דמעות לאור ירח

מגניב הא? "יומנו של זאב" – קלאסי.
ככה אתם חושבים?.. אולי זה מפני שאתם לא באים מהעולם שלי.
אילו הייתם מהעולם שלי אני מבטיח לכם שבזה הרגע הייתה סוגרים את הסיפור ושולחים מישהו שיצוד אותי.
אנשי זאב הם מסוכנים, ולרוב גם מרושעים, וגם אם הם לא – זה לא ימנע מהם לפגוע בכם. אף-פעם לא האשמתי את החברה על כך ששנאה אותי.. לכן החלטתי לברוח מהכל.. להסתתר.
אבל אני רוצה שתנסו להגיע מנקודת מבט התחלתית של אוכלוסיית הקוסמים אשר רואה בי גורם רע.. למה?
כי אני רוצה להרוויח את ההבנה שלכם כלפי, לא שתסתכלו עלי מרחמים מההתחלה.
חוץ-מזה.. הסיפור הוא לא רק על מה שאני.. אלא גם על מי שאני.

"קאיין.. קאיין.. קאיין!!"
התעוררתי בבהלה, "מה?.." מלמלתי בתשישות.
"קום כבר! פספסת את ארוחת הבוקר והשיעור מתחיל עוד 10 דקות!" צעק אלבוס.
"אל תדאג.. תן לי לישון.." אמרתי וקברתי את ראשי בתוך הכרית. שמעתי במטושטש את אלבוס נאנח וזורק משהו שיגיד לפרופסור ושאני מאחר, ולבסוף טריקת דלת. אני לא יכול להגיד אם הרגשתי כאילו עובר נצח או שנייה אבל בסופו של דבר קמתי.
גררתי את רגלי אל עבר השירותים והתזתי מים קרים על פניי, שקיות שחורות היו מתחת לעיניי וניראתי פשוט זוועה. לאחר שהתלבשתי  וסיימתי עם כל שאר הסידורים הבנתי כמה אני מאחר – זמן לרוץ.
בכל גרמי המדרגות הרגשתי שאני הולך ליפול מרוב מהירות, בכמה פעמים כמעט נתקעתי בתלמיד או תלמידה אשר היו בדרכי אל החממות של בית הספר, לרגע או שניים אפילו חשבתי שאני מאבד את הדרך מרוב פזיזות.
לבסוף כשנכנסתי אל החום המעיק של חממה מספר 5 התקפלתי במאמץ לשאוף אוויר.
"אה, אדון ואלקו!" אמר פרופסור לונגבוטום.
"סליחה על האיחור פרופסור." התנשפתי.
""או יופי, יום שני וכבר תוריד לנו נקודות.." שמעתי קולות מלמולים ברקע, אך פרופסור לונגבוטום רק חייך.
"מר ואלקו על פי בקשה ממני סייר אתמול עד מאוחר ותפס תלמידים משוטטים, מן הראוי שהוא לא קם הבוקר." הוא אמר וקרץ לי בחשאי, לא יכולתי לחשוב על דרך להודות לו מספיק.
"שב בבקשה." הוא אמר ופנה שוב אל הכיתה. ניגשתי אל מקומי שהיה ליד רוז ואלבוס, שהניד בראשו כלא מאמין.
"אז מה יש לנו היום?" שאלתי בחיוך קטן.
"עזוב אותך-" אמר אלבוס "-איך אתה לעזאזל תמיד יוצא מהמצבים האלה?!" הוא ספק לחש ספק צעק.
צחקתי משועשע, "אל תנסה להבין." אמרתי, מה שרק עיצבן יותר את אלבוס.
"נוויל גם מדבר על הבגרויות, כמו כל המורים.. כנראה נכתוב היום חיבור." אמרה רוז בשביל לצנן את האווירה.
ממש היום שלי..
נאנחתי בכבדות ושלפתי גיליון קלף ועט נוצה, מוכן לסיכום ארוך ביותר.
"אל תדאג." אמרה לפתע רוז, "שיעור הבא יהיה מבדר!" היא אמרה בחיוך מתוח.
"ואיך זה בדיוק?" שאלנו אני ואלבוס פה אחד.
"שיעור לחשים עם הפלפאף. אני בטוחה שיהיה מעניין אחרי שנה שלא דיברת עם לנה, אלבוס." היא צחקה ושלפה אף היא מתיקה כלי כתיבה.
