למה אני?

באותו יום, בשיעור תורת הצמחים, תלמידי הפלפאף עברו שיעור עם תלמידי גריפינדור.
פרופסור ספראוט הטילה עליהם משימה שלפיה הם צריכים לגרום לצמח רעשני ואכזרי בשם 'קוצנית הטרולים' לצמוח מהר בעזרת ערבוב מסוים של אבקנים ומים מכושפים.
כריס עמד לצד ויקטוריה, ובצידו השני עמד רון וויזלי מבית גריפינדור.
"אני שונא צמחים" התלונן רון.
"אני אוהב צמחים של מוגלגים. לא צורחים, לא אוכלים גוף אדם ולא מכוערים כל כך. .."
"צמחים של מוגלגים משעממים." פתח כריס בשיחה. הוא היה מופתע מעצמו, בדרך כלל לא נהג להתחיל שיחות עם אנשים שהוא לא מכיר. הוא היה טיפוס אדיש.
"אני מעדיף שעמום על נשיכות"
"אתה לא יודע איך זה להיות מוגל, אתה לא תבין..."
"אבא שלי אספן חפצים מוגלגיים" ברגע זה נראה כאילו רון מצטער על מה שאמר עכשיו כי פניו קיבלו גוון ורוד .
כריס בחר שלא להגיב, גם ככה כל העסק היה מוזר שבילו. בעצם, הרבה דברים מוזרים קראו לו בזמן האחרון.
הוא התחיל לאבד חיבה לויקטוריה, גילה חיבה לקווין שעד לא מזמן היה מטרד והכי מוזר- הוא הכריז סופית שהוא הומו.
כריס התחיל להשתעמם ממציאת הנוסחא לצמיחה המהירה. הוא רצה לסיים עם זה כבר.
לעזאזל! מה זה יכול להיות?
לפתע נוויל לונגבוטום, תלמיד בית גריפינדור, הרים את ידו.
"כן, מר לונגבוטום, יש פתרון? אמרה פרופסור ספראוט בגאווה.
"אני חושב שכן, אם אני אגיד את לחש הצמיחה "גרונטה הדארה" ואערבב עם אבקני צמח ה"קוטרוס" שלמדנו עליו שיעור שעבר, אני אוכל ליצור תמיסה שתצמיח את 'קוצנית הטרולים'."
"גאוני! תלמידים, זה תלמיד שמקשיב בשיעורים שלי! כולם לעשות כדבריו. חמש נקודות לגריפינדור!"
נוויל קרן מאושר.
"כריס" אמרה ויקטוריה.
"ממ?..."
"מה קורה לך בזמן האחרון?"
"כלום.."
"אתה עצוב כל הזמן"
-אל תדברי שטויות, אני לא עצוב" הוא חייך כדי לנחם אותה.
"אני מכירה אותך, אתה יודע..."
"אל תדאגי לזה." הוא סיים את התמיסה, נישק את ויקטוריה בלחי וצעד לעבר פרופסור ספראוט עם התמיסה.
"זה בסדר?" הוא שאל אותה.
"ובכן, בואו נראה, תלמידים! בואו נראה את התמיסה של כריסטיאן!"
היא שפכה את התמיסה לצידי הצמח ולפתע הוא הצמיח גבעול, הוציא עלים, פרחו גדל והפך אדום, הצמיח שיניים חדות והמון קוצים צמחו מהעלים.
"מצוין כריסטיאן."היא חייכה וסימנה לכריס לחזור למקומו.
"כעת, מחוסר זמן, התחלקו לזוגות ונקו את שולחנכם"
כריס ניקה עם ויקטוריה את שולחנם, רון, הילד מגריפינדור, סידר את שלו עם חברו-הארי פוטר וקווין...טוב, למעשה קווין לא היה שם. כשכריס שם לב לזה הוא נהיה מודאג.
אחרי השיעור הוא ניגש לטים מפני שאם מישהו צריך לדעת איפה מישהו אחר נמצא בזמן מסוים, זה חייב להיות טים. טים היה ידוע בחטטנות שלו, הוא היה נמוך קומה, בעל פנים מרגיזות, שיער שחור וקצר אבל כולם ידעו כי הוא חטטן רק בגלל דאגה מופרזת לחבריו.
