוכו, אנוכי ככל שזה נשמע,לשמוע את המילים האלה זה כל מה שרצה.לדעת שהוא לא לבד."אז מה אתה אומר בעצם?" 
"אני אומר שאני בא איתך.אני מאוחרייך באש ובמים.אני לא אתן לשום דבר רע לקרות לך או לרון אח קטן.ואני נשבע לך ג'ורג',אני נשבע לך,שאני אהרוג אותך אם תמות." התאומים הסתכלו אחד על השני וצחקו ביחד בפעם האחרונה.צחוק מתגלגל אך עצוב.צחוק של פרידה מחבר טוב.פרד התנער מהזיכרון,מילותיו האחרונות של ג'ורג',או בעצם,המילה הבודדה שאמר,לא נתנה לו מנוח,והכבידה עליו כמו סלע ענקי בתחתית הבטן.הוא מחה את עיניו בגב ידו והתרומם מהמיטה, כשלפתע שמע קול מוכר קורא בשמע:"ג'ורג'י?" שאל פרד בפחד,מנסה לאתר את כיוון הקול."ג'ורג'י זה אתה?"
"פרד תסתכל בראי." אמר הקול בריחוק זר,פרד ניגש לראי ובהה בבועתו החיוורת והרזה.הבבועה בהתה בחזרה,אלא שלבבועה שלו הייתה כעת צלקת ארוכה על לחייה הימנית.פרד מישש את לחיו בבהלה,היא הייתה חלקה לחלוטין.הוא החזיר את מבטו לראי. הבבועה עדיין לא זזה."פרד זה אני." אמרה הבבועה "פרד,אני יודע שאתה שומע אותי.אני חי ואני צריך שתבוא לקחת אותי."פרד הספיק לראות דמעה מנצנצת בקצה עיינה של הבבועה לפני שצנח לרצפה מעולף,קודח מחום.

הפרק הקודם		הפרק הבא