הדור השלישי

הפרק מוקדש באהבה לsabriel123!

ורק שתהיו בעיניינים-ג'יימס בשנה השישית,אלבוס בחמישית וכך גם אמיליה ויורין.

וואו.איזה חדר...

ספה הופיעה שם מעצמה,מהודרת,ארוכה ויפה.מעלייה התנוססה תמונה עצומה של שדה ירוק עם פרחים סגולים.

הבטתי מרותקת בתמונה.כאילו כל שנייה התחלפו הגוונים;סגול בהיר,סגול כהה,לילך...

"יפה,אהה?"אלבוס הוציא אותי ממחשבותיי ומהבהייה שלי בתמונה.

"כן,יפה מאוד,"אמרתי בקול רפה."מאווווד יפה,עם אתה שואל אותי.אפילו מקסים.מהמם.משגע."

אלבוס צחק.

התיישבתי על הספה.
"אז..."התחלתי."למה הבאתי אותי לפה?"שאלתי אותו.נראה כאילו הוא המום מעצם השאלה.

"אממ...לא חשבתי ש-לא ידעתי ש-לא..."נראה שהוא עצמו לא יודע מה הוא אומר.הוא נראה כל כך המום מי זה ששאלתי אותו על זה.

"אני שואלת אותך את זה,כי...סתם,"הסתרתי את הסיבה האמיתית.היא הייתה יותר מדי מביכה.

פתאום הוא הסתכל לי בעיניים.כל כך חזק,כאילו הוא מושך את עיניי אליו בעזרת כוח מגנט חזק במיוחד.

ואז-הבנתי מה הוא עושה.

הבנתי גם מה הוא עשה לי אתמול,מול דלת חדרו.

הוא יודע לעשות הלטת הכרה.

ניסיתי לבלוע.זה מה הוא עשה לי כל הזמן?זה לא הוגן!מאוד לא הוגן!ניסיתי להוריד את העיניים שלי מטה,לעבר הרצפה עם הניגוד הענק בינה לבין הירוק של אלבוס.אבל העיניים שלי פשוט קפאו במקומן...

ופתאום אני קפאתי...

כאילו...כאילו מישהו איבן אותי,גורם לגופי להיות רדום...

ואז-

החושך סגר עליי,מאיים יותר מכל דבר אחר.

ניסיתי להיאבק,להתנגד,להכחיש לו,לחושך,אבל...

נפלתי לתוך בור שחור,ללא תחתית.

אלבוס

גופתה של אמיליה החליקה מעל הכורסא,קפואה וקרה כמו קרח.עיניה השוקולדיות היו קפואות...

כאב לי להסתכל עלייה ככה.לא האמנתי שאני יעשה את זה באמת,גם עם זה ב'כאילו'.

לא רציתי לראות את זה יותר.

פתחתי את הדלת בתנופה וסגרתי אותה בשקט,לבל מישהו ישמע.

רצתי לעבר המעונות של גריפנדור,בעוד הדלת נעלמת מאחוריי והקיר נותר ללא זכר לדלת,אבל הכאב נותר,כואב וטרי יותר מהדעות שבצבצו בעיניי.

"היי,אחי,למה אתה מתנשם כמו משוגע?אפשר לחשוב שרצת ארבע קומות..."זאת הייתה ברכתו של אריק כשנכנסתי לחדר.הוא נשען על כריותיו וניגן בגיטרה שלו שיר לא מוכר.

עוד סרנאדה שהוא כתב ליורין הזאת.כמה הוא יכול לכתוב לה סרנאדות,אבל בכל זאת לא לנגן לה אותם?

ו...איך הוא יודע שרצתי ארבע קומות?

"עזוב,חבר שלי,ייקח שנים לספר לך מה קרה,"נאנחתי ונזרקתי על מיטתי.המראה המזעזע של אמיליה שוכבת,מתחזה למתה,ריצד מול עיניי.

הוא הביט בי משועשע.

"קרה משהו?"הוא שאל,בעודו משחק עם המכוונים של הגיטרה.

מיד הבנתי לאן הוא חותר,וממש לא רציתי להיכנס לזה.

"לא,לא קרה שום דבר...שום דבר,באמת,אריק,אני רציני..."אמרתי כשהניצוץ המעצבן הזה שלו דלק בעיניו הכחולות.

"קשור לאמי-?"

"אויש,סתום כבר!"רטנתי וסגרתי מעליי את הכילה בתנופה,בעוד אריק מסתכל עליי בהלם ענק.

הלוואי והוא היה יודע מי אני באמת.

מהי זהותי האמיתית.

הלוואי והתפקיד הזה לא היה מוטל דווקא עליי,בנו של הארי פוטר המהולל,שמעולם לא היה חולם על זה שבנו הולך להיות...

שליחו של וולדמורט השני.

תגובות?...

דירוגים?...

זה לא יהרוג אתכם!!!זה אפילו לא יגרום לעשות אפצ'י קטנצ'יק!!!

ו123sabriel,אני מתחננת שתדרגי ותגיבי,כי עבדתי על הפרק הזה כבר הרבה מאוד זמן...!!!!!!!!!

אגב,אנא הגידו מזל טוב לעמית,בת דודה שלי,היה לה יומולדת 11.

מזל טוב!!!

הפרק הקודם		הפרק הבא