"מרושעת!" אמר אלבוס והניד בראשו. "תשרדי את הדרמות שלה בעצמך וניראה אותך צוחקת על זה."

השיעור היה משעמם, מייגע וארוך, ניראה היה כאילו היום הזה ימשך לנצח. נכנסתי לשיעור לחשים בהרגשה שאני רוצה פשוט לישון ולחכות שהכל יעבור, אבל..
"אוווווווו! היי קאיין!" נישמע קול צייצני. ילדה בעלת שיער חום ארוך וגולש רצה אלי וחיבקה אותי חיבוק אוהבים בזמן שהיא שולחת מבט מתנשא באלבוס מאחורי גבי. ללנה היו עיניי טורקיז מדהימות ופנים שהזכירו לי בובת ברבי.
"היי לנה." אמרתי בקול משועמם וגלגלתי את עיניי.
"איך עבר עליך החופש?" היא שאלה אותי במתיקות מרעילה.
"קצר מידי."
היא צחקה בהגזמה גלויה לעין ובניסיון עלוב להתגרות באלבוס, שגלגל את עיניו אף הוא.
"להתיישב ילדים!" קראה הפרופסור דמיאן, המורה ללחשים שהייתה גבוהה ורזה מאוד, בעלת שיער קצר שהיה אפור מרוב זקנה.
"אמרתי לך שהיא דרמטית!"
"אמרת דרמטית, לא שחקנית טלנובלה!"
"תקשיב, כשאני אומר דרמטית אני מתכוון עד הסוף."
"אז תגיד לה לרדת מזה כבר ותשלים איתה!"
"תנסה אתה לעשות כזה מבצע צבאי.."
"שקט שם מאחור!" קראה פרופסור דמיאן והחלה לקרוא שמות. חיכיתי עד שתסיט את מבטה מאזור הישיבה שלי ושל אלבוס כשהפנתי את השיחה למקום קצת אחר.
"אז מה עם איזה מישהי חדשה באמת?" שאלתי והשענתי את ראשי על כפות ידי, משועמם וצמא לנושא קצת מעניין.
"האמת אולי יש מישהי, מה דעתך על אמיליה?" שאל אלבוס בהרמת גבה.
באותו רגע אני חושב שהגבות שלי כמעט ברחו  מהמצח מרוב שהרמתי אותם. "השתדרגנו!" אמרתי בשוק, אלבוס צחק.
"חושב שאני לא בליגה שלה או משהו?" הוא שאל.
"לא אמרתי את זה.. פשוט בהשוואה למישהי-" אמרתי והפנתי את מבטי ללנה "-זה לעלות שתי מדרגות בבת אחת."
"ומה איתך? איך עם רו-" התחיל אלבוס אך דרכתי עליו בחוזקה כיוון שרוז הייתה רק שולחן אחד מאחורינו. "-ברט?" שאל אלבוס שעצם את עיינו בכאב.
"הכל אחלה," אמרתי בהקלה, "הוא עדיין לא יודע.. זה לא שזה מתקדם לאנ'שהו..  וזה האמת מפתיע אבל שכולם מסביבו יודעים ורק הוא לא."
"אולי הוא כן יודע ומחכה לך?" אמר אלבוס בחוכמה.
"אני לא חושב.. הייתי רואה את זה עליו. אני מחכה לזמן המתאים."
"כן.. אבל הוא לא ישאר..- אתה יודע- כל הזמן הזמן, אם לא תמהר ההזדמנות תתבזבז ויתפסו אותו.."
"שמע, אני מחכה כבר כמה שנים לרגע הנכון שיהיה לי איתו, וזה אמיתי מה שאני מרגיש, ואני לא מתכוון להתחיל להיות פזיז עכ-"
"-תגיד קאיין אתה רוצה לספר לי משהו אולי?!?!" שאלה רוז ודחפה את ראשה בינינו, מה שהוביל לצעקות מצד פרופסור דמיאן.

היום באמת עבר לאט, והוא היה כל כך גרוע עד שאני בספק שעבר עלי יום כזה, נכשלתי בשיעור לחשים בללמוד לחש זימון טלפורטצי, מה שהוביל להמון שיעורי בית, ואם זה לא מספיק היו לי עוד שיעורים בהתגוננות מפני כוחות האופל ועוד את השיעורים של אתמול, עמדתי להתמוטט תחת העומס.

אחרי שיעור לחשים עתיקים (שאותו למדתי בלי אלבוס, אמה ורוז) ירדתי אל עבר האולם הגדול לאכול את ארוחת הערב.