"טים? ראית את קווין?"
"אתה לא יודע? הוא אצל האחות."
"מה הוא עושה שם?..." הוא ניסה להישמע כמה שפחות מתעניין.
"כעיקרון שוכב ואוכל ממתקים...הוא נפצע בשיעור שיקויים. איך אתה לא זוכר את זה?"
כריס נזכר שהוא בכלל לא הגיע לשיעור שיקויים. בשבילו, שעה עם פרופסור סנייפ, הייתה המלצה.
"אה..." סיים כריס ופנה לעבר המרפאה.
מה אני עושה?
הוא הבין את מה שהוא עמד לעשות. ללכת לחדר המרפאה ולבקר את קווין. עכשיו כשהבין זה נראה הזוי מידי.
מה אני כבר אגיד לו?
אבל בעצם, למרות שהוא פחד להודות אפילו לעצמו, הוא התבייש. התבייש מהתגובות שעלולות לצאת מפיו, מעצם העובדה שאהובו (?) יימצא איתו לבד באותו חדר קטן. הוא רצה לראות אותו, כרגע-יותר מכל דבר אחר. אבל הוא פשוט לא היה מסוגל.
טוב,תחליט כבר! כן או לא?
לפתע הוא מצא את עצמו עומד בפתח המרפאה.
לא!
הוא הסתובב לחזור בדרכו ואז:
כן...
הוא פתח את דלת המרפאה ושאל את מדאם פומפרי אם מותר לו להיכנס. לאחר שהיא אישרה את כניסתו וציינה בתוקף כי "לאחר 5 דקות בדיוק אתה חייב לצאת כי קווין הצעיר חייב לנוח!", הוא נכנס וקווין נראה מופתע אבל חייך.
"אתה בסדר?" פתח כריס.
"כן"
קווין היה שמח יחסית למישהו ששפך על עצמו שיקוי בשיעור של סנייפ. הוא תמיד היה שמח, אנרגטי ובעיקר מה שנקרא 'סטלן''.
"מה קרה לך?"
"מאלפוי דחף עלי את השיקוי ונהיה לי חור ביד" הוא אמר וחייך בדרך לא קשורה כהרגלו.
כריס גיחך.
"אז למה אתה מחייך?"
"נממ...כי הפסדתי שיעור שיקויים ו-תורת הצמחים. ו...עכשיו אני פה איתך, לא?" הוא חייך וקרץ שוב.
כריס נבהל , שמח וקיווה בו זמנית.
הוא התיישב במיטה ממול זו של קווין. היא הייתה רכה ונוחה מאוד, הוא ממש שקע בתוכה.
"נו? אכלת?" זה ממש הפתיע את כריס אבל הוא לא כעס על שקווין אמר לו לאכול. הוא חשב שזה בגלל שהוא שאל ברוגע, לא כמו כולם.
"לא..."
"תגיד? ... למה אתה עושה את זה לעצמך?" פתאום נראה שקווין חרג מההתנהגות החייכנית והאנרגטית שלו.הוא נהיה רציני.
"עושה את מה?" כריס הרים גבה.

קווין גיחך במין זלזול.
"למה אתה משקר לעצמך?"
כריס תהה אם הוא מדבר על האוכל או אולי בעצם...על משהו אחר?
"מה זאת אומרת?"
"למה אתה לא אוכל אם אתה רעב? זה לא שאתה אוכל בשבילי אוכל בשבילי..."
כריס נרגע אבל היה די מאוכזב. הוא רצה לדבר על זה עם מישהו, במיוחד עם מישהו כמוהו.
-"לא...אני לא ר-"
-"טוב בסדר..." קטע אותו קווין.
ברגע זה כריס הוציא מהקדרה שלו את השקית שקווין נתן לו בבוקר באותו יום הוציא את תוכנה: פשטידת אוכמניות ,והתחיל לאכול. לא היה לו ברור למה הוא עשה את זה. אבל הוא ראה את זה כאות ניצחון. הוא הסתכל לקווין בעיניים מלאות אש והבעה של 'הנה לך!' לבסוף הכריז:
"מרוצה?"
קווין התרומם, התיישב והכריז בחיוך מאוזן לאוזן: "כן!" ואז הוא פרץ בצחוק גדול שהשאיר את כריס המום ומבויש.
