לוסי

פליז תגובות!...

הפרק:

הוא היה פשוט- אין מילים!!!!

שיער בלונדיני חלק (כמוני..) , עיניים כחולות....כשהוא ראה שאני מביטה בו, הוא אסף במהירות עוד כמה ספרים,נתן לי אותם, ורץ חזרה אל חבריו.

ואני, נשארתי קפואה במקום, שקועה בחלומות על אותו נער. עד שלפתע שמעתי קול קורא מאחורי "נו באמת לוס, זה בסדר שאני קוראת לך ככה? לא חשוב, מה שחשוב כרגע הוא שאת תוקעת את המעבר!!!" שמעתי את אלי מאחורי. קמתי במהירות, לקחתי את המזודה ואת שוקו וירדתי עם אלי מהרכבת.

היה איזה רגע של מבוכה....כאילו, לשתינו לא היו אחים גדולים שלמדו בהוגוורטס (כמו שהבנתי מהדיבורים עם אלי ברכבת) "אוקי אז...אלי, יש לך מושג לאן אנחנו צריכות ללכת?" שאלתי. "אה בטח... אחרי האיש הגדול ההוא, מה, את לא רואה שהוא קורא לנו?" שאלה בערמומיות... "נו בטח אלי, כאילו שלא שמת לב לזה רק הרגע..."אמרתי והתחלתי לרוץ אחריה לכיוונו של האיש הגדול.

"קדימה, תיכנסו אתם שם כל ארבעה ילדים לסירה" אמר האיש שהתברר ששמו האגריד. אני ואלי הסתכלנו אחת על שנייה. ברור שאנחנו ביחד! תפסנו לעצמנו סירה במהירות. רגע לפני שהתחלנו לשוט, קפצו לתוך הסירה שלנו עוד שניים.

לקח לי כמה שניות כדי לקלוט מי יושב איתי בסירה. אלה היו הילד מהרכבת ואחד החברים שלו. מיד הסתכלתי לצד השני, שלא ייראו כמה שאני מסמיקה... ושקעתי במחשבות... זה לא יכול להיות! יש לנער ההוא כל כך הרבה חברים! והוא בחר לשבת דווקא איתנו?

"לוס!!!" שמעתי את קולה של אלי קורא לי כאילו ממרחקים. "לוס למה את לא מקשיבה? אנחנו מנסים לעשות היכרות בין כולנו, ובדיוק הגיע תורך להציג את עצמך!" יופי. מוצלחת שכמוני. "אוקי אז... אני לוסי ו...אני גרה בלונדון ו...אין לי אחים. אמא שלי מכשפה ואבא שלי מוגל ואני רוצה להיות בבית רייבנקלו." סיימתי.כולי סמוקה. נו באמת למה לא יכלתי להגיד משפט אחד בלי לגמגם כשהוא לידי? "אני ריאן" הנער הבלונדיני פתח "אני גר בלונדון.די קרוב לרציף. יש לי אח אחד שגדול ממני בארבע שנים. אני חצוי  דם, אבא שלי בוגד דם, ואמא שלי בת מוגלגים. את האמת שלא אכפת לי באיזה בית אני אהיה. חוץ מסליתרין...אבל זה ברור." לרגע הייתה שתיקה קלה ואז שמענו את האגריד צועק "אנחנו הגענו פה. כולם לצאת מהסירות ולבוא אחרי". בדרך לטירה, הייתי שקועה כל כך בחשיבה על ריאן, שלא שמתי לב לטירה שלאט לאט התגלתה לפנינו. אלי העירה את תשומת ליבי. "לוס, תסתכלי!" כל מי שסבב אותנו פנה להביט. ראינו טירה גדולה ומוארת. היו בה מספר מגדלים הרבה מדשאות, והרבה דלתות.לא ידעתי איך אני אצליח לזכור את הדרכים לכל המקומות בעל פה.  מכל מקום נשמעו קריאות "וואו" "מדהים" "איזה יופי" .

"טוב קדימה אתם פה, גם אלה שם מאחורה, להתקדם" שמענו שוב את האגריד. התחלנו ללכת. "וואו אלי אני לא מאמינה. אמא שלי סיפרה לי על המקום כל כך הרבה!" קראתי אל אלי בהתרגשות "את מדברת? תגידי, יש לך מושג כמה זמן אני כבר חולמת על הטירה הזאת??? אבל לא חשבתי שהיא תיראה כזאת גדולה... ועם כל כך הרבה חלונות." ציחקקתי לי בשקט.

לפתע שמעתי קול זמזום. "תגידי אלי יש לך מושג מאיפה זה בא?" שאלתי. "אה... לוס... נראה לי שזה בא מהמזודה שלך!"  מיד הנחתי את המזודה ופתחתי אותה במהירות. בין כל הכיסים, ראיתי תזוזה כלשהי. פתחתי את הכיס ממנו בא הזמזום וגיליתי בו את הmp5 שלי!!! "היי, אלי, בואי תיראי רגע משהו!" צעקתי אליה מכיוון שכבר הספיקה להתרחק מעט.
"לוס, מה זה אמור להביע? למה האמקי 5 שלך או איך שלא קראת לזה, זז, נדלק ונכבה, ומתחיל לנגן חצאי שירים? זה חלק מהמכשיר או משהו?"נאנחתי... "נו באמת אלי. א'- קוראים לזה mp לא אמקי!!!! ב'- אני לא יודעת! לפני זה הוא היה בסדר גמור!" עמדנו לרגע חסרות עונים, עד ששמענו קול נשי וקר:  "זה בגלל שאנחנו בהוגוורטס. כל מכשיר מוגלגי שמתקרב להוגוורטס משתגע אם אני לא טועה."האישה אמרה. הרמתי את ראשי וגיליתי שם אישה לבושה בגלימה בצבע ארגמן, עם גולגול הדוק על הראש. "שלום אני מינרווה מקגונגל." אמרה "אני ראש בית גריפינדור בבית הספר אליו תצטרפו השנה. כשהקראתי את הילדים העומדים להתמיין, שמתי לב כי שתיכן חסרות. לכן, שתיכן תבואו איתי עכשיו ותתמיינו. כל בית הספר מחכה."

מיהרנו ללכת אחריה במבוכה.צעדנו במדשאות עוד ועוד, ובדיוק כשחשבתי שהמסע הזה לא ייגמר לעולם, מצאתי את עצמי עומדת מול שתי דלתות עץ גדולות ומדהימות ביופיין.   

הפרק הקודם		הפרק הבא