נכנסתי בדלתות הענק של החדר העצום וסרקתי את שולחן גריפינדור. רוז ישבה שם לבד וקראה את אחד מספריה, חייכתי והלכתי לעברה.
"בדרך כלל יורדים לכאן בשביל לאכול, לא?" שאלתי ורוז הסתובבה בהפתעה.
"אה, היי קאיין, איך היה היום שלך?" היא שאלה בחיוך ופינתה לי מקום לידה.
"מעייף אני חושב.." השבתי והתיישבתי לידה. ריח פרחים ופירות יער הגיעה משיערה ועירפל את חושי.
מזגתי לעצמי כוס מיץ אוכמניות והצצתי בספר בו היא קוראת. "אז עכשיו את גם יודעת צרפתית?" שאלתי וביקשתי לראות את הספר.
"אמא שלי מכריחה אותי 'להעשיר את הידע'.. אז כן אני למדתי צרפתית, חוץ-מזה זה קצת מאתגר." היא אמרה בחיוך קטן.
דפדפתי בין הדפים. זה היה רומן צרפתי טיפוסי, קצת דרמטי אבל היה ניראה חמוד.
"לכי עם מה שאת אוהבת." צחקתי והשבתי לה את הספר, בדיוק כשממולי התיישב גארי, ילד שישית מגריפינדור, גבוה ובעל שיער בלונדיני באורך הכתפיים, היו לו עיניים כחולות ונמשים.
"היי קאיין, בא לך שחמט?" הוא אמר והנחית על השולחן לוח חדש ונוצץ של שחמט.
"אממ-" היססתי ושלחתי מבט ברוז "-לא ניראה גארי.. אולי יותר מאוחר-."
"אני אשחק איתך." אמרה רוז וסובבה את הלוח כלפיה כשעל זווית פיה חיוך מתחכם.
"אה," אמר גארי בהפתעה, "את טובה?" הוא שאל בהיסוס. צחקתי: רוז הייתה הבת של רון, הבנאדם הכי טוב בשחמט שראיתי, ורוז הייתי הבת שלו. לא פעם ראיתי את שניהם בעיצומו של משחק שהיה צמוד מאוד, אם גארי לא מפסיד תוך פחות מ12 מהלכים אני מגדל זקן כמו של מרלין.
התיישבתי על השולחן וצפיתי בהם מתחילים להציב את הכלים.
"היי כולם." אמרה מישהי.
כולם הסתובבו, הייתה זו מישל: ילדה מגריפינדור שלמדה איתנו, היא הייתה יפה ובעלת שיער חום כהה וארוך, היו לה עיניים ירוקות עמוקות ופנים חלקות עם מבט מרגיע, מקובלת ותמיד מוקפת בחבורת מעריצים, זה מה שגרם לה ולרוז להיות חברות כל כך טובות.
"היי מיש, מה קורה?" שאלה רוז והזיזה את אחד החיילים שלה קדימה בהיסח דעת.
"הכל אחלה." היא אמרה והתיישבה ליידי על השולחן. "מה העניינים קאיין?" היא שאלה וישרה אלי מבט עם חיוך.
"גם בערך.. הלימודים עלו ברמה אבל." אמרתי כשאני מתבונן ברוז.
"כן.. המורים מפציצים בשיעורים לכבוד הבגרויות.." אמרה מישל.
"היי תגידי, אני יודע שזה תחילת השנה.. אבל את יודעת מתי יש יציאה להוגסמיד?" שאלתי.
"אממ אני חושבת שעוד שבוע וחצי בערך.. אני וסטייסי הולכות ביחד, אתה רוצה לבוא?" היא שאלה בחיוך.
"ניראה," אמרתי והשבתי חיוך, "אולי אני באמת יקפוץ להגיד שלום."
"טוב, אני צריכה לזוז." היא חייכה חיוך כובש עם עיניים נוצצות וחיבקה אותי.
"אני יראה אותך למעלה רוז?"
"-שחמט! אממ כן, אני חושבת." אמרה רוז. "נתראה מיש."
התבוננתי בלוח, כמו שחשבתי.. 7 מהלכים והיא ניצחה. "רוצה עוד משחק?" היא הציעה לגארי, אך ניראה היה שהספיק לו תבוסה מרה אחת כזו.
"אני ישחק איתך, אכפת לך השאיר כאן את הלוח גארי?" שאלתי.
