דמעות לאור ירח

נכון.. הייתי בן 8.. אבל אחרי הלילה הזה לא הצלחתי לזכור שום-דבר על הוריי.
לאחר שמשפחתו של רון טיפלה בי העבירו אותי לבית משפחת טונקס. גדלתי תחת חסותם של טדי לופין וגברת טונקס, סבתו, שלאחר שנתיים נפטרה.. טדי המשיך לדאוג לי בעזרתה של משפחת פוטר שבאנו אליה לפעמים דחופות יחסית, מה שגרם לי להיפגש גם עם משפחת וויזלי פה ושם.
הקשר של שלושת המשפחות הללו – לופין, וויזלי, ופוטר היה הדוק יותר מכל קשר שהצלחתי לזכור, וכולם התייחסו אלי כקרוב משפחה.. במיוחד רון.
רון תמיד היה כמו סוג של דוד בשבילי.. הוא דאג לי.. ועם כל הכבוד לטדי שדאג לי מאז הכניס אותי לביתו והיה כמו אח גדול בשבילי, לרון ייחסתי הכי הרבה כבוד.
רון הוא זה שהציל אותי, הוא תמיד דאג לי ובא לבקר אותי בכל הזדמנות אפשרית וכמעט התייחס אלי כאל אחד מילדיו..
אך עם כל זאת.. הוא היה גם אביה של רוז.. ופה מתחיל הסיפור האמיתי.

8 שנים לאחר המקרה
בית הספר הוגוורטס שנה שישית:

"אמרתי לך שהשנה הוא יהיה הקפטן של הקבוצה!" אמר אלבוס
"זה עד כדי כך מפריע לך?"
"לא.. אבל עדיין!"
הנדתי בראשי, אך עדיין חייכתי. "אתה פשוט לא יכול להתמודד עם התחושה שג'יימס מצליח כל כך." גיחכתי.
"נו, לא! פשוט יש שחקנים שמשחקים הרבה יותר זמן ממנו-" התחיל אלבוס אך קטעתי אותו.
"תקשיב, בין אם תודה בזה או לא, ג'יימס הוא שחקן מעולה, אולי בין הטובים ביותר שראיתי על המגרש.. אבל גם אתה מעולה בתור מחפש, לא? למה אתה לא מתמודד על המקום הזה כל שנה?" שאלתי.
"אני לא רוצה להיות ג'יימס.. אני שונה ממנו, נימאס לי שאנשים רואים אותי בתור האח הקטן שלו ומצפים ממני להיות אותו דבר." הוא אמר במרירות.
זה היה בדיוק כשירדנו במדרגות מחדר המועדון לכיוון האולם הגדול. זה היה היום הראשון ללימודים של השנה וגם אם לא היינו רעבים היה עלינו להגיע לאולם בכדי לקבל את מערכת השעות שלנו. בדיוק כשעברנו בדלתות האולם התנפלה עלי לילי בחיבוק חזק.
"קאיין! לא ראיתי אותך אתמול!"
"היי לילי." צחקתי והרפתי ממנה. לילי הייתה כמו האחות שמעולם לא נולדה לי. "מצטער פשוט הלכתי לישון אתמול יחסית מוקדם." אמרתי.
"בוקר טוב לילי." אמר אלבוס בקול משועמם. (הוא כבר היה רגיל להתנהגות הזאת של לילי כלפי)
"בוקר טוב" היא השיבה בחיוך, "שנלך לשבת?"
"איפה רוז וג'יימס?"
"ג'יימס עם קולין, רוי והחבר'ה שלהם. ובקשר לרוז היא עכשיו עם אמה יושבת שם." היא אמרה הצביעה לנקודה מסוימת בשולחן גריפינדור  בה ישבה רוז עם ילדה בעלת שיער שחור גולש וארוך.

רוז.. מהפעם הראשונה שפגשתי אותה היא גרמה לי להרגיש משהו שאף אחד אחר לא גרם לי להרגיש. אל רוז חשתי אפילו יותר חיבה מזו שהייתה לי כלפי רון, היה לי יותר צורך להגן עליה יותר מכל אחד אחר.. כי בה אני פשוט התאהבתי מהרגע הראשון שפגשתי אותה.
