אלבוס דמבלדור הוא רון וויזלי

"אה..."גימגם רון.
"אני מכירה אותך מאיזשהו מקום?"שאלה קנדרה.
"לא,אני פשוט-"פתח רון ולא ידע איך להמשיך.
"אתה צריך שאעזור לך במשהו?"שאלה קנדרה.
"לא,אין צורך,"ענה רון."אה...אני מצטער שפלשתי לך הביתה.אני אלך עכשיו."
"אתה בטוח שאתה לא צריך עזרה?"שאלה קנדרה.
"לא,לא,"אמר רון."אין צורך."
"טוב,בסדר,אני אלווה אותך החוצה,"אמרה קנדרה."לך אחרי."
רון צעד בעקבות קנדרה במורד המדרגות,עד דלת הכניסה.
"שלום,"אמרה קנדרה וסגרה את הדלת.
רון צעד על המדרכה ובקושי קלט מה קרה.
הוא הוציא את מחולל הזמן מכיסו.הדבר הזה לקח אותו מאה שנים אחורה מהזמן שלו.
הוא בקושי הבין מה אמר הדמבלדור שבדיוקן.או שלא היה זה דמבלדור אלא הוא עצמו?
רון קשר את השרשרת שהיתה מחוברת למחולל-הזמן סביב צווארו וסובב את מחולל הזמן סיבוב אחד קדימה והרגיש כיצד הוא עף קדימה בתוך המערבולת של הצורות ושל הצבע.
רון נחת מול דיוקן האשה השמנה,שקפצה בבהלה בתוך תמונתה.
"היי,הבהלת אותי,"היא אמרה בעצבנות.
"כן,מצטער,אפשר להיכנס?"שאל רון.
"קודם תגיד את הסיסמה,"אמרה האשה השמנה.
"אבל לא הייתי כאן השנה,"אמר רון.
"אין מה לעשות,"אמרה האשה השמנה.
"הנה אתה,רון,איפה היית?"צווחה הרמיוני כשהגיחה ממסדרון סמוך בריצה.
"אה,הייתי ב..."אמר רון.
"לא משנה,העיקר שאתה כאן עכשיו,"אמרה הרמיוני."אה,כן,הסיסמה,"היא המשיכה."ניצחנו במלחמה."
הדיוקן זז הצידה ורון והרמיוני עברו דרכו.
"זאת סיסמה חדשה?"שאל רון.
"כן,היא המציאה אותה רק עכשיו,"אמרה הרמיוני.
"איפה היית,רון?"שאל הארי כשרון והרמיוני נכנסו.
"בשירותים,"שיקר רון.
"אה,בסדר,"אמר הארי.

מאוחר יותר באותו ערב שאל רון את הרמיוני,"הרמיוני,נכון שינית את הזכרונות של ההורים שלך?"
"כן,"אמרה הרמיוני.
"אז איך עשית את זה?"
"למה כל כך חשוב לך לדעת?"שאלה הרמיוני.
"סתם,אם במקרה אני אזדקק לזה יום אחד."
"אתה צריך לכוון שרביט למצח של האדם שאתה רוצה לשנות לו את הזיכרון ואז להגיד 'אובליוויאטה טוטאלום'.ואז אתה מדבר אליו כשהשרביט עוד מכוון אליו.אתה אומר לו מה יהיה הזיכרון שלו מעכשיו והלאה."
"ואם אני רוצה לשנות את הזיכרון לאיזור שלם?כמו בניין למשל?"
"אתה פשוט מכוון את השרביט לאותו בניין ועושה את אותו הדבר,אבל מה קרה שאתה כל כך מתעניין?"
"אמרתי לך,אם יום אחד אני אצטרך להשתמש בזה."
הרמיוני עוד נראתה קצת חושדת.
"אז זהו,נגמרה המלחמה?"אמר רון כדי להחליף נושא אבל מיד התחרט שאמר את זה כי נזכר מיד בפרד.
"כן,"אמרה הרמיוני בשקט.
ואז היא קמה,נישקה את רון ועלתה לחדרי הבנות.
רון עלה לחדר הבנים,שלא ראה אותו בכלל בשנה האחרונה.
הוא בדק שהארי והאחרים ישנים והפך את מחולל הזמן.
הוא שוב נחת על המדרכה שבמכתש גודריק וצעד לכיוון הבית שאותו עזב כמה שעות לפני כן.או מאה שנה לפני כן?
הוא השתמש בלחש פתיחה כדי לפתוח את הדלת ונכנס לבית בשקט.
הוא שמע קולות מן המרתף וירד לשם.

"אריאנה,תירגעי,"אמרה קנדרה לילדה כבת 14 שצרחה בזעם.
"פטריפיקוס טוטאלוס!"קרא רון וידיה של אריאנה נטרקו לשני צידי גופה ורגליה נצמדו אחת לשנייה.
"היי,מה אתה עושה פה עוד פעם?"אמרה קנדרה,אבל הפעם בכעס,בגלל מה שרון עשה לביתה.
אבל לפני שקנדרה הספיקה לעשות משהו רון הצביע בשרביטו על מצחה של קנדרה ואמר,"אובליוויאטה טוטאלום!"
קנדרה נרגעה ועצרה במקומה.
ואז רון התחיל לדבר.
"קוראים לי אלבוס דמבלדור.אני הבן שלך.אני לומד בהוגוורטס בשנה השביעית.אני מדריך ראשי.נולדתי ב-1 במרץ בשנת 1880."
ואז רון שינה את הזכרונות גם לאריאנה,שיחרר אותה מנעילת הגוף והתעתק משם.
רון מצא את עצמו עומד מול השערים של הוגוורטס וכיוון את שרביטו על הטירה.
הוא השתמש בכישוף שינוי הזכרון ואמר,"אני אלבוס דמבלדור,אני תלמיד מצטיין.אני מדריך ראשי.אני אח של אברפורת' דמבלדור.אני חבר של אלפיאס דודג' ונולדתי ב-1 במרץ בשנת 1880."
רון נכנס לבית-הספר ועלה לחדר המועדון.
האשה השמנה ישבה בתוך תמונתה ואמרה "סיסמה?"
"אה..."אמר רון."אני יכול להיכנס?פשוט שכחתי אותה."
"טוב,אלבוס,רק הפעם.וזה רק בגלל שאתה המדריך הראשי."
היא נעה על צירה ורון טיפס פנימה.
הוא עלה במדרגות עד שראה את השלט שעליו כתוב "תלמידי שנה שביעית."
הוא נכנס לחדר וראה ארבע מיטות אפיריון שבכל אחת ישן תלמיד.הוא כיוון את שרביטו על המיטה שבה ישן אלפיאס דודג' ואמר "ג'מיניו!"
ליד מיטתו של אלפיאס הופיעה עוד מיטה ורון הסיט את הכילות,טיפס לתוכה,ושקע בשינה.

הפרק הקודם		הפרק הבא