התיישבתי מול רוז והתחלתי לסדר את הכלים.
"בוא נעשה משהו מעניין." אמרה רוז בחיוך ממזרי.
"כמו מה?" שאלתי, מקווה שזה הולך לכיוון טוב
"אם אני מנצחת אתה מתחיל לדבר עם סקורפיו."
פניי נפלו,אבל אז הבנתי את הקאטץ' בסיפור. "ומה קורה אם אני מנצח?" שאלתי.
"טוב.. מה אתה רוצה שאני יעשה?"
בוייה!!
"אוקי.. אממ.. ביציאה הקרובה להוגסמיד את באה איתי, אני צריך להראות לך משהו." אמרתי
"אתה לא יוצא עם מישל?" היא שאלה.
"אני אמרתי שאני אולי יקפוץ להגיד שלום." אמרתי והיא חייכה אלי. התחלנו את המשחק כשהיא פותחת עם הלבנים. לקח לי כמה תורות עד שפיניתי את הדרך למלכה, בדיוק ראיתי מהלך שיפנה לי דרך מושלמת אל המלך כשלפתע צל של מישהו נפל על הלוח.
"שחמט ואלקו? פתטי.." אמר קול נמוך ומלגלג.
אפילו לא טרחתי לראות מי זה, ישר קמתי וקירבתי את פני אל פניו של נוט באיום.
"עוף מפה."
"קאיין!" אמרה רוז בבהלה וקמה אף היא.
"אתמול היה לך אומץ לדבר אלי כאילו אתה באמת שווה משהו, מה קורה עכשיו כשהחברים שלך לא פה מכוערצ'יק? הוא אמר בארסיות.
"נוט, לך מפה או שאני יוריד לסלית'רין נקודות." אמרה רוז באיום.
"רדי מזה רוז, זה לא באמת מזיז לו כמה נקודות יורידו להם, העיקר שהוא יקבל מה שהוא רוצה." אמרתי ונוט חייך. לאט לאט הוא שלף את שרביטו, ואילו לא הייתה לי עין חדה גם אני הייתי נוהג כמוהו.
"למה אתה מחייך?" הוא שאל בטמטום.
"מישהו מחכה לך.." אמרתי והורתי בראשי אל מאחוריו. נוט הסתובב וראה את פרופסור לונגבוטום מסתכל עליו במבט חמור.
"מר. נוט? אפשר להחליף איתך מילה?"

חזרתי לחדר המועדון תשוש ונפלתי לאחת הכורסאות.
"קדימה!! שיעורי בית!" קראה אמה שהגיעה משום-מקום.
"לא עכשיו אמה, בבקשה.."
"נו, קדימה. אנחנו נעזור." אמר אלבוס שהגיע עם ידיו בכיסי גלימתו וכשרוז מלווה אותו.
"נו בטח, כי אתם הצלחתם הכל בשנייה.." אמרתי וכיסיתי את עיני בכפות ידי.
"תקשיב," התחיל אלבוס והציץ בשעונו. "השעה עכשיו 7 וחצי, יש לנו עד-"
"מה!?" קטעתי אותו וזינקתי ממקומי. "אני חייב ללכת!"
"שוב?!" שאלה רוז. אך כבר יצאתי מהחור שמאחורי התמונה, כשאני זורק איזה משהו על להיות מדריך ובלה בלה בלה.. יכולתי להרגיש את מבטה הנוקב של רוז בגבי.

אחרי שעתיים של הכנת שיעורי בית ועזרה לאמה, סיימו היא, אלבוס ורוז את עבודותיהם לשיעורים הבאים. הם התרווחו בכורסותיהם, מרוצים ממה שהספיקו.
ג'יימס וחבריו בדיוק נכנסו מהחור שמאחורי התמונה ופנו לעברם של השלישייה.
"תגידו, מישהו ראה את קאיין?" הוא שאל בדחיפות.
"למה אתה שואל?" שאל אלבוס במבט מסוקרן.
"נוט מחפש אותו, בטח רוצה לסגור עיניים לפי טון הדיבור ששמעתי ממנו באולם הגדול. דיבר כאילו הוא הולך לרצוח אותו."
"אוי נו.. אתם לא חושבים שהוא הלך לפגוש אותו נכון?" שאלה רוז בכעס ו.. יש סיכוי גם דאגה?
"נה, ראיתי אותו ניכנס לבקתה של האגריד." אמרה לפתע אמה בקול משועמם.
"מה?" שאלו כולם פה אחד. "את בטוחה?" שאל אלבוס.
"כן, ראיתי אותו לפני שעה וחצי בערך הולך לבקתה של האגריד וניכנס פנימה, הוא לא ניראה לי יצא עד עכשיו." היא אמרה, לפתע היא הבחינה במבט שעל פנייה של רוז.
"למה שהוא ילך להאגריד אם הוא אמר שהוא בכלל הולך לסייר במסדרונות?" היא שאלה.
"מאיפה לי? טוב אני עולה למעלה לישון, את באה רוז?" שאלה אמה.
הן עלו לחדרן בשקט, רוז פשטה את הגלימה והחליפה אותה בתחתוני בוקסר וגופיה לבנה. היא נכנסה למיטתה והתכסתה.
"את יודעת? שמתי לב שקאיין מתנהג טיפה מוזר בזמן האחרון כשהוא איתנו.." אמרה אמה.
"למה את מתכוונת?" שאלה רוז והתבוננה בתקרת החדר.
"לא יודעת להסביר.. הוא כאילו.. מתחיל להיות יותר מקסים כשהוא איתנו." אמרה אמה בקול מהוסס.
"מקסים? אמה יש סיכוי שאת נדלקת עליו?"
"לא נו-" אמרה אמה בעצבנות "הוא פשוט מנסה כאילו להרשים יותר.. הוא תמיד היה מקסים באמת, בין הילדים היותר מוצלחים בשכבה," היא צחקה ביחד עם רוז. "אבל כאילו.. הוא כאילו ממש מנסה להרשים.."
"לא יודעת.." אמרה רוז, "אולי באמת הוא מנסה.. אני רואה שהוא השתנה טיפה השנה.. לטובה.. מעניין אותי איפה הוא.."
"אל תדאגי, אני מבטיחה שאת תראי אותו מחר. בואי נלך לישון.."
"את בטח צודקת.." אמרה רוז.
הייתה שתיקה קצרה לפני שאמה אמרה "לילה טוב."
"לילה טוב.." השיבה רוז ועצמה את עיניה.
אך לאחר 5 דקות היא פקחה אותם, היא לא הצליחה לישון. רוז התרוממה לתנוחת ישיבה והביטה מטה אל בקתתו של האגריד דרך אחד החלונות משקיפים החוצה. היא תהתה מה קאיין עשה שם.. מה הוא מסתיר?
לפתע תנועה בחוץ קטעה את חוט המחשבה שלה: האגריד יצא מהבקתה וצעד בשביל לכיוון הטירה עד שיצא מטווח הראייה של רוז.
האם קאיין עדיין שם? ואם כן.. למה האגריד השאיר אותו לבד?
בתנועה חלקה יצאה רוז ממיטתה ולבשה שוב את בגלימתה. היא ירדה במדרגות ומצאה את חדר המועדון ריק מנפש חיה.
"אולי הוא עלה כבר לחדר השינה." חשבה לעצמה רוז. היא עלתה במדרגות הלולייניות לכיוון חדר השינה של הבנים. וכמו שחשבה, כולם ישנו. היא חיפשה במבטה את המיטה של קאיין ומצאה אותה ריקה.
איפה הוא!?
היא התיישבה על המיטה, חושבת.. הוא לא בחדר המועדון.. לא במיטה.. האגריד עזב את הבקתה שלו.. אז הוא נישאר שם לבד? מה הוא עושה שם?! יש רק דרך אחת לבדוק.
רוז ניגשה למזוודה של אלבוס שבדיוק נחר בצורמנות, פתחה אותה ושלפה גלימה שהייתה חלקה בצורה יוצאת דופן ומגעה היה כמים.
היא התכסתה בגלימת ההיעלמות ויצאה מחדר השינה.
רוז ירדה במדרגות כל הדרך עד שהגיעה לדלתות הכניסה העצומות, ויצאה החוצה. בשקט בשקט היא התקדמה אל ביתו של האגריד, שמסיבה כלשהי השאיר את הדלת חצי פתוחה.
"קאיין?" היא לחשה והציצה פנימה – החדר היה ריק.
רוז נכנסה והביטה סביבה, גביע כסף היה מונח על השולחן, מרוקן מנוזל ירוק כלשהו. היא המשיכה הלאה ושמה לב שהדלת האחורית פתוחה אף היא, זו שפונה ליער האסור.
מה לעזא..