הפעם הראשונה שפגשתי אותה הייתה כשהופעתי על מיפתן ביתו של רון.. מכוסה בדם.
 אני עצמי כבר הייתי בהכרה, ורון נאלץ לעזוב את הבית בכדי לחזור לזירת הקרב, רוז שראתה אותי לא פחדה ממני.. לא מהדם, לא מהפצע הממשיך לדמם, ולא מהצרחות של אימא המתחרפנת למראה הילד הקטן אשר נשא על עיניו מבט מת.
היא דאגה לי ושמרה עלי... ואני עד היום למדתי להעריך את זה..
ילדה רזה, גבוהה יחסית, בעלת שיער ארוך וחלק בצבע חום כהה, אך באור? הוא נצבע באדום עמוק כמו העלה האדום ביותר שתמצאו על עץ המייפל בזמן שלכת. ילדה מעט מנומשת בעלת עיניים כחולות עמוקות שיגרמו לך להרגיש כאילו טבעת עמוק בתוך האוקיינוס. בהרבה דרכים היא מזכירה את רון, השיער האדמוני, הנמשים, העיניים הכחולות.. אבל אם באמת תכירו אותה? באופי? אפשר למצוא שהם ההפכים המוחלטים. רון היה מצחיק ושטותי, בעוד רוז הייתה רצינית וסמכותית, אבל תמיד ידעה לצחוק כשצריך.

רוז נופפה לנו בידה וסימנה לנו לבוא ולהתיישב איתה ועם אמה, חברתה הטובה ביותר, ואנחנו באנו לקראתם והתיישבנו.
"בוקר טוב" הן אמרו פה אחד.
"בוקר טוב" השבנו. בעוד אלבוס ולילי החלו להעמיס אל צלחתם את ארוחת הבוקר, אני רק מזגתי כוס מיץ אוכמניות וחיכיתי שפרופסור לונגבוטום, ראש בית גריפינדור, יעבור בכדי לחלק לנו את מערכת השעות. סרקתי את האולם הגדול בעיניי, פה ושם מבטי נעצר על ידידים שונים שנופפו לעברי ואני נופפתי בחזרה.
"אז.. איפה הוגו?" שאלה לילי את רוז.
"מאיפה שאני ידע?" היא צחקה, "הוא בשכבה שלך לא?"
"אל תזכירי לי.."
"מתרגש לקראת המבחנים השנה קאיין?" שאלה אמה בזמן שהרימה כף מלאה בדגני בוקר אל פיה.
"האמת שלא.. בשלב הזה של השנה זה פחות מדאיג אותי." אמרתי.
"ואתה אלבוס? טוב.. מה יש אפילו לשאול." היא אמרה.
"היי! אל תיקחי אותי כמובן מאליו!"
אלבוס היה אחד מבין הארבע תלמידים המצליחים ביותר בשכבה שלנו, הוא, רוז, עוד ילד שמנת אחד מרייבנקלו, ו-.
"אה! הנה אתם!" אמר פרופסור לונגבוטום שהגיח משום מקום. "רק דקה, פוטר...פוטר...פוטר...אה!" הוא אמר שוב והגיש לאלבוס את מערכת השעות שלו. "זה לך, ובוא ניראה לאחותך." הוא אמר וחזר לחפש בין ערמת הניירת אשר הייתה בידו.
אלבוס הציץ במערכת השעות שלו בזמן שפרופסור לונגבוטום הגיש לשאר את מערכת השעות שלהם וניראה די מרוצה. "טוב, יש לנו שעה כפולה ביום שני עם רייבנקלו - שיעור לחשים, שעה כפולה עם סלית'רין ביום רביעי - שיעור טיפול בחיות פלא, וכמובן," הוא אמר במרירות "שעה כפולה עם הפלפאף ביום חמישי בשיעור התגוננות מפני כוחות האופל."
