הדור השלישי

הפרק מוקדש באהבה רבה ל~~~ג'יני וויזלי~~~
תהנו,במיוחד את,ג'יני!

פשוט המשכנו להסתכל זו בעיניו של זה.
הרגע הזה פשוט נמשך נצח.כאילו מישהו עצר את השעונים,עצר את הזמן,וגרם לנו להישאר כך.
לקח לי חמש דקות כדי לחזור לעצמי.
"טוב...אני חושבת שאני יילך..."אמרתי,אבל העיניים שלי היו יותר מדי מהופנטות לעיניו שלו.
"כן...טוב..."הוא אמר,ו-אוי,כמה חבל,הוא השפיל את עיניו לרצפה,מבויש ומסמיק לנוכח מה שקרה עתה.
"אז...להתראות,אלבוס."
"כן...להתראות,אמיליה."הוא אמר,מסמיק עד העצם.
נופפתי לו,ואז ירדתי למטה,מחייכת כמו אידיוטית.
אלוהים,איזה עיניים יש לו!בצבע כל כך שונה,כל כך ייחודי...
בום!
"אויש,לעזאזל!"מרוב שהייתי שקועה בזיכרון של עיניו של אלבוס,נתקעתי בקיר,וקיבלתי מכה בדיוק במרכז המצח."אוףזה מה שחסר לי עכשיו!"רטנתי,בעוד מצחי דואב וכואב.
הלכתי,עדיין שמחה על מה שקרה היום,לעבר חדר השינה.
כשהגעתי לחדר,רצתי לעבר המיטה שלי ונזרקתי עלייה.
איזה יום,חשבתי.
כנראה שנדלקתי על איזה מישהו ששם המשפחה שלו הוא פוטר-וזה לא ג'יימס.

"בשם הגרביים המלוכלכות של מרלין!"רטנתי בלחש."למה צריך לסחוט פרנוקלשטונקלים בידיים?למה לא המציאו איזה לחש מיוחד לסחיטה?!"
זה היה בתורת הצמחים,שעה חמישית,עם הסלית'רנים.פרופסור לונגבוטום הסביר לנו את סגולותיה של המוגלה של הצמחים הדוחים האלה שנראים כמו חשופיות-פרנוקלשטונקלים.
"אוי,נו באמת,אמיליה,האמת שזה די נעים-"התחילה יורין לומר,אבל אני רק עשיתי קול הקאה.יורין לא נגעלה פשוט משום דבר,ותמיד מצאה(גם עם זה כולל ורידים של איזה טרנטולה,או מוגלה של פרנוקלשטונקלים,כמו המקרה הזה)בכל דבר דוחה משהו טוב ונחמד.יאכסה.
"זה באמת נעים,אמיליה,כמו ג'לי,וכדאי שתתחילי להיות בשקט אחרת אני לא ידע מה לעשות בשיעור-אני צריכה להקשיב לפרופסור לונגבוטום."היא אמרה בהחלטיות והסבה את ראשה לעבר לונגבוטום,שעכשיו שאל-"מי יודע כיצד מסננים את מוגלת הפרנוקלשטונקלים?"
נאנחתי,והצבעתי כי התשובה עמדה לי על קצה הלשון.
"כן,אמיליה?"שאל לונגבוטום בחביבות.בניגוד לשאר המורים שקוראים לך בשמות משפחה,נוויל לוגנבוטום-המורה לתורת הצמחים-קורא לנו,התלמידים,בשמות הפרטיים שלנו.
"מסננים אותם בעזרת עלי סנגרלוף.בעלי הסנגרלוף יש חורים מיוחדים,שגורמים לכל נוזל שעובר דרכם להתנקות ולהיות בלתי רעיל ולא מזיק."חכמה שכמותי.
"יפה מאוד,אמיליה!עשר נקודות לגריפנדור!"הוא הכריז,ואז המשיך בשיעור.
דבר אחד לא הבנתי-בשיעור הקודם,שינוי צורה,הפרופסור הרצתה לנו ללא הפסקה על בחינות הבגרות שייתקיימו בסוף השנה.גם בשיעור הראשון,פרופסור גראי,המורה ללחשים,הסביר לנו ללא הפסקה על כמה שבחינות הבגרות חשובות וכל שאר הקשקושים.
אז למה,בשם שרביטו של מרלין,לונגבוטום לא מרצה לנו שום דבר על בחינות הבגרות?לא שאני רוצה שגם הוא יתחיל,בכלל לא,לקשקש את כל השטויות האלה,אבל-הוא שכחן מאוד גדול,הפרופסור המסויים הזה...
"אממ...פרופסור?"שאלתי בחשש.
"כן?"
"אממ...רציתי לשאול-כלומר,אני לא רוצה בזה,אני רק רוצה לבדוק שלא שכחת-שיש לנו בגרויות בסוף השנה?"שאלתי בחשש לתגובות תלמידים,ואכן-התלמידים נאנחו,ואף חלקם קראו:לא,אמיליה,למה שאלת,לעזאזל?היה טוב עד עכשיו!
נוויל לונגבוטום לא נראה מופתע לשמוע זאת.
"תאמיני לי,אמיליה,אני מודע לבחינות הבגרות לא פחות מאשר לכם,"הוא חייך לעבר הכיתה."אני פשוט חושב שזה מוקדם מדי להתריע אתכם,זה הכל."
מאותו היום לוגבוטום היה המורה האהוב עליי.הייתי שמחה לקראת השיעורים שלו,ת מ י ד.
"ובכן,"הוא המשיך בשיעור,"כל שני תלמידים יבואו ויקחו פרנוקלשטונקל אחד,ויסחטו אותו.גשו לעבודה."
אמר לונגבוטום,ומיד התלמידים התחילו לעבוד בשמנה המרץ-כנראה שגם עליהם הפך להיות נוויל המורה האהוב מכל.