היא הורידה את הגלימה והכניסה אותה לכיס, לא היה בה שום צורך עכשיו. לאחר שיצאה מהדלת, התחילה ללכת אל עומק היער האסור.
לאט לאט תאורת הטירה התפוגגה והדבר היחידי שסיפק לרוז אור היה הירח המלא הזורח מעליה. היא התהלכה בין העצים המרווחים, מחפשת אחרי סימן שיעיד על כך שקאיין שם.
להגיד את האמת? לא היה לה מושג אפילו למה היא נכנסת ליער ומסתכנת, כשהמחשבה חלפה בראשה היא פשוט סילקה אותה והמשיכה לחפש אחריו.
אבל זה שטותי לחשוב שהוא פה! למה לו בכלל להיכנס לכאן.. בכלל להתגנב לפה.
"אוי נו!" היא פלטה כשנתקעה רגלה בשיח, היא ניסתה לשחרר את עצמה אך לפתע רשרוש מהשיח הרחוק גרם לה להשתתק.
לאט לאט היא שלפה את שרביטה, "לומוס!" היא אמרה ולפתע אור בקע ממנו. עיניה חיפשו דבר מה בשיח שיעיד על כך שקאיין שם. זוג כדורים מנצנצים השתקפו מתוך השיח כעיניים. רוז חיזקה את אחיזתה בשרביט לפני ששאלה בקול רם: "קאיין? זה אתה?"
יצור שעיר בעל 8 רגליים קפץ לעברה של רוז במהירות מתוך השיח. היא צרחה באימה וניסתה להגונן: "שתק!" היא קראה אך העכביש לא הושפע מן הלחש בזכות עורו העבה.
רוז נזרקה באוויר והשרביט שלה עף מידה. היא ניסתה לקום אך חשה כאב מפלח ברגלה, דם ירד במורד קרסולה.
העכביש הסתובב בכדי לתקוף שוב, רוז בדיוק ניסתה להיצמד לעץ שהיה בקרבת מקום כשהעכביש החל לדהור לעברה בפעם השנייה, היא צרחה שוב.
לפתע משהו פרוותי ועצום הופיע במהירות בזק. היצור התנגש באקרומנטולה בפלאח קולני.
רוז נצמדה ככל שיכלה לעץ כשהביטה באימה ביצור העצום שהעיף את העכביש 3 מטר באוויר.
הדבר אשר פגע בעכביש היה זאב, בעל פרווה סמיחה בצבעי שחור ולבן, הוא ניראה כמו כלב מגזע הסאקי סבירי בגובה של סוס ענק, צבעי פרוותו השתלבו בצורה אלגנטית ברעמתו, פרצופו ורגליו, הוא היה בעל עיניים מדהימות בצבע כחול אפרפר שכעת היו מצומצמות בכעס כלפי העכביש.
למרות טפריו הארוכים ורגליו השריריות של הזאב הוא איכשהו ניראה.. ידידותי. רוז הביטה בשוק בחיה העצומה העומדת כמגן בינה ובין האקרומנטולה השעירה, בדיוק כשזו ניסתה לתקוף שוב.
הזאב זינק לעבר המפלצת בשיניים חשופות ונעץ את ניביו בגבה. דם דוחה ניתז לכל עבר.
הזאב השליך את העכביש הרחק מרוז ושאג שאגה שגרמה לשערותיה לסמור.
בלית ברירה החל לברוח העכביש מפני אויבו העוצמתי. הזאב הפנה את מבטו אל רוז. עיניו התרחבו בשלווה והוא הסתובב לעברה בעמידה אצילית.
היה משהו כל כך מוכר בעיניים שלו..
לפתע נישמע שוב רעש מן אחד השיחים: "מה זה פה!?" שאג האגריד, אוחז בקשת המוצלבת העצומה שלו. עיניו נפלו על הזאב הענק.
"קאיין, מה קר-" התחיל האגריד אך קולו דעך כשראה את רוז לאט לאט מתרוממת בעזרת הגזע, מבטה מופנה אל הזאב, דמעות של פחד היו בעיניה.
"קאיין?"
לא נותר לי מה לעשות.. מלבד לישר מבט אל העיניים הכחולות כחולות שלה.. שהרגשתי שהדמעות הולכות לפרוץ, הסתובבתי ורצתי. אני לא יודע לאן.. פשוט רציתי לברוח לכל מקום בעולם.. רק לא לראות את העיניים האלו מסתכלות עלי כך שוב.

הפרק הקודם