כולנו צחקנו לכבוד נפילת פניו של אלבוס. הפלפאף היה הבית של לנה, אחת האקסיות של אלבוס, מקובלת, בטוחה בעצמה ומעצבנת. הוא והיא אף-פעם לא סיימו את הכאסח ביניהם אחרי שנפרדו שנה שעברה.
"מר. ואלקו אוכל לקחת אותך לשנייה?" אמר לפתע פרופסור לונגבוטום.
לאחר מות הורי ואיבוד זיכרוני נאלצתי לבחור לעצמי שם משפחה חדש, מעולם לא הייתי טוב בשמות בין אם זה לזכור אותם, ובין אם זה לבחור אותם. אז רון הציע שאבחר שם שמתאים לי, והשם הזה פשוט מגדיר אותי מעולה. ואם אתם לא מאמינים לי.. תבדקו. אני  יודע שהוא מכוער.. אבל.. למי אכפת?
ניגשתי אליו ונתתי לו לקחת אותי מעט הצידה מחברי בכדי שיוכל לדבר איתי בלחש.
"דיברתי עם האגריד לגבי הערב, פרופסור בלבי ייתן לו את השיקוי ותוכל להשתמש בו כבר אצלו." הוא אמר בשקט.
"תודה פרופסור, אני נורא מעריך את זה." אמרתי.
"צר לי שעליך לבלות ככה את הערב השני שלך כאן השנה, אבל-"
"זה בסדר פרופסור," קטעתי אותו. "האמת די התגעגעתי לשגרה הזאת פה."

היה משהו מרגיע בבוקר הזה, למרות מזג האוויר הסוער שהשקיפה התקרה המכושפת מבחוץ, הרגשתי סוג של נינוחות קלה. לעומת השנים הקודמות שלי בהוגוורטס הרגשתי סוף-סוף כאילו אני מרגיש כאן בטוח, בעבר תמיד פחדתי מחברי לספסל, או מהמורים, או בכלל הציבור כולו.
איך הם היו מקבלים אותי?
טוב.. אני מניח שעכשיו זה כבר לא משנה לי. שום-דבר כבר לא מדאיג אותי מאז התחברתי כל כך לילדים בשכבתי, ומצאתי חברים.

"בסדר, אבל איזה שיעור יש לנו עכשיו?" שאלה רוז. היא אלבוס ואני נורא הקפדנו להיות ברוב השיעורים ביחד.
"שינוי צורה."
"מעולה!" אמרתי לאחר שחזרתי לשולחן.
אספנו את תיקינו והתחלנו ללכת לכיוון דלתות האולם.
"ביי לילי! נדבר אחרי זה!" קראה רוז ללילי מהקצה השני של האולם.
"אז שינוי צורה הא?" שאלה אמה.
"לפחות נתחיל את היום בצורה טובה." אמרתי בחיוך כשיצאנו מן האולם.
"אל תשוויץ."
מבין כל החברים שלי, אני הייתי היחידי שאהב את המקצוע שינוי צורה, האמת? אני היחידי גם שהייתי טוב בו (מסיבות אישיות ומיסתוריות ביותר). 
את המקצוע לימדה המנהלת – פרופסור מקגונגל שהייתה זקנה בערך כמו מרלין, אבל תמיד היא הוכיחה לי שלמרות גילה היא יכולה לתפקד וללמד יותר טוב מכל מורה אחר בבית-הספר.
"לי אין לי כוח להתחיל ככה את השנה.." אמר אלבוס בדיוק כשהגענו למדרגות.
"רק רגע.. עם מי אנחנו נלמד עכשיו?" שאלה רוז.
"לא יודע.. אבל שיעור הבא אתם תהיו איתנו." אמר קול זר.
ארבעתנו הסתובבנו. בתחתית המדרגות עמדו שישה ילדים: ארבעה בנים ושתי בנות.
"מאלפוי.."
"נעים לראות גם אותך ואלקו" אמר לי מאלפוי בחיוך קטן.
"היי סקורפיו" אמר אלבוס בחיוך וירד ביחד איתנו כמה מדרגות למטה לקראתם.