                                                                                                               היציאה הבאה להוגסמיד תתקים ב25 באוקטובר.
                                                                                                                                                                                       תודה מקרב לב,
                                                                                                      

                                                                                                                                                                                                       הנהלת הוגוורטס.

זאת הייתה ההודעה החדשה ברביעי לספטמבר,על לוח המודעות בגריפנדור.חייכתי בסיפוק.הם הקדימו זאת.כמה שיותר מוקדם-מה טוב.
"יופי,"אמרתי ליורין בסיפוק."החופש מג'יימס קרוב יותר מאי פעם."
שתינו הלכנו וצחקנו ברוע על העתיד המשמח הזה,עד ש-
בום!טראח!
"כמה פעמים זה עוד יקרה לי?"מלמתי כשנתקלתי במשהו,עד שהבנתי שזה-
"הוו,היי,אלבוס,"אמרתי בגמגום קל,כשראיתי אותו עומד לפני,מחזיק את מצחו."איך הולך?"
"הכל זורם,ואת?"
נפלא,רציתי להגיד לו.נפלא!נהדר!פנטסטי(וזה לא בציניות),אבל רק אמרתי:"סבבה."
"יופי.אני יכול לדבר איתך שנייה?"הוא ביקש,מעט בלחש.יורין הבינה את הרמז,וברחה משם,כשהיא קורצת לי בחשאי.
"ב-ברור,"גמגמתי,והלכתי אחריו.
הלכתי אחריו.הוא יצא מהמעונות של גריפנדור-ואני אחריו.עלינו קומה אחת,ועוד אחת,ועוד אחת,ועוד אחת,ועוד אחת,עד שנמאס לי ושאלתי אותו,מתנשמת:"לאן...אתה...לוקח...אותי..."החזקתי את הצד.הוא נורא כאב.
"עוד שתי קומות,"הוא אמר,נלהב ונרגש.
"שתי קומות?!"התקוממתי,אבל המשכתי לרוץ אחריו.
עוד קומה וחצי...עוד קומה...עוד חצי קומה-
"הגענו,"הוא אמר בקול רגוע,אבל שמעתי את ההתלהבות שבקולו.
הלכנו כמה מטרים,עד שהגענו לתמונה של ברנבס הסוטה שמנסה ללמד טרולים לרקוד בלט.
הוא הלך שלוש פעמים הלוך חזור מול הדלת.הסתכלתי עליו כעל משוגע.מה,בשם זקנו של מרלין,הוא מנסה לעשות?
ואז ראיתי את זה.דלת ממורקת הופיע יש מאין.
"תכירי-"הוא אמר בפתח את הדלת.זהו חדר הנחיצות,או החדר שבא והולך."

תגובות?.................

הפרק הקודם		הפרק הבא