משבר אחד של אהבה, שנמשך קצת יותר מדי...

*כאן, הפיק מתחיל להתאים לדירוגו, R.

קולות מים זורמים, קללות עסיסיות ודפיקות על דלת עץ פשוטה יכולים להעיר כל אדם משנתו.
טום לא אהב בקרים. יותר מכל שנא את הבקרים הקודרים של הוגרווטס, ואת ארוחות הבוקר המשעממות. טום לעולם לא הבין, וכנראה שגם לעולם לא יבין איך מצליחים להישאר שאר התלמידים כל כך ערנים ובעלי מצב-רוח טוב בבקרים מסוג זה.
"חתיכת שרץ יבשתי עלוב! צא כבר!" צעק סטן, מחזיק את מכנסיו ומקפץ מהרגל האחת לשניה. הוא קימץ את אגרופיו וחבט על דלת השירותים במלא העוצמה. וכך, בכל בוקר מתעורר טום. דפיקות על הדלת, מים זורמים, קללות, או שלושתם גם יחד. טום לא הסתדר עם המון אנשים, אך עם סטן היחסים שלו לא היו גרועים. לשנהם היה קו מחשבות ואופי זהים, שלא נדבר על החיבה של שנהם להתעללות בבני מוגלגים, והאהבה של שנהם לטוהר הדם ולסלת'רין עצמו. סטן היה נער בגובה ממצוע, בעל שיער הבלונדיני סוטר למצחו ומאיים להגיע לעיניו האפרפרות. עורו החיוור התאים באופן מדויק לשערו הצהבהב ולעיניו האפורות, וכל אלה העניקו לו מראה של אדם לא חברותי במיוחד, פסמי וקודר.
"מה הוא לעזאזל עושה שם כל כך הרבה זמן?!" סטן כיוון את שאלתו זו לעברו של טום. אך מלפני שהאחרון הספיק לענות, נשמעה לאוזני יושבי החדר אנחה וקול גניחה חזקים במיוחד, שהסבירו את פשר העינין. סטן עיוות את פרצופו בגועל, כנראה בגלל התמונה-הלא-כל-כך-מעוררת-תאבון שחדרה למוחו.
בלי להגיד מילה נוספת, יצאו השניים מהחדר, ללא כל כוונה להיכנס שוב אל חדר השירותים. עד מהרבה התמלא חדר המועדון של סלת'רין בעוברים ובשבים. לבסוף, אחרי שנשארו עם כמה בנות בודדות בחדר המועדון (הבנים דהרו לכיוונו של האולם הגדול עוד לפני כן), החליטו לצאת גם הם לכיוון ארוחת הבוקר.
לטום לא הייתה שום כוונה לאכול מלכתחילה, הוא לא נהג לאכול בבקרים, שלא נדבר על האנחה המבחילה ששמע קודם לכן. אך טום לא התלונן, אחרי הכל, כל דבר עדיף מאשר להישאר בבית היתומים, בחברתם של היתומים המוגלגים ומעוררי הרחמים.
טום הרים את מבטו מהצלחת הלבנה מעוטרת בפסי הזהב, והסתכל קדימה, לכיוון שולחן רייבנקלו. הוא הסתכל עליה, על אותה ילדה שקולה הקסים אותו בכל פעם שעבר ליד שירותי הבנות בקומה השלישית. לצערו, או שאולי לשמחתו, היא לא הסתכלה עליו ולא הבחינה במבט שנעץ בה.
"על מי אתה מסתכל ביודק?" שאל סטן, על פניו מתנוסס מבט מטומטם ולא מבין, פיו מלא בשאריות של טוסט שטרם עוכל.
"סתם עוד בוקר רגיל.." ענה לו טום בסרקזם גלוי, שולח מבט נגעל לעבר הפה המלא באוכל של חברו.
"אוה, סליחה" אמר סטן, בולע את שראיות הטוסט האחרונות, ומרפה משאלתו, לפחות לעכשיו.
אך טום לא חדל להסתכל עליה, לתהות אם הוא רוצה במבטה, או שמא פוחד ממנו.
כשסטן סיים סוף כל סוף לאכול, השניים יצאו מהאולם, ועלו לכיוונה של כיתת תולדות הקסם. הפרופסור עדיין לא הגיעה לכיתה, והשיעור עדיין לא החל, אך כמה וכמה תלמידים הקדימו את המועד והתייצבו בכיתה. סטן וטום, ישבו כהרגלם באחד השולחנות האחרויים ביותר בכיתה.
הלחשושים כנראה והפריעו לקייסי סמית' מגריפינדור להתרכז, והיא סגרה את הספר שבו עיננה בטריקה אחת ארוכה, שהשתיקה כמה קולות סקרניים. טום הפנה את מבטו אל מקור הקול, קייסי הייתה אחת מהבנות האחדות שלא חיזרו אחריו. בלשון המעטה. קייסי הוציאה לשון מתגוננת, ועיוותה את פניה כסימן סלידה מטום. האחרון מצידו, כנראה ולא מצא את העינין כמענין, והפנה את מבטו בחזרה.
"טום," התחיל סטן להגיד, וטום ניחש שזאת הטפת מוסר, על 'איך-צריך-להתנהג-לבחרונות' אבל מלפני שזה הספיק להשלים את המשפט, פרופסור בינס נכנס לכיתה.
לפתע, הכל נעשה מטושטש, נראה כאילו השמיים מתהפכים תחתיו, וכל האורות בהוגוורטס ומחוץ לה מתרכזיים בנקודה אחת קטנה מעליו. אותה נקודה הצטמצמה והצטמצמה, ולבסוף נעלמה.

הפרק הקודם