הגילגול הבא

למחרת בבוקר, קמתי והתמתחתי קלות. בין רגע היכה בי הזיכרון. אני חתול. אני מאומץ. ייללתי בשקט והלכתי להתחכך באמה, שעדיין ישנה.
לפתע היא ההתעוררה בבהלה. "אהה!" צעקה קטנה בקעה מפיה.
"אה, זה אתה, פרד" אמרה בהקלה מרובה, הרימה אותי וליטפה אותי. נהנתי מכל רגע.
"אמה, בואי לאכול ארוחת בוקר!" שמעתי את מקס קורא מהסלון.
"אני באה!" ענתה לו. לאחר קמה ממיטתה, התלבשה, והלכה לאכול. הלכתי אחרייה.
"תרצי לקחת את פרד לטיול בפארק?" שאלה סוזן.
"כן, אפשר?!" שאלה אמה בפה מלא קורנפלקס.
"בטח" ענה מקס, ונשק לה על לחיה.
כסיימה לאכול ולהתארגן, היא קראה לי (פרד, בוא), ויצאנו ביחד לעבר אחד הפארקים היפים שראיתי בחיי. הכל היה ירוק, גדוש עצים, ופרחים ציבעוניים נצצו בכל מקום.
איזה יופי! חשבתי.
המשכנו ללכת כך עוד כרבע שעה, עד שראינו איש עם ברדס שחור שהסתיר את פניו. אמה הרימה אותי, אימצה אותי אל חיקה בחוזקה, והחלה לרוץ. אלא שהאיש כבר הוציא מכיס בברדסו תרסיס, ריסס מסביבו על כל המטיילים האחרים, עד שקפאו לגמרי.
 ולבסוף הוציא אחד אחר וריסס גם עליינו. ההשפעה הורגשה כמעט מיד. זה היה תרסיס הרדמה. רציתי ליילל, אבל לא יכולתי להזיז את פי. הכל החשיך, ושקעתי בשינה. זכרתי רק מגע ידיים קרות ככקרח. תוך רגע כבר הייתי שקוע ביותר משינה. שקוע בתוך שחור על גבי שחור. כלום. לא הרחתי. לא הרגשתי. רק שחור על גבי שחור.

תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא