אחים ואחיות

אני כבר מזכירה,הפיק לא קשור להארי פוטר,אז אתם לא תראו שום קסם.
הפיק מבוסס על פרק בתוכנית 'אבודים',ערוץ 2,משודר בימי שלישי.
זה היה כל כך מרגש וזה גרם לי לבכות....
*****הפרק מוקדש באהבה עצומה ל*ביידל הפייטן*!!!!!!!!!!!!!*****


"האם את דאגת לכל האחים האלה?לבדך?"
מחיתי דמעה נוספת והבטתי בעיניים גדולות בשוטרת ראיינה אותי."כן,לבד,עם העזרה של כירס ושל אנמוני,אנחנו שלושת האחיות הגדולות..."
השוטרת הנהנה ורשמה בפנקס הסגול שלה.היא הביטה בי במבט רך כביכול,אבל שוטר נשאר שוטר,והמבט היה קצת מאולץ,ועדיין נראה בו קצת הביטחון המפחיד ששוטרים הקרינו."תודה,אנדי חמודה."
ראיתי עוד את אד ומולי.מולי נרדמה-איך אפשר להירדם בכל הרעש והצלצולים האלה-בזרועתיו של בעלה של פולה השכנה-שמו ארתור-ופולה נתנה לאד דייסה מבקבוק.
השוטרים דיברו ודיברו,ניידת אחת יצאה לאנשהו.
השוטרת שרייאנה אותי עקבה אחרי לכל מקום,כאילו אני עומדת להתפרץ כל רגע בהאשמות והטחות על אמא שלי,אבל הרגשתי די בשליטה.עוד מעט כולנו נהיה בסדר.
אני מקווה.
כריס ואנמוני ראו אותי,ניגשו אליי וחיבקו אותי.
"אנחנו לא נעזוב אחת את השנייה,נכון?"שאלה אותי אנמוני בעיניים שטופות דמעות."אנחנו תמיד נהיה יחד."
כריס הביטה בה באהבה.גם אני."תמיד נהיה יחד,"הבטחתי לה,וחיבקתי את שתי האחיות שלי,ששימשו לי כפסיכולוגיות,ולפעמים אף כמו האמא החמה והמקשיבה שמעולם לא הייתה לי.
"אנדי?"
הבטתי אל בילי,שנראה די הלום.
פרעתי את שערו.
"אנחנו נהיה בסדר,"עניתי על השאלה האילמת."אנחנו נהיה יחד,כולנו.מולי,אד,אתה,אני,כריס ואנמוני.כולם יחד."
הוספתי גם אותו לחיבוק.
את האמת,שאני לא ידעתי עם נמשיך יחד.התפללתי לאלוהים,שיציל אותנו,שייתן לנו להיות יחד,תמיד!...
הניידת שיצאה חזרה,ובתוכה ישבה מי עם לא אמא.
היא יצאה מן הניידת,יפה כמו תמיד,אך קטלנית כמו תמיד.כן,אמא שלי יפה מאוד,ולבושה באופן שגורם לכל גבר להסתחרר.מאוד...חופשני.
אבל היופי הפנימי...מכוער מאוד.איום.
השוטרים אחזו בידייה ובגבה,והיא לא התנגדה.
כל האחים הבוגרים כביכול הבטנו בה בשנאה.אני הבטתי בה בשנאה רושפת אש,לא מאמינה שיצאתי מהרחם של המזיקה הזו.
כירס כמעט שרפה אותה מרוב תיעוב.היא רעדה תחת ידיי מכעס,ואנמוני לחשה באוזני,"הלוואי שהעונש שלה יהיה הוצאה להורג."
אוי,כל כך הייתי רוצה שזה מה שיקרה.אפילו שהיא אמא שלי.
"אמא עושה דברים רעים,"אמר בילי בשקט.
אמא שמעה זאת.היא הוציאה את מבטה מהרצפה,והיבטה בנו בעיניים ירוקות חודרות,סורקות כל פרט בגופנו.
"בואו,נלך,"אמרה כריס ומשכה את אנמוני ואת בילי.אני נשארתי בודדה במקומי,רועדת מכעס ותיעוב כלפי היצור הזה.מהיום אני קוראת לה מורייר.
השם שלה.השם האמיתי שלה.
מוות.
מורייר הביטה בי במבט נטול הבעה.אולי היא שתויה.היא עוד פעם הייתה במועדון?כמה צפוי.
השוטרים הושיבו אותה על הכיסא,קשרו אותה בחבלים ועזבו את החדר,דנים מה לעשות.
רק אני ומורייר.
"למה עשית את זה?"
נדהמתי מהשאלה של עצמי.
מורייר הביטה בי במבט מסוקרן ותמים.רציתי להחטיף לה אגרוף.
"מה עשיתי?"אמרה במבטא איטלקי.מקורה באיטליה.
פתאום הרגשתי שנאה בוערת,כל כך בוערת שהרגשתי כאב.רציתי לקחת סכין ולדקור אותה...אבל התחלתי לצרוח עלייה,הדרך העדינה ביותר כדי לתת לה הרצון להתאבד.
"למה עשית את זה?למה את לא האמא שיש לכולם?למה את כזאת רעה?למה את מרביצה?למה השארת אותי לבד בבית עם תינוק חולה ושלושה אחים?את יודעת שאדווין גוסס?את יודעת שבלילות שאת הולכת ומזדיינת עם כל הבחורים באזור,הבת הקטנה שלך,מולי,בוכה מסיוטים שאת מרביצה לה?את הפלצת אותנו,פלטת אותנו,הקאת אותנו,סתם,בשביל הכיף!לא אכפת לך מכלום,רק תנו לה בקבוק אלכוהול,בחורים ומועדונים.זה מה שחשוב לך!והילדים?הילדים,שיסתדרו מעצמם.את יודעת שאין אוכל בבית?שאנחנו ישנים על מזרון אחד?את יודעת בכלל איך קוראים לנו?את יודעת מי אנחנו בכלל?את יודעת מה הממוצע שלי בלימודים?את יודעת בכלל מה אני לומדת,אנייודעת מה אנחנו לומדים,אין לך מושג!!!"
התנשמתי,והיא הביטה בי במבט שטוף דמעות.
"את לעולם לא תביני,"אמרה בלחש,שפתותיה המלאות והצבועות באדום כדם מקבלות דמעות מהעיניים הירוקות.
"מה אני לא אבין?"ירקתי לעברה.רציתי שכל מילה שאני אומרת יגרום לה כאב.
היא נאנחה,ומחתה דמעותייה.ציפורנייה המלכותיות היו צבועות בשחור."את לא תביני כלום...את לעולם לא תביני את השפעת האלכוהול,שיורד לך בגרון ומאדה את כל החיים הרעים.את לעולם לא תביני את ההשפעה של סמים,כמה שהם גורמות לך להתעופף,לצאת מהעולם האמיתי,ולחיות חיים נטולי רוע ומלאי שלווה."
הבטתי בה במצמוץ.אמא שלי על סמים?די,כבר הגיעו מים עד נפש.
"אין לך מושג מה ההשפעה של בחור ששוכב איתך.בחור יפה,שרירי,מושך...את לעולם לא תביני.גם כשתהיי בגילי ויותר גדולה,כשתהיי בת תשעים לא תביני על מה אני מדברת."
הסתכלתי עלייה,והרגשתי צורך עז לזרוק משהו.לא על מורייר.לזרוק,לזרוק את הכיסא,לזרוק את השולחן,לזרוק את האדמה,לזרוק את השמיים,לזרוק את העולם,לזרוק את היקום,רק תנו לזרוק משהו!
הדלת נפתחה,והשוטרים נכנסו,לא מנידים עפעף.מורייר הביטה בי במבט מלא צער,צער אמיתי,צער שגרם לי להזיל דמעה ולנופף לאמי,שאולי בסך הכל רק צריכה עזרה בחיים.
אולי איזה פסיכולוג,אולי אוזן קשבת...
אמי הביטה בי במבט מלא אהבה וחיבה כשדנו את דינה.הבטתי בה במבט מבולבל ומלא צער ודמעות.
בסופו של דבר,כל אחיי-גם הקטנים-נכנסו לסלון,שהפך לבית משפט.צלמים הגיעו משום מקום,ועניתי לכתבים כמו רובוט.מי אני,מה אני,איפה אני ולמה אני.כריס ענתה כמוני,וכך גם כל אחיי.כולם הביטו במורייר,חלקם בנשאה,חלקם בעיניים גדולות ותמימות,חלקם בעיניים מלאות דמעות.
אבל רק אני הבטתי בה בצער,מחכה בקוצר רוח לדינה,מתפללת לאלוהים שהיא לא תלך לכלא.
מה קורה לי?אני מרחמת על אמא שהרסה לי חיים?
אבל פתאום הרגשתי דחף משונה לקום,וללכת לחבק אותה,לנחם אותה,אולי אפילו לעזור לה להוציא אותה מהבוץ שאליו נקלעה.
בסופו של דבר נקבע הדין,ואני הרגשתי שאני עומדת להתמוטט.
היא והלכת למוסד לגמילה מאלכוהול ולאחר מכן למאסר עולם.
מאסר עולם!?
"מ-מאסר ע-עולם?!"גמגמה כריס."מה-אבל-היא לא הרגה אף אחד-כלומר,היא לא-"
אנמוני פשוט בהתה בחלל בפה פתוח.בילי לא הבין על מה מדובר,ומולי חיבקה לי את הרגל,מביטה סביב בעינים גדולות ומפוחדות.
"מה זאת אומרת מאסר עולם?"שאל בילי בקימוט גבות.אני כל כך אוהבת אותו,איך הוא לא מתמוטט מרוב לחץ.
נשמתי עמוק."מאסר עולם זה אומר שצריך לשבת בכלא המון המון זמן,משהו כמו חמישים שנה,כי גרמת לכך שמישהו מת."
בילי הנהן,ומיד על פניו החלו להתמלא מיליוני קמטי כעס ודאגה."אבל אמא לא הרגה אף אחד!"הוא קרא.
"זהו,"אמרה כריס."אנחנו לא יודעים למה זה ככה."
לפתע מורייר התקדמה אלינו.כל השוטרים החלו לחתום על כל מיני מסמכים ודפים.
"אנדי,כריס,אנמוני,בילי,מולי ואדווין."
הבטנו בה בציפייה דרוכה,מצפים לרגע שתכה אותנו מכעס על כך שהתלוננו לשכנה,אבל-
"אני מצטערת."
כריס פערה עיניה.אנמוני פערה את פיה עוד יותר,כך שנראה כאילו פיה הפך ל-0 גדול.בילי היבט בה בקימוט גבות (הוא נראה כזה בוגר כשהוא עושה את זה) ומולי הביטה בה במבט מלא תמימות.
אדווין ישן בזרועותייה של פולה,שמיד השתנתה לתנועת התגוננות.
"אני מצטערת."אמרה שוב מורייר."אני ממש מצטערת.אני...היה לכם עוד אח.שמו היה רובין.ואני רצחתי אותו מרוב דכאון.בגלל זה אני הולכת למאסר עולם,אף אחד לא ידע שנולד לי ילד חמש שנים לפני אנדי.ילדתי אותו בבית,בשקט,והרגתי אותו חמש דקות אחרי שהחלטתי בשבילו שם."דמעה זלגה על הלחי הימנית של מורייר."אני כל כך מצטערת.הייתם יכולים לחיות חיים טובים,עם לא הייתי הורגת את האח שלכם,רובין."
העובדה שהיה אמור להיות לי אח גדול,ששמו רובין,שהוא היה אמור להיות היום בן שבע עשרה,הבוגר במשפחה...גרמה לי לכאב פיזי.
"אנדי?את בסדר?"שאלו כריס ואנמוני.התקפלתי.
"את רצחת,"נהמתי.מולי עזבה את רגלי והביטה בי בפחד.
"את רוצחת.לא רק מסוממת ואלכוהוליסטית,אלא גם רוצחת!"צרחתי,וכולם הסתכלו עלינו.הרגשתי כאילו אני עומדת להתפקע.
מורייר הביטה בי במבט מפוחד ומתחנן."אנדי,אני הייתי בדיכאון נוראי,ולאחר רצחתי את רובין הרגשתי עוד יור דיכאון,אז לקחתי סמ-!"
"אל תדברי איתי על הסמים המזויינים שלך!"שאגתי,והתחלתי ללכת לכיוון מורייר,אגרופי מוכן.
כריס ואנמוני אחזו בידיי,ואני הרגשתי צורך עז להחטיף להן,שיתנו לי להכות את הרוצחת הזו,שלרגע אף חשתי רחמים כלפייה!...
ואז ראיתי את זה.אד,אדווין שלי,לקוח בידיי אחת השוטרת בכוח,ומולי לקוחה בידיי שוטר שנראה אכזר.
הבטתי באחיי הקטנים הולכים,וצווחתי,"לאן אתם לוקחים אותם?!"
"למשפחה מאמצת,אתם תיהיו בפנימיות,"הודיעה לי השוטרת שראיינה אותי.
הרגשתי איך הלב שלי מתפוצץ.
"לאן אתם חושבים שאתם לוקחים אותם?!שוטרים מטומטמים,הם האחים שלי!!!אני לא עוזבת אותם בשום תנאי!!!תעזבו אותם!ובמיידי!"
צרחתי,והרגשתי באמת נורא.הם לוקחים את האחים הקטנים שלי,החלק השני שלי ממני!...
הפעם רצתי אל השוטרים שלקחו אותם,את האחים שלי,אבל שני שוטרים חסונים תפסו את ידיי,ואני ראיתי את אחיי הטקנים,הולכים ונעלמים בחשיכה.
מולי בכתה,שמעתי,ואני נפלתי על הרצפה,מתמוטטת.
אנחנו מופרדים,ואלוהים יודע מתי ניפגש בפעם הבאה.
מופרדים.לעד,אולי.
אבל מופרדים.

תגובות?......?!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

הפרק הקודם		הפרק הבא