"בוקר טוב" הוא אמר. "מה שלומך רוז?" הוא שאל וניגש לחבק אותה. משהו בתוכי התחיל בעבע, ולפי המבט של שתי הבנות שבאו איתו יכולתי לראות שאני לא היחיד.
"הכל בסדר סקורפ, מה איתך?" היא שאלה וחיבקה אותו בחזרה.
"אז מה אתה עושה כאן מאלפוי?" שאלתי בקול לא חביב. מעולם לא אהבתי את מאלפוי, הילד הגבוה, הבלונדיני עם העיניים כחולות, תמיד מוקף בחבורת המעריצים שלו, ותמיד מצליח בהכל. כן, מאלפוי היה התלמיד הכי טוב בשכבה שלנו. תמיד ייחסתי אותו לאויב שלי, בלימודים, מבחינה חברתית.. וגם עם רוז.. הוא תמיד היה שני צעדים מלפניי.
מאלפוי הסתכל עליי בחיוך, ספק מתנשא ספק משועשע. "רק באתי להגיד שלום ואלקו, יש בעיה?"
"השיעור שלך מתחיל עוד כמה דקות ולפי הקדרה ביד של גוייל אני יכול לנחש שאתם בדרך למרתפים.. זה בצד השני אתה יודע."
מאלפוי התעלם וניגש לחבק את אמה. הוא כל כך מתנשא..
"אז מה נישמע סקורפ?" שאל אלבוס בחביבות. "מתרגש לכבוד השנה החמישית?"
"לא ממש.." הוא ענה בחיוכו. "אמור להיות כמו כל שנה אחרת."
"כן אבל אל תשכח את המבחנים" אמרה אמה, כולה מסמיקה מכך שהוא חיבק אותה.
"אני בטוחה שאת צריכה להתרגש" אמרה סופיה, אחת הילדות אשר באו עם מאלפוי. היא הייתה בעלת שיער חום כהה ועיניים ירוקות בולטות. "את תצטרכי לעבוד הרבה מאוד בשביל שתצליחי לעבור השנה פיניגן. את והכישרון שלך לא בדיוק יספיקו לבגרויות." היא אמרה. כל חבריה מסלית'רין צחקו ואמה האדימה אפילו יותר.
"למה שלא תסתמי סופיה?" שאלה רוז בערסיות.
"למה לה?" צחק נוט, ילד גבוה ושרירי עם שיער בהיר "זה נכון".
"לך אין זכות דיבור נוט עם הנזק שאתה עושה אני יכול להאמין שיחרימו לך את השרביט." אמרתי.
 נוט הביט בי לפתע במבט מלגלג והתקדם לעברי. "למה שלא תלך לכיתה שלך ואלקו?" הוא צחק והמשיך לצעוד לכיווני. נוט היה מהילדים הבריונים בשכבה שלנו. למרות שמאלפוי לא היה בדיוק הטיפוס הזה, הוא ונוט עדיין היו חברים קרובים.
"אם אתה לא רוצה להגיע למרפאה כמו לפני שנתיים כדי לך לשמור על הפה." הוא אמר
"לא הייתי עושה אתה זה במקומך מכוערצ'יק."
כולם הפנו את מבטיהם במעלה המדרגות משם הגיעו ג'יימס ושני חבריו, קולין ורוי, שלושת הגיבורים של בית הספר.
"אולי אתה מכוער עכשיו אבל כמו שאני מכיר את קאיין הוא מספיק יצירתי בשביל לכער יותר אפילו אותך."
ג'יימס שלח מבט ישיר למאלפוי והתקדם לעברינו. "למה שלא תלך לכיתה שלך מאלפוי? אני בטוח שפרופסור בלבי מחכה לך בקוצר רוח."
"ג'יימס," אמר מאלפוי בחיוכו הרגיל והשקט. "מה שלומך?"
"אני טוב שלא כמו החבר שלך  בעוד כמה דקות, עכשיו תחזרו לכיתה שלכם." חזר על עצמו ג'יימס בקול רציני יותר אפילו וצמצם את עיניו לכדי חריצים. מבין כל הילדים בבית הספר, כנראה שמאלפוי הכי פחד מג'יימס. חביב המורים, הילד המצליח ביותר בלימודים, הכי מקובל ואהוב על הבנות. ממש כמוהו.. רק שג'יימס היה יותר בוגר, מה שהעניק לו יותר אהדה.
