שני עולמות, מימד אחד.

לפני שאתם מתחילים לקרוא, כמה דברים:
1. החלק השני באמת מצוטט מהספר (תנחשו איזה...) אבל זה הכרחי בשביל שתדעו מה התקופה.
2. הפעם תגיבו! עד שלא יהיו 5 תגובות מאנשים שונים (אהמניצןאהמ) אנילא אעלה עוד פרק, וחבל.
3. מקווה שתאהבו... ;-)
4. בעוד יומיים יש לי יומולדת!!! פתוח למזל"טים (ולתגובות)

המקום: אחר לגמרי.
הזמן: מתישהו בין שיר אחד של סלסטינה וורבק למשנהו.

"אמא!" צעקותיה של ג'יני הדהדו בקול הבית.
"הממ?"
"תעבירי כבר את הזוועה הזאת!"
"זו לא זוועה! זה שיר אומנותי ו..."
אבל את מחאותיה של גברת וויזלי לא ניתן היה לשמוע בגלל שירתם הצורמת לאוזן של התאומים: "בוא ובחש לי בקדרההה..."
"אתם שרים נורא ואיום." העיר אחיהם של התאומים, רון.
"ואתה נראה נורא ואיום," אמר התאום הראשון, פרד, בזעף מדומה "ואנחנו מעירים לך על זה? לא!"
התאום השני, ג'ורג', צחק בקול בשעה שאוזניו של רון הוורידו.
התאומים חזרו לדואט שלהם, אבל עכשיו הם גם רקדו לצלילי המוזיקה: "שברת את ליבי..."
ג'יני צחקה, "בדבר אחד רון צודק." היא אמרה "השירה שלכם נשמעת כמו בני- ים!"
ג'ורג' זרק עליה כרית.

הארי פוטר ישב בחדרו ובהה החוצה מן החלון. דרך פריווט נראתה בדיוק כפי שניתן לצפות מרחוב מכובד בפרברים בשעה מוקדמת בשבת בבוקר. ככל שהצליח הארי להבחין באפלה, לא הייתה נפש חיה מסביב, אפילו לא חתול.
הארי חזר למיטתו ומישש את צלקתו באצבעותיו. החלום היה כל כך אמיתי... הוא היה מוכרח לספר על כך למישהו. אבל למי?
רון והרמיוני? לא. הוא יכל לדמיין איך הרמיוני הייתה מגיבה:
"כואבת לך הצלקת? הארי, זה ממש חמור... תכתוב לפרופסור דמבלדור! ואני אלך ואבדוק במחלות קסם נפוצות... אולי אפשר למצוא שם משהו על צלקות מקוללות..."
אבל מה הוא יכול לכתוב לפרופסור דמבלדור?
פרופסור דמבלדור היקר, סליחה שאני מטריד אותך, אבל הבוקר כאבה לי הצלקת. שלך, הארי פוטר.
אפילו בתוך ראשו המילים נשמעו אוויליות.
לכן הוא דמיין איך רון היה מגיב:
"כאבה לך הצלקת? אבל... זה לא ייתכן שאתה-יודע-מי נמצא בסביבתך כרגע, נכון? כלומר... היית יודע מזה, לא? הוא היה מנסה שוב לרצוח אותך, לא? אנ'לא יודע, הארי, אולי זה טבעי שצלקות מקללות כואבות מדי פעם... אני אשאל את אבא..."
אבא של רון, אדון וויזלי, היה קוסם מוסמך שעבד בלשכה למניעת שימוש לרעה בחפצי המוגלגים, אבל לא הייתה לו שום מומחיות בנושא קללות.
לא, הארי החליט, הוא לא יספר לרון. אבל אז... למי הוא יוכל לספר?
מה שחסר לו היה מישהו שיתפקד כמו הורה: קוסם מבוגר שאת עזרתו יוכל לבקש מבלי להרגיש מטופש, מישהו שאיכפת לו ממנו, שיש לו ניסיון מול קסמים אפלים...
ואז הכה בו הפיתרון. זה היה כל כך פשוט, כל כך מובן מאליו, עד שהוא לא האמין שלקח לו כל כך הרבה זמן לעלות על זה – סיריוס.
הארי זינק ממיטתו והתחיל לנסח את המכתב.
זה לקח הרבה זמן. לבסוף (כשהשמש זרחה) הארי ניצב מול מכתבו הגמור.

סיריוס היקר,
תודה על מכתבך  האחרון. הציפור ההיא הייתה ענקית, היא בקושי נכנסה בחלון שלי.
  מצב העניינים כאן כרגיל. הדיאטה של דאדלי לא מתקדמת הכי טוב. דודה שלי תפסה אותו אתמול מבריח סופגניות לחדר שלו. הם אמרו לו שאם הוא ימשיך לעשות את זה, הם יקצצו לו בדמי הכיס, אז הוא נורא התעצבן וזרק את הפליי-סטיישן שלו מהחלון. זה מין סוג של מחשב כזה שמשחקים עליו משחקים. די דבילי מצידו, אם לומר את האמת, כי עכשיו לא נשאר לו אפילו הרס קטלני 3 שיסיח את דעתו מהעניינים.
  אני בסדר, בעיקר בזכות זה שהדרסלים חיים בפחד שאתה תופיע כאן ותהפוך את כולם לעטלפים, אם אני רק אבקש ממך.
  אבל הבוקר קרה לי משהו מוזר. הצלקת שלי כאבה שוב. בפעם האחרונה שזה קרה, זה היה כי וולדמורט היה בהוגוורטס. אבל לא נראה לי שהוא יכול להיות בסביבה עכשיו, מה אתה אומר?
אתה יודע אם צלקות מקללות כואבות לפעמים גם שנים אחר- כך?
  אני אשלח את המכתב הזה עם הדוויג ברגע שהיא תחזור. היא יצאה לצוד קצת. ד"ש לבקביק.

הארי

אזזז.... דירוג, רישום, תגובה.

הפרק הקודם		הפרק הבא