מרגלת בטירה

לא טרחתי אפילו לתת להורים שלי חיבוק, ועליתי על הרכבת בלי להסתכל לאחור. נכנסתי לתא שהיה ריק לגמרי, וצפיתי דרך החלון, בהורים שלי שנופפו לי מהרציף. לא החזרתי ניפנוף.

חודש קודם לכן...

"הנה, את צריכה להגיע להוגורטס עם קצת מידע,"אימי דחפה לידי ערמית ספרים ענקית. "תקראי את כולם עד שבוע הבא."

"אני לא אספיק," מחיתי ודחפתי את הערמה בחזרה אליה.

"את תספיקי," היא דחפה לעברי את הערמה, והבנתי שאין טעם בויכוח."עכשיו נדבר על פרטי המשימה שלך."

"איזה משימה?" הרמתי את מבטי מערמת הספרים.

"את צריכה לספק לנו הסברים על הנעשה בתוך הוגורטס."

"אין מצב," אמרתי.

"יש מצב," אבי נכנס לחדר, משתלב בשיחה. "כבר כמה זמן אנשים שלנו מתצפתים על האנשים האלה, ואת יכולה להעביר אילינו מידע פנימי."

הבטתי בהם בתדהמה. יש לנו בבית הרבה גרמי מדרגות, אבל אף פעם לא ראיתי את אחד ההורים נופל שם.

"איזה מידע פנימי?" קולי היה קרוב לצעקה. "אני בת אחת עשרה! אני לא עומדת לרגל בשבילכם!"

"אריאנה..." אימי ניסתה ללטף את כתפי. משכתי את כתפי בסירוב.

הסתכלתי בספרים. בשבוע האחרון, בית הספר הזה לא נראה רע כל כך. הוא נראה אפילו מעניין. להיות מכשפה...

"אתם יודעים מה?" הבטתי בהורים שלי. "בסדר. אבל בתנאי אחד."

הורי הסתכלו אחד על השני. "מה התנאי?" שאל אבי לבסוף.

"רק השנה. שנה הבאה אני תלמידה רגילה."

"אנחנו נצטרך לשקול את זה," אמרה אימי. היא ואבי יצאו מהחדר וערכו התייעות קצרה. כשהם נכנסו לחדר, שלחתי אליהם מבט שואל.

"בסדר. אנחנו מסכימים."

דל התא נפתחה והחזירה אותי למציאות.

"היי," ילד עם שיער שחור פרוע הכניס את ראשו לתא. "אני יכול לשבת פה? כל שאר התאים תפוסים."

"בטח," מלמלתי.

הילד התיישב מולי. השתררה בינינו שתיקה מעיקה.

"דרך אגב," הוא אמר לפתע, "קוראים לי ג'יימס סיריוס פוטר."

"אריאנה," חייכתי אליו. 

הפרק הקודם		הפרק הבא