חייו של ילד ממוצע

ג'ון ליטף בהיסח דעת את החתול החדש שלו, שנקרא מעתה- "דרקט".
אימו של ג'ון, נלגה, כל כך התלהבה מכך שג'ון התקבל לבית ספר לקוסמים, עד שקנתה לו עוד באותו יום בו קיבל את המכתב את כל הציוד לשנתו הבאה, ויותר מכך. לדוגמה- היא קנתה לו 2 חיות מחמד, חתול (דרקט) וינשוף (גורגט).
בזמן שהיה בסמטת דיאגון הוא הספיק לשמוע על כך שבבית הספר הוגוורטס ישנם ארבעה בתים, גריפינדור, הפלפאף, רייבנקלו וסלית'רין. הוא שמע גם שגריפינדור הוא הבית המועדף על כולם, וסלית'רין הוא בית שבדרך כלל קוסמי אופל הולכים אליו.

כל חפציו לשנה הקרובה וגם כמה מחפציו האישיים היו מוכנים, מכיוון ששנת הלימודים עמדה להתחיל ביום המחרת. החפצים היו מאוחסנים במזוודה בצבע זהב עמוק, שעליו הוטבעו המילים הבאות בכתב כחול בהיר- 'ג'ון כוראן'.

"ג'ון!" נשמע קולו העמוק, האיטי והמרגיע של אביו. קולו היה אחת הסיבות לבחירתו למושל העיר. ג'ון הלך בצעדים אטיים ומדודים לעבר חדר העבודה של אביו.
"הו, שלום, ג'ון חביבי!" אמר אביו בשמחה, חיוך מרוח על פניו, בשעה שג'ון נכנס לחדר.
"שלום, אבא," אמר ג'ון.
אביו של ג'ון, דרוקל, תפס כיסא פלסטיק שניצב בפינת החדר, והעביר אותו לידו. ג'ון התיישב ללא מילים.
דרוקל הניח את כוס הקפה שלו על השולחן, ושילב את אצבעותיו. "יש כמה דברים שרציתי להגיד לך. אלף- אני עדיין לא עיכלתי את העובדה שאתה קוסם, ושיש דבר כזה בכלל קוסמים. בית- לא אמרתי לך, אבל אני מאוד גאה בך. אתה לא יודע כמה. גימל- בהצלחה! דלת, ואחרון להפעם- הרכבת שלך עוזבת בעוד כמה שעות, כך שזו הפעם האחרונה שאראה אותך עד חג המולד."
"הרכבת עוזבת היום?! היא אמורה לצאת מחר!" הזדעק ג'ון.
"היו שינויים בתוכנית. הנסיעה הוקדמה להיום. אמך תסיע אותך בעוד כמה דקות לקינג קרוס."
"להתראות, אבא. אני אוהב אותך!" אמר ג'ון וחיבק את אביו.
"להתראות, ג'וני." הוא אמר, חיוך מעורבב בדמעות על פניו. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא קרא לבנו 'ג'וני'.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"הגענו!" הכריזה אמו של ג'ון, נלגה, בזמן שחנתה בצד הכביש הסואן בקינג קרוס.
ג'ון פתח את דלת המכונית וקפץ החוצה בהתרגשות.
"הי, אל תקפוץ ככה! אנשים יסתכלו עלינו!" לחשה אימו בלחש.
ג'ון הוציא את מזוודתו מהמכונית, במאמץ גדול, ואז גרר אותה על גלגליה. זה היה מראה שיגרתי. אבל ינשוף בכלוב, ולידו חתול בכלוב, אינם מראה שיגרתי. הרבה ראשים הסתובבו והסתכלו על נלגה, שסחבה את 2 חיות המחמד של ג'ון. איש אחד אפילו שלף מכיסו פלאפון וצילם אותה.
"יש לך מושג איפה זה רציף תשע ושלושה רבעים?" שאלה נלגה את ג'ון בעצבנות.
"לא," אמר ג'ון.

הם הלכו עד שהגיעו אל רציף מספר תשע. ישר אחריו הופיע רציף עשר. הדבר היחיד שהפריד בניהם היה מכונת כרטיסים אדומה. 
"מה אנחנו אמורים לעשות?" שאל ג'ון את אימו. הוא נשען על מכונת הכרטיסים מיוזע. לפתע הוא מצא את עצמו ברציף תשע ושלושה רבעים...
 
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הוא הלך בהתמדה, צעד אחר צעד... הוא נשבע לעצמו שלא ינוח ולא ישקוט עד שינקום את נקמתו...
הוא ראה בזכרונותיו נחשול אור ירוק, האור שהרג את חברו... הזיכרון לא נתן לא מנוח. הוא פצע את ליבו והפך אותו לאחר, לכזה המוכן להרוג עצמו ואחרים...

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"אפשר לשבת כאן?" שאל ילד נמוך בביישנות.
"כמובן," אמר ג'ון.
"נעים להכיר אותך. קוראים לי חורת'ר." אמר הילד בהקלה ולחץ את ידו של ג'ון.
"לי קוראים ג'ון," אמר ג'ון.
"לאיזה בית אתה רוצה ללכת?" שאל חורת'ר בחשדנות.
"גריפינדור. ואתה?" ענה ג'ון.
"גם כן גריפינדור. אתה יודע, אם אתה רוצה ללכת לאיזשהו בית, אז מי שימיין אותך יתחשב בעדיפות שלך. אין לי מושג איך ממיינים, אבל סבא של סבא שלי אמר ככה..." אמר חורת'ר במהירות.
"נראה לי ששמים לך איזו מצנפת ישנה על הראש... לא יודע, אבל אולי..." אמר ג'ון.
חורת'ר התנשף בהקלה. "אח שלי אמר לי שיש איזה בוחן ממשרד הקסמים, והוא שואל אותך שאלות מול כל בית הספר, ואם אתה לא רוצה- הוא מטיל עליך קללה..." אמר.
"כמה אחים יש לך?" שאל ג'ון.
"יש לי חמישה בבית ספר... וכולם מעצבנים כמו שאתה לא ראית בחיים שלך..."

הפרק הקודם