מאלפוי הנהן בשקט והפנה את מבטו אל נוט ואלי.
"נוט, רד ממנו." הוא ציווה.
"אל תגיד לי מה לעשות מאל-" התחיל נוט אך מאלפוי הביט בו במבט חודר כל כך שנוט השתתק. הוא התרחק ממני והחבורה פנתה בכיוון השני, אל עבר המרתפים, בשקט.
"אני לא סובל אותו." פלט ג'יימס.
"זה כי אתה לא מכיר אותו." אמר אלבוס בכעס. "זה שאבא שלנו ואבא שלו היו יריבים בבית הספר לא אומר שהוא יהיה גם ככה."
"תסתכל איך הוא הולך כמו איזה טווס שחצן.. זה עושה לי בחילה" אמרתי בשנאה.
"פעם בכלל דיברת איתו אחד על אחד קאיין? הוא נורא נחמד וממש לא אוהב את החברה שהוא מסתובב בה." אמרה רוז.
ג'יימס צחק למשמע דבריה. "הוא בחר אותה רוז, אל תתני ל..'חתיך' הזה להטעות אותך"
"אוי תעשה לי טובה ג'יימס." היא אמרה וגלגלה את עיניה. ג'יימס נעמד בפוזה של דוגמן על ושלח לרוז מבט בחיקוי מוגזם של מאלפוי, מלא שחצנות וגאווה, מה שגרם לכולם לצחוק מלבד רוז שדחפה אותו בחיוך.
"טוב בקיצור.. קאיין אם יש בעיות עם נוט תקרא לי. לא שאני חושב שאתה לא יכול לטפל בו עצמך אבל הזדמנות כזאת לקלל אותו אני לא הייתי מעז להפסיד." אמר ג'יימס בחיוך והחל לעלות עם חבריו במעלה המדרגות עם חבריו שנופפו לשלום.
"תודה ג'יימס." צחקתי נופפתי לשלום בעצמי. שמתי לב שרוי קורץ לאמה שאם קודם היא הייתה ממש אדומה, אתם לא תאמינו כמה היא אדומה עכשיו.
"הוא משהו מיוחד." אמר רוז והנידה בראשה לשלילה. אלבוס עשה פרצוף חמוץ.
"טוב אז.. לשיעור?" הצעתי כיוון שכבר לא היה מה להגיד.

שאר היום עבר בנעימים על כולם. היו הרבה צחוקים בשיעורים עם כל כמה שישמע הדבר מוזר, ניראה שכולנו יצרנו כבר קשר עם המורים עד שהתחברנו אליהם ברמה האישית. פגשנו הרבה חברים שלא ראינו מאז שנה שעברה ואת ההפסקות בילינו בחוץ כיוון שהגשם פסק בשלב מסוים.
לבסוף עלינו לחדר המועדון עם רדת השקיעה, עייפים אך מרוצים מן היום שעבר עלינו. התיישבתי באחת הספות וכך גם אמה, אלבוס ורוז.
"יום ראשון וכבר הביאו לנו שיעורים בהתגוננות ושינוי צורה." התלוננה אמה וכבר החלה לפרוק את הציוד שלה על אחד השולחנות הנמוכים.
"אני לא יודע מה איתך.. אני יעשה אותם מחר, יש זמן." אמר אלבוס והתמתח בכורסתו.
"היי! לא לכולם לוקח 3 דקות להכין אותם." אמרה אמה ושלפה גיליון קלף.
"אממ קאיין? לאן אתה הולך?" שאלה רוז. בדיוק שמתי לב לשעה המאוחרת וקמתי מהספה.
"פרופסור לונגבוטום אמר לי להסתובב במסדרונות ולדאוג לתלמידי שנה ראשונה. אל תדאגי אני יחזור."
"אה, אז אני יבוא איתך" היא אמרה בחיוך.