"מצטער אבל זה ממש מצחיק אותי" אמר קווין וניגב את הדמעות שהצטברו לו בעיניים בעקבות הצחוק.
כריס נראה כועס, אבל בעיקר מובך. האגו שלו נפגע.
קווין נרגע והסתכל בעיניו של כריס. הוא חייך.
כריס כבר לא כעס, יותר מזה, הוא תהה אם הוא האדם המאושר בעולם באותו רגע. הוא נשך את השפה כדי לא לחייך אבל כנראה שקווין שם לב לזה כי החיוך שלו התרחב.
"תגיד," הוא אמר לפתע. "אתה תמיד מסמיק ככה?"
אני מסמיק?!!!
כריס נבהל.
"אני לא מסמיק..."
"כן אתה כן"
"אני לא!"
"היה טעים?" הוא אמר ללא הקשר וכריס נרגע.
"כן..תודה..."
"אני אוהב אותך"
לא, זה לא מה שהוא אמר, אבל זה מה שכריס דמיין שהוא אמר. שוב ושוב.
ואז הוא חזר למציאות ושמע אותו אומר: "תשאל את מדאם פומפרי מתי אני משתחרר"
כן, זה מה שהוא אמר.
"טוב." אמר כריס וקם לעבר דלת היציאה, מדאם פומפרי ישבה על ספסל ההמתנה עם אדם מזוקן וחביב להפליא, אלבוס דמבלדור.
"מדאם פומפרי, קווין שואל מתי הוא יכול להשתחרר."
"עוד שעה. הוא צריך לנוח, ונדמה לי שחמש דקות עברו! "
"תני לנער לומר שלום לחברו פופי, אנחנו לא רוצים להיות אלה שנפריד בין ידידות מופלאה שכזאת לא?" אמר דמבלדור וכריס היה מעט מופתע.
"טוב נו..." ויתרה מדאם פומפרי "טוב, אבל אתה אומר שלום ויוצא מיד!"
"כן, תודה רבה."
"רק, כריסטיאן נערי, בפעם הבאה אינך רוצה לקבל עונש מפרופסור סנייפ אם אינני טועה." הוסיף פרופסור דמבלדור שחייך בלבביות.
"אאה" כריס הובך ואמר סליחה. הוא לא טרח לשאול איך הוא ידע על ההברזה משיעור שיקויים כי מעשה כזה בוודאי היה מקנה לו עונש.
"אל תצטער נערי, לך לחברך, הוא בוודאי מחכה לך"
"תודה פרופסור"
הוא אמר בנימוס ונכנס לחדר בו נמצא קווין במהירות.
"היא אמרה שעוד שעה אתה יכול לצאת ואני צריך לצאת עכשיו..."
"אוף...טוב, תודה שבאת." הוא חייך באושר.
"בכיף...ביי"
"ביי" כריס סגר את הדלת, עבר אל המדשאות ונכנס לטירה.
מה העניין עם הדמבלדור הזה?...
הוא חשב לעצמו ואז, כקסם, פרופסור דמבלדור נתקל בו.
"סליחה נערי, אני נוהג להיכנס למחשבותיי כל כך שאני לא ממש במציאות" הוא אמר וגיחך.
"זה בסדר"
-"הו, וטוב שכך. תמיד בסדר, דע לך נערי, שהחיים יהיו בסדר אם תרצה שהם יהיו בסדר."
כריס שתק.
איזה איש מוזר...
-" טוב, אם כן, לך לך לדרכך נערי. אני מאוד מקווה שלא תפספס את ארוחת הערב היום." הוא אמר באותה לבביות קבועה, קרץ והמשיך בדרכו.
משוגע לגמרי
כריס המשיך אל מסדרון המטבחים, אל ציור השמן ומשם לחדרו.
הוא היה עייף.
עייף ורעב.
הבטן...
הוא נשכב על מיטתו המבולגנת, ובלי ששם לב עצם את עיניו.
קווין.. .
לפתע הוא שכב על מרבד קסמים שממנו יצאו חוטים ירוקים והוא שם לב שהוא נמצא בתוך צנצנת פרחים.

הפרק הקודם