חרקתי שיניים בביישנות, מה לא הייתי נותן שזה יהיה נכון ושאני יוכל להיות איתה לבד.. אבל לא יכולתי.
בתור כיסוי להיעלמויות שלי, מקגונגל ופרופסור לונגבוטום החליטו להציג אותי בתור מדריך שמרן, שמסתובב בשעות המאוחרות דואג לתלמידי שנה ראשונה, כך ששאר חברי לספסל הלימודים לא ישאלו שאלות לאור ההיעלמויות שלי.
"זה בסדר רוז.. אני גם ככה צריך לעבור בחדר של מקגונגל ולדבר איתה." אמרתי ויצאתי דרך החור שמאחורי התמונה.
ירדתי במדשאות לכיוון הבית של האגריד וכשהגעתי דפקתי על דלתו. האגריד פתח את הדלת בחיוך, אדם גבוה כמו הר, רוב פרצופו מכוסה בזקן עבות בצבע אפור, עם עיני החיפושית השחורות שלו שכמעט כל הזמן שמחות לראות אותי.
"מהר מהר! תיכנס!" הוא אמר בחיוך ופינה את הפתח. נכנסתי מהר אל הבית הקטן וחיבקתי את האגריד בקצרה.
"מה שלומך האגריד?" שאלתי בחיוך, ראשי מופנה למעלה בצורה מוגזמת.
"פה הכל מעולה כאן." אמר האגריד נלהב, "אתה בוא אני רוצה להראות לך משהו." הוא אמר וחייכתי. ידעתי שזה קשור ליצור כלשהו, תמיד אם הוא התלהב כל כך זה היה בגלל יצור כלשהו.
"תראה את זה!" הוא אמר והראה לי קופסת עץ מחוררת ובתוכה ציפור כמעט עגולה לגמרי בצבע זהוב בעלת מקור ארוך ודק מאוד ועיניים אדומות נוצצות כמו אבני חן.
"סנידג'ט." אמר האגריד בהתלהבות. "מצאתי אותה כשהסתובבתי ביער. הקטנטנים האלה הם היו פעם בסכנת הכחדה כי קוסמים הם צדו אותם בכמויות. היו גם משתמשים בהם בתור סניצ'ים לקווידיץ עד שהם התחילו להתמעט ברחבי העולם, הם ממש נדירים."
"מדהים האגריד." אמרתי בחיוך. תמיד הוא הצחיק אותי כשהוא דיבר על יצור כלשהו, למרות שבדרך כלל זה היה מפלצת מסוכנת אני שמחתי שהפעם זה יצור יפה ונדיר כזה.
"אני מתכוון פה לדבר עם אנג'לינה אולי היא תרצה אותם לשיעורי הטיסה שלה." אמר האגריד בחיוך למראה ההתעניינות שלי. "טוב אני חושב שגם ככה מאוחר אז בוא אתה תיקח כאן את השיקוי שלך." הוא אמר וניגש לשולחן עליו היה מונח גביע מלא בנוזל. ניגשתי אל השולחן ביחד עם האגריד ונטלתי את השיקוי. עיוותתי את פניי בגועל, אבל כבר הייתי רגיל.
אני והאגריד יצאנו דרך הדלת האחורית והתקדמנו אל עבר היער האסור. השמש כבר שקעה לגמרי והחל להחשיך.
"בדיוק בזמן.." אמרתי.
"אנחנו ניפגש בבוקר כן קאיין?" אמר האגריד וטפח של שכמי (מה שגרם לי לטוס קצת קדימה). הנהנתי והאגריד התרחק מעט.
הירח בדיוק החל לבצבץ מעל ההרים אשר הקיפו את הגוורטס והתחלתי להרגיש את השינוי.
ידיי החלו להשתנות לטלפיים וניבי התארכו. שיערות לבנות ושחורות החלו לבצבץ על עורי עד שהתעבו מספיק להיות פרווה. נעמדתי על ארבעת רגלי, אדם זאב מלא.. ומיוחד.
יללתי יללה ארוכה והתחלתי לדהור אל תוך היער, מחייך בתוך תוכי.

הפרק הקודם		